עטרת חכמים חלק ב קסב

איסור דאורייתא ואף כי יתקן השופר דהא יהי' לו בדיעבד צורך קצת בתיקון לצאת בשופר התקיעות דרבנן א"כ אכתי קשה כנ"ל דל"ל טעמא דשמא יעבירנו ת"ל שאסור משום תיקון כלי שיר וא"ל דאי מטעם שמא יתקן הי' צריכין לאסור גם ביו"ט של ר"ה שחל בחול ז"א דאי אמרינן מתוך ליכא בתיקון כלי שיר ביו"ט רק איסור דרבנן וכנ"ל ומשום איסור דרבנן לא גזרו ולמ"ד דל"ל מתוך גם לפי הטעם דשמא יעבירנו ליכא לחלק בין שבת ליו"ט הן אמת שיש לדחות יסוד דברי הנ"ל. לפי מה שהעליתי במקום אחר להוכיח דבמלאכת מכה בפטיש לא שייך דין מתוך ויעוין בספר יראים שהאריך בכמה מקומות בהל' שבת לשיטתי' שסובר דאין בנין וסתירה בכלים ומסיק דמ"מ יש בהם חיובא דמכה בפטיש יעו"ש א"כ שייך בתיקון כלי חשש מלאכת מכה בפטיש אבל עדיין לא ברירא לי דין זה. כי בירושלמי שבת פ' כלל גדול מבואר בהנפת תבואה כתושה חייב בשבת בגמר מלאכה משום מכה בפטיש גם באיסור הדחת איספלנית בשבת דעת הגהות מיימוני שהוא משום גמר מלאכה ויעוין בא"ח סי' שי"ח ובא"ר שם: וכיון שמותר לעשות אף מלאכת דאורייתא לצורך יו"ט יהי' גם מלאכת מכה בפטיש הותרה לצורך אוכל נפש ושייך מתוך להתיר מלאכה זו או לצורך מצוה אף אם נאמר דבשופר יש חשש שמא יתקן בחיתוך קצת ממנו ע"ד שיהי' בזה מלאכת מחתך הלא במלאכת מחתך הותרה ביו"ט לצורך כגון בסלות סילתי אם קפיד אמשחתא לצורכו בהסקת התנור לחמם גופי' דהוי מחתך כדאיתא בשבת דף ע"ד ומותר ביו"ט משום דהוי כצורך אוכל נפש כמ"ש הר"ן למס' ביצה ושייך גם במלאכה זו מתוך שהותרה מלאכת מחתך לצורך כו' הותרה גם לצורך קצת

וביותר יש לחזק קושי' הנ"ל לשיטת הסוברים דההלכה שאין כלל דין בנין וסתירה בכלים וליכא איסור בדאורייתא במתק כלי רק אי עביד באותו תיקון איזה מלאכה אחרת ולפי הנראה כ המלאכות העשוין להיות נעשין בתיקון שופר שייך בהו ביו"ט דין מתוך: וליישב קושי' השעה"מ והשא"ר הנ"ל נ"ל פשוט דבתוס' מס' מגלה דף ד' מקשי' למה תוקעין במוצאי יוה"כ. הא קודם הבדלה אסורי' כל המלאכות ואיכא למגזר משום שמא יעבירנו ומתרצים כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא גזרו ובשבת דף ל"ו אי' שמותר לטלטל בשבת שופר משום דחזי לגמע בו מים לתינוק הרי דעל השופר שם כלי עליו דחזי לשתות ולפ"ד התוס' במס' פסחים דף מ"ז אף דב"ש לית להו מתוך מ"מ בהואיל מודים דאמרינן בכל מלאכת יו"ט הואיל דאי מיקלעי לי' אורחי' וחזי לי' וממילא כמו כן בהוצאה והעברת ד' אמות ברה"ר ליכא בשופר איסור דאורייתא דאף שאינה מוציא אותו לצורך שתיות תינוק עכ"פ שייך הואיל וחזי לצורך שתי' וליכא אלא איסור דרבנן משום חשש איסור דרבנן לא גזרו וא"ש דטעמא דרבה שמא יעבירנו שייך גם לב"ש בשבת ולא ביו"ט

מעתה מתורץ מה שהקשיתי אליבא דר' לוי מה טעם יש לר"א לחלק בת"ש בין כשחל בחול או בשבת דהנה כבר הקשיתי לרבה שסובר הטעם דשמא יעבירנו מסוגי' דפסחים דף ס"ז שמקשה שם הגמ' לרבה דלר"א שסובר מכשירי פסח דוחה שבת למה אסור הזאה משום גזירה דשמא יעבירנו ונעברי' דהא מכשירין דוחה ומשני בגמ' שאני הזאה דגברא לא חזי כיון שעדיין טמא לא חל עליו מצות פסח ולא הותרו מכשירין והקשיתי דא"כ קשה לר"א אמאי אין תקיעות שופר בשבת של ר"ה ואי משום שמא יעבירנו הא לדידי' גם מכשירי שופר דוחה שבת וגברא בר חיובא הוא בתקיעות שופר ונ"ל לתרץ לפי שיטות הבעל המאור בסוכה פרק לולב וערבה שכתב דמה שהחמירו בגזירה בשופר יותר מבלולב הטעם משום דבשופר יש גם תרועות דרבנן לפי"ז פשוט לומר שגזרו מחשש דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר בשבת לצורך תקיעות דרבנן דלזה אין היתר לחלל שבת ובסגנון זה לכאורה י"ל גם אליבא דב"ש לחלק בין יו"ט לשבת אמנם מדסוברים ב"ש דאין מוציאין לולב לרה"ר נראה שהוא חולק על ר"א בדין מכשירי מצוה אבל ביו"ט דאמרינן בי' הואיל אף כשיעבור לצורך תקיעה דרבנן לא יחלל יו"ט דהא שייך הואיל אי מיקלעי אדם שיהי' לו צורך בהוצאת שופר גם לצאת בי' תקיעות שופר דאורייתא ולפי"ז י"ל אליבא דר' לוי אף שלא נחית לטעמא דרבה שמא יעבירנו עכ"פ ידע דת"ש משום שמא יתקן כלי שיר רק שא"א לומר שמשום זה אסרו ת"ש בשבת דא"כ אף ביו"ט ליתסר אמנם ז"א אלא לדידן דסברינן דמכשירי שופר אינם דוחים שבת ויו"ט אבל לר"א שסובר דמכשירי שופר דוחים שפיר י"ל דגזרו על תק"ש בשבת משום שמא יתקן כלי שיר כלומר שיתקן לצורך תקיעה דרבנן ויבוא לידי חילול שבת אבל ביו"ט ליכא למגזר דהא אף אם יתקן השופר לצורך תקיעה דרבנן לא יבוא לידי חילול יו"ט דאורייתא דהא שייך הואיל ואי מיקלעי לי' איש שצריך לתקון זה לצאת בשופר חובת תקיעה דאורייתא

אמנם אכתי קשה לר"ע דלית לי' מתוך והוא בר פלוגתא דר"א וסובר דאין מכשירי מצוה דוחה שבת וגם הוא ל"ל הואיל כמו שמוכח מדברי התוס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה ואומר שהקשו שם הא יכול להנות מן הגחלים ומתרצים דסברא הוא דקרא דתשבות מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ומקשי' המפורשים הלא אכתי יהי' מותר מטעם הואיל ואי מיקלעי לי' שיהי' לו צורך בגחלים וכדי ליישב קושי' זו העלו דר"ע ל"ל הואיל. א"כ קשה לדידי' אליבא דרבה מאי חילוק יש בתקיעות בין ר"ה שחל בחול לחל בשבת דהוי הוצאה שלא לצורך אסור גם ביו"ט לדידי' דל"ל מתוך ואף דמעביר בשבת אינו אלא הלכה ואין למדין מהלכה הלא כבר ביאר הגאון מו"ה אלי' מווילנא זצ"ל בפי' משניות מ"ס ידים פ"ג דר' יהושע ור' עקיבא חולקי' על ר"א וסובריה דלמדין מהלכה יעו"ש וצ"ל דר"ע לשיטתי' דסובר דשבתון עשה הוא כדאי' בר"ה דף ל"ב ע"א שבתון קדשהו בעשיות מלאכה ומיותר לדידי' בשבת העשה דביום השביעי תשבות דהא גם בשבת כתיב כמה פעמים שבת שבתון וי"ל דסובר כדברי הכפ"ת הנ"ל דלמדין איסור תק"ש מביום השביעי תשבות ואין איסור זה רק בשבת ולא ביו"ט וממילא י"ל כדרש הספרא שסתמא אליבא דר"ע דרשינן מקרא ביוה"כ בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם דאין דחיות תקיעות ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם רק בב"ד אבל ביו"ט ליכא איסורא כלל אבל רבא לשיטתי' שסובר בפסחים דף פ"ד דיו"ט אינו אלא ל"ת לפי מסקנת התוס' במס' ביצה דף ח' אליבא דרבה הרי שסובר דשבתון אינו עשה והוי ביום השביעי לעשה בשבת ולכך סובר רבא דתק"ש מדאורייתא משרי שרי ואינו אסור אלא משום גזירה דרבה. וכיון דהלכה כרב אשי שם בפסחים דשבתון עשה שפיר י"ל דתק"ש אסור בשבת מדאורייתא וא"ש דברי רש"י על התורה שתפס שם דברי הת"כ הנ"ל

ועתה אבוא לבאר מה שהערותי לעיל שיש לפקפק על דברי וזהו מה שכתבתי לעיל דאי ליכא במלאכה זו דתק"ש לא חיוב מיתה ולא כרת אף אי הוי עשה ול"ת מ"מ ס"ד דלידחי כמו שדוחה תק"ש ל"ת ועשה דיו"ט אין לדחות דשאני לאוי שבת דחמירי וסברא זו אמורה ביבמות דף ו' יעו"ש דהא רש"י מפרש שם דהחומר היא דכל המחלל שבת הוא כעובד ע"ג ובמקום אחר בארתי שלסברא זו כוונו בתוס' מס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה ביו"ט כו' במה שכתבו שם הא אין יו"ט נדחה מפני עשה כו' יעו"ש ודחיתי בזה פלפולו של הקרבן עדה על הירושלמי במס' שבת פ"ד ד"ה דריש הוא יעו"ש. ויעוין כריתות דף י"ד ע"ב אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוה"כ דאי הוי עירוב והוצאה כשם שדוחה יוה"כ כך דוחה שבת הרי אף בשבת החמירו דיש בו חיוב מיתות ב"ד מ"מ למדין לענין יוה"כ והדחי' שם שאני יוה"כ דהכשירו בכך מפרש רש"י דומיא דתמידין שקריבין בשבת וסברא זו לא שייכא רק בקרבנות ולא לענין תק"ש כמובן ומלבד זה הא גוף סברא זו דהכשירו בכך אינה מוכרחת. והרי ביומא דף ס"ו לא דחי' הגמ' ראיות רפרם בהך סברא דהכשירו בכך ועכ"פ לא הי' ביד רבא להקשות על ר' לוי לכך הוצרך רבא לחזק קושייתו בהקדמתו להחליט ראשונה דלאו מלאכה הוא רק עשה וליכא מקום כלל לומר דאיצטריך קרא למעוטי דמה"ת יהי' ס"ד למשרי בשבת וכמו שכתבתי לעיל

עוד יש להרחיב דבורי בביאור דברי רבינו יונה שכתבו בשמו הרשב"א והריטב"א הנ"ל דהעשה דביום השביעי תשבות לא קאי רק על מלאכות שיש עליהן חיוב מיתה ואתי' לי' מדכתיב גבי בחריש ובקציר תשבות ולכאורה צ"ע דהא לפי הלכה כרב אשי דשבתון דיו"ט עשה הוא. כלומר שבות מסתמא כמו כן שבתון דכתיב כמה פעמים גבי שבת ג"כ עשה היא וכשם שעשה זו גבי יו"ט שהוא על מלאכת יו"ט שאין בהם חיוב מיתה כן בעשות הנ"ל דכתיב גבי שבת. ולכאורה צ"ל דבאמת לרב אשי קאי העשה דשבתון בשבת גם על מלאכות שאין עליהם חיוב מיתה וכרת כמו ביו"ט. וכוונת רבינו יונה הנ"ל בישוב דברי הגמ' ביבמות הוא שמה שס"ד דגמ' בדחי' דמחמר הי' רק לשיטת רבא דשבתון לאו עשה היא ואין בשבת רק מפסוק דביום השביעי תשבות וכיון דכתיב שם בחריש ובקציר תשבות אמרינן דלא נאמרה העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ואם כן הוא כוונת רבינו יונה ביותר א"ש דברי בפירוש הגמ' הא לאו מלאכה הוא דאי הוי מלאכה רק שאין עלי' חיוב מיתה וכרת לא הי' מקום מצד הסברא החיצונה לחלק בין יו"ט לשבת בדין תקיעת שופר דממ"נ אם העשה דשבת הוא גם על מלאכה שאין עלי' חיוב מיתה הרי ע"כ צ"ל דלמדין העשה ממלת שבתון דהא מחשבות א"א ללמוד שיהי' עשה רק על מלאכות שחייבין עליו מיתה דומי' דבחריש ובקציר תשבות. וכיון דשבתון עשה הוא שוה יו"ט לשבת שבשניהם יש עשה ובשניהם ליכא חיוב מיתה ולא נאסר שבת בתקיעה ואם נאמר דשבתון לאו עשה וליכא גבי שבת עשה רק מקרא דביום השביעי תשבות אז מצינן לומר כסברת רבינו יונה שאין העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ולא קאי העשה על איסור מלאכה דתקיעת שופר ולא חמורי בזה שבת