עטרת חכמים חלק ב קס

הטעם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת כו' ולפי פירוש הר"ן דדברי ר"א קאי ג"כ על אסמכתא דשמואל בקרא דזכור את יום השבת. כלומר שיזכור לעשות ע"ת דאם לא יעשנה יהי' אסור לבשל לשבת הוי לאיסור בישול מיו"ט לשבת בלא ע"ת מאסמכתא דקרא וי"ל דחמירי מע"ח. דע"ח אין לו אסמכתא מקרא וא"כ צ"ע למה פסק הרמ"א בסי' תקכ"ז ס"א דמותר להניח עירוב זה אפי' ס' חשיכה שהוא כדעת המרדכי והרי הוא בעצמו כתב תחלה לענין העירוב כו' ונמצא שלא התחיל מלאכה ביו"ט כו' דברים אלו מורים שתפס לטעם ע"ת כדברי ר"א כדי שיאמרו כו' ולפי טעם זה יש לאיסור בישול ביו"ט לצורך שבת בלא ע"ת מאסמכתא דקרא ואין ללמוד להקל בספק חשיכה מדין ערובי חצירות שאין לה אסמכתא מקרא וצ"ע ועפמ"ש כנ"ל בשיטות המרדכי והר"ש מבומבארג י"ל דלכך לא הותר ר"ש מבומבארג להניח עירוב עכשיו ביו"ט כ"א ביו"ט שני שהוא ספק ודמי לספק חשיכה. אבל ביו"ט ראשון האידנא דבקיאין בקביעי דירחא אין להתיר הנחת עירוב משום דהוי כמתקן ואף דאין לה אסמכתא מקרא מ"מ אין היתר רק בספק ולא בודאי כדברי הפנ"י הנ"ל לפי"ז יש ליישב הקושי' שהקשיתי על שיטות הר"ש הנ"ל מפסוק ושלחו מנות לאין נכון לו דהא בעזרא כתיב לכו אכלו וגו' כי קדוש היום לאדונינו וצ"ל כיון דברוב השנים אין אלול מעובר כ"ז שלא ידעו שלא יביאו עדים ויצטרכו לעשות אלול מעובר הוצרכו להחזיק יום זה כיו"ט גמור ולא מספק לבד רק מצד רוב וכמבואר להדי' במש"כ רש"י במס' ר"ה דה י"ח במשנה על ששה חדשים דבגולה עשו תמיד ר"ה ביום שלשים של אלול שהלכו אחר הרוב א"כ הוי כיו"ט ראשון לדידן דבקיאין בקביעי דירחא ובכה"ג אף לרבא אסור להניח עירוב ביו"ט עצמו לכך צוה עזרא לשלוח מנות וביותר נכון לפי מה שבארתי במקום אחר שהי' אז ר"ה ביום ה' וביום ו'. וביום ו' נתאספו כל הקהל ואז אמר להם עזרא לכו אכלו משמנים וגו' כי קדוש היום

בסוגיא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת [דף כט ע"ב]

במשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה גמ' מנה"מ א"ר לוי בר לחמא כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כאן כו'. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכא תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטא כו' כדרבה כו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר"ה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה והנה בסוגיא זו יש כמה קושיות

(א) אינו מובן לשון הגמרא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא

(ב) קשה על רבי לוי למה לא נחית לתירוצו של רבא דהא מטעם גזירה שמא יעבירנו גזרו חכמים גם בלולב ובמגלה וכן בהזאה

(ג) קושי' בעהמ"ח טורי אבן דלב"ש שסוברים יש עירוב והוצאה גם ליו"ט גם ביו"ט לא נתקע ומה שמתרץ המחבר ע"א שלא רצו לעקור כל המצוה לא א"ש לפ"ד המג"א בסי' תקפ"ח בשם מהרמ"פ דאף שיש שבות בתקיעה לא אסרו מטעם זה בשבת כדי שלא לחלק בין שבת ליו"ט אבל שמא יעבירנו לא שייך ביום טוב ואם כן נשאר קושיא הנ"ל

(ד) קשה לי דבפסחים דף ס"ז מקשה הגמ' לר"א דאוסר הזאה בשבת משום שמא יעבירנו והא ר"א סובר דמכשירי פסח דוחה שבת. ומתרץ הגמ' דשאני הזאה דאכתי גברא לאו בר חיובא וא"כ קשה לר"א אמאי אסרו תקיעת שופר בשבת

(ה) גם יש לדקדק דברש"י מס' סוכה ר"פ לולב וערבה נחית לתרץ דלמה לא אמרו גזירה דשמא יוציא מרה"י לר"ה וכן במס' מגלה דף ד' כתב רש"י בקיצור תירוץ ע"ז ובסוגיא דכאן לא העיר כלל

(ו) ברמב"ם מהלכות שופר איתא שגזרו משום מעביר ומשום מוציא מרשות לרשות שיוליכנו למי שיתקע לו וקשה למה הוסיף מה שלא אמרו בגמ' דכאן

ונ"ל לתרץ בהקדם דבתוס' מס' שבת דף ק"ל מקשים למה מותר אליבא דר"א להוליך האיזמל להתינוק דאמר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה הא אפשר להוליך התינוק דחי נושא א"ע ומתרץ הרשב"א דהותר לדחות שבת אף במקום דאפשר בלא דחי' מטעם משום דבלא"ה נאיחי' שבת במלאכת המילה יעו"ש לפ"ז מתורץ קושיא ד' הנ"ל דהא בכל מעביר ד' אמות ברה"ר אפשר לעשות בלי דחי' דהיינו לישא פחות פחות מד"א וכיון דאפשר בלא דחי' אסור להעביר ד' אמות מצד מכשירין רק בדבר שיש בו בלא"ה דחיות שבת וזה לא שייך בתקיעת שופר דהא תק"ש אינה מלאכה

ולפ"ז מתורץ גם הקושי' החמישי דכאן ל"ק כלל דלמא שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר די"ל דרבא אמר טעם שיהיה נכון אליבא דכ"ע ומשום שמא יוציאנו לא שייך אליבא דר"א דלדידיה מכשירין של שופר דוחה שבת ומותר להוציא להוליך אצל בקי כי א"א בענין אחר משא"כ במעביר שיש תקנה לילך פחות פחות מד"א כנ"ל לכך לא נחית רש"י לתרץ קושיא זו רק גבי לולב דשם יוצא בנטילה בעלמא וא"צ כלל להוציא הלולב לצורך החיוב דאורייתא ומה שחששו שילך אצל בקי הוא ללמוד הנענועים והברכה כמ"ש רש"י שם ואצ"ל של"ק קושיא זו גבי מגלה

מעתה יש ליישב גם קושיא ג' ע"פ המבואר באחרונים דאף דלב"ש יש איסור הוצאה ביו"ט דילפינן משבת מהקישא כעין דברי הרמב"ן בתה"א דיו"ט ושבת איתקשו להדדי מ"מ איסור מעביר שאינו בשבת רק מהלמ"מ אינו ביו"ט דאין למידין דין מהלכה בהקישא. וכיון שר"א הוא מתלמידי ב"ש והוא סובר דמכשירי שופר דוחה שבת ליכא למגזר משום הוצאה מרה"י לרה"ר כ"א שמא יעבירנו ד' אמות ואיסור זה ליתא ביו"ט והשתא דאתינן להכי מיושב קושיא השניה דר' לוי לשיטתיה שהוא סובר דתק"ש מלאכה היא הוצרך ללמוד מקראי דאי מטעם שמא יעבירנו כו' הי' נשאר קשה אליבא דר"א דהא מכשירי שופר דוחה ואם יעביר ד"א לא ישא עון דאף שאפשר לעשות בהיתר בפחות פחות מד"א כנ"ל יכולין לדחות בידים בהעברה ד' אמות כיון דבלא"ה יש דחיות שבת במצוה זו במלאכת התקיעה ודמי למילה וכסברת הרשב"א הנ"ל מעתה י"ל שזה כוונת רבא במה שהקשה על ר' לוי ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה היא שפיר י"ל גם אליבא דר"א חשש שמא יעבירנו וא"כ ל"ל ללמוד מקרא הא י"ל מטעם גזירה כמו שצריכין לומר גבי לולב ומגלה ולפ"ז מיושב גם הקושיא וא"ו על דברי הרמב"ם הנ"ל. דלדידן שאין מכשירין דוחה שבת יש לומר דגזרו גם משום הוצאה מרשות לרשות עוד למדתי מדברי לשון הרמב"ם שהיה גירסתו בגמ' שמא יטלנו וכו' וילך אצל בקי [ולא כגי' שלפנינו ללמוד] והיינו שיוליך לבקי שיתקע לו

ובדרך פלפול נ"ל לפרש דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא דאינו מובן ויתורץ בזה כמה קושי' מה שקשה לי וגם קושי' המפורשים בסוגיא זו. דאיתא ברש"י על התורה פרשת בהר מובא בברייתא דת"כ בזה"ל ביום הכפורים בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם ממשמע שנא' ביוה"כ איני יודע שהוא בעשור לחדש: ולמה נאמר בעשור לחדש לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד. ומשיג הרמב"ן על הרש"י דהוא נגד מסקנת הגמ' בר"פ יו"ט של ר"ה שמסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי וכדרבה הרי דתק"ש שאסור בשבת אינו אלא מדרבנן א"ו דדברי הספרא הנ"ל הוא רק לאסמכתא בעלמא ונ"ל ליישב דברי רש"י ולהוכיח דדברי הספרא אינו על דרך אסמכתא רק ללימוד גמור וכן איתא בירושלמי בהקדם לפרש דברי הגמ' ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא גם מ"ש התו"ס ד"ה הא לאו מלאכה היא צריכין למעט דלא נטעה לומר דיום תרועה מרבי שבת תמוה היא לכאורה דהא כלל מונח היכא דאפשר לומר דיום אתי למעט לילה אין מוציאין אותו מפשטא למעוטי לילה ולא דרשינן מיניה ביום ואפי' בשבת כן מבואר בתוספו' מס' מגילה ובפ' לולב הגזול ובמס' שבת ג' עוד מקשה במ"א דבשבת דף קל"א איתא דר"ל בס"ל דמכשירי שופר דותה שבת אמר קרא יום תרועה יהיה לכם ביום ואפי' בשבת ולמאי אי לתקיעה הא תנא דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת ת"ש ורדיית הפת שהוא חכמה ואינו מלאכה אלא למכשירין כו' וקשה לר' לוי בר לחמא שסובר דת"ש מלאכה היא הרי צריכין ביום על ת"ש עצמה ומנ"ל לר"א דמכשירין דוחה ולי קשה עוד על ר' לוי מגמ' דשבת הנ"א דאיתא שם ולכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי' מיניה ומתרץ הגמ' מת"ש דר"ה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונות לאביהם שבשמים והנה הא דאמרינן דת"ש מכנסת זכרונות של ישראל הוא מדכתיב זכרון תרועה וכמ"ש הרמב"ן עה"ת ומשיג שם על רש"י שכתב שזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות שבתורה ולפ"ז קשה דר' לוי שסובר דזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות ובפרט דפסוקי שופרות שבתורה אינם רק הפסוקים של שופר וקולות דמתן תורה ובמ"א כתבתי ראיה לפירוש רש"י בחומש מדברי הגמ' לעיל דף ט"ז א תוקעין רחמנא אמר תקעו ועל זכרונות הפסוקים אמרין שם אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ומה שמסיים שם בגמ' ובמה בשופר איתא בספרי בשופר של חירות דכתיב בשופר גדול יתקע יעו"ש] נשאר קושי' הגמ' הנ"ל אליבא דר"א וליכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי מיני' (ואף שלר' לוי אין ת"ש דוחה שבת רק במקדש) שמכשירין דוחה שבת ונ"ל ליישב ואתרץ תחלה בדרך פשוט דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא וכו' דבכפות תמרים מקשה האיך ס"ד דת"ש מלאכה היא הא אינו במנין הל"ט מלאכות גם לא היתה במשכן ע"כ מסיק דאיסור ת"ש נלמד מביום השביעי תשבות. יעויין דברי הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת ביום השביעי תשבות אפי' מדברים