עטרת חכמים חלק ב קנט

ששכח דאין כאן פשיעה יניח ביו"ט עצמו עכ"ל וק"ל מהא דאמרינן בשמעתין מאי נאין נכון לו אמר ר"ח למי שלא הניח ע"ת איכא דאמרי למי שלא הי' לו להניח ומפרש רש"י כגון שאבדה לו אבידה כו'. והרי בנחמי ו' פסוק ויקרא בו וגו' מן האור עד מחצית היום ומפרש רש"י מן האור של תחילת היום ואח"כ כתיב ויאמר להם לכו אכלו משמנים וגו'. הרי שאמירה זו היתה קודם סעודה. א"כ למה הוצרך לשלוח מנות לאין נכון למי שלא הניח ע"ת מצד אונס והרי בכה"ג הי' אפשר לעשות ע"פ בו ביום קודם הסעודה ואם נאמר דהך איכא דאמרי אזלו בשיטת רב אשי שסובר הטעם כדי שלא יאמרו כו' דלדידי. אף באונס א"א לערב ע"ת ביו"ט עצמו קשה למה פסק רבינו שמואל הנ"ל להקל כדעת רבא ומטעם דבדברי סופרים הלך אחר המיקל הא כלל זה אינו אלא היכא דליכא פלוגתא אלא בין יחיד ליחיד או בין רבים לרבים אבל ברבים נגד יחיד אזלינן לחומרא אף בד"ס (וכן פסקינן בחו"מ סי' כ"ה] ואחרי שלפ"ד הנ"ל הא"ד קיימו בשיטת ר"א הוו אינהו רובא לגבי רבא וצריכין להחמיר כדבריהם אף בד"ס ואף אם נאמר כנראה מלשון רש"י ד"ה אמר רבא דרבא ושמואל בחד שיטה קיימו מ"מ דעת ר"א וא"ד הוו עכ"פ כשלשה נגד תרי ולפ"ד הר"ן לאלפסי טעמו של ר"א קאי גם אליבא דשמואל יעו"ש וא"כ ליכא בזה מיקיל רק רבא לבדו וקמה קושי' הנ"ל

שוב ראיתי בלבוש סי' תקכ"ז סעיף זיי"ן שכ' בזה"ל מצוה על כל אחד ואחד כו' ומצוה ג"כ על כל גדול הדור כשיערב לעצמו שיערב על כל בני עירו שאם באולי יהי' א' מבני עירו טרוד ולא יערב מחמת שאין לו פנאי או ישכח ולא יערב או נאנס או שהניח עירוב ונאבד שיצא בערובו ואסמכוהו אקרא דכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו. מאי לאין נכון לו למי שנא הי' יכול להניח ע"ת כלומר שהי' טרוד או נאנס או שכח אז יוצא בערובו של גדול הדור כו' עכ"ל נראה שהי' מפרש דמנות היינו חתיכות בשר ודגים חיים והמקבלו יהי' בידו לבשנם בעצמו כיון שנאנס או שכח מלהניח ע"ת ויכול לסמוך על ע"ת של גדול הדור אבל למי שפשע במניעות עשיות ע"ת שהי' אסור לו לבשל בעצמו לא הי' אפשר לשלוח דברים חיים ועד"ז יש ג"כ לפרש לפי שיטת מהר"ש מבומבארג הנ"ל דמי שנאנס מלערב הי' בידו לערב עוד ביו"ט עצמו ממילא הי' יכול לבשל כל המנות חיים שנשלח לו: עוד יש לתרץ דלכאורה אינו מובן דברי המרדכי הנ"ל שכתב שהר"ש הורה שיבשלו בהשכמה ליו"ט הרבה ויותירו לשבת. ועוד הורה לעשות ע"ת עכשיו ביו"ט שני כו' יעו"ש שלכאורה הוראות אלו סופרים זא"ז ונ"ל דמדברי רש"י לקמן בדף י"ז כד"ה דלמקני שביתה בשבת נראה דבהנחת ע"ת ביו"ט יש מקום לאסור מצד דהוי כמתקן והפ"י שם מאריך בכוונת רש"י ונחית לומר שסובר רש"י שהי' לאסור מצד הכנה וכתב ע"ז בזה"ל נלע"ד מוכרח דלא שייך הכנה בע"ת מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות בר"פ לרבא מאי ארי' בעיו"ט אפי' ביו"ט נמי כו' יעו"ש שמסיק בטעמו של רש"י משום דמחוי כמתקן ומשום כבוד שבת התירו כיון שהוא לצורך אפיי' ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו ודבריו דחוקים דאכתי מאי מקשה הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי דלמא אסור ביו"ט משום דמחזי כמתקן והוי רק כמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט דהא יכולין להניח ע"ת מעיו"ט ונ"נ דאין להחשיב ע"ת כמתקן רק לפי האמת דמי שלא הניח ע"ת מעיו"ט אסור לבשל ביו"ט והוי הנחת ע"ת תיקון איסור אבל אי הי' הדין שיהי' מותר לכתחלה הנחת ע"ת ביו"ט עצמו דעיקרו למען יהי' נזכר עי"ז לברור מנה יפה לשבת לא הי' שם מתקן על הנחת ע"ת כי אינו בא להתיר האיסור רק למצוה לזכור לברור מנה יפה ובפרט לפמ"ש בפ"י בעצמו ברפ"ב דיו"ט ד"ה מנה"מ דלרבא האסמכתא על פסוק זכור את יום השבת לקדשו אינו רק למצוה שיזכור לברור מנה יפה אבל לא שייך לאסור בדיעבד אשר ע"כ דעתו דרבא סובר ג"כ טעמו של רב אשי אבל א"צ לזה דלפי האמת דמתרץ הגמ' שמא יפשע י"ל דמשום חשש זה עשו חכמים איסור על הדיעבד. וכמ"ש הר"ן ואסרו בדיעבד משום דמוטב נחלל שבת א' משיחלל שבתות הרבה. וכ"ז לפי האמת אבל לס"ד דגמ' שפיר הקשו לרבא אפי' ביו"ט נמי. ואין לומר דהוי כמתקן דכיון שיהי' שרי לעשות עירוב ביו"ט קודם הסעודה למען יברור מנה יפה לא יהי' הנחת עירוב אז כמתקן איסור רק עשיות מצוה כי עדיין לא הוחל איסור והוא על דרך הטעם המ"ד שמתיר לקמן עשיות ערובי חצירות ביו"ט לצורך שבת דאין אתה אוסרו בדבר המותר לו שהכוונה לדעתי כעין הנ"ל כיון דעתה בשעת הנחת העירוב ליכא שום איסור הוצאה מצד יו"ט וערובי חצירות אינו מתקן עתה רק שלא יהי' התחלות איסור הוצאה בשבת שיהי' אח"כ וכה"ג לא מחזי כמתקן דמתקן אינו אלא בדבר שכבר הוחל עליו האיסור. וע"י התיקון הותר האיסור משא"כ כשעשיות הדבר אינו רק למנוע שלא יבוא לכלל איסור וכן בעירוב תבשילין אם הי' הדין שמותר להניחו ביו"ט עצמו קודם הסעודה לא הי' עליו שם תיקון איסור רק למצוה לברור מנה יפה וא"ש קושי' הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי

אמנם א"כ קשה לרבינו שמואל שהותר בשכח מלעשות ע"ת לערב ביו"ט עצמו משום דבד"ס הלך אחר המיקל והלכה כרבא: הא י"ל דלפי האמת שגזרו חכמים שמא יפשע גם לרבא אסור לערב ביו"ט עצמו משום דמחזי כמתקן ואפשר לומר שדעת הר"ש כיון שמותר לבשל בהשכמה הרבה ליו"ט שיהי' המותר לשבת תו לא מיקרי הנחת ע"ת מתקן כיון דגם בלא ע"ת בידו לבשל כ"צ לשבת כנ"ל ומעתה צמודים וצדקו יחדיו ב' הוראות של מהר"ש מבומבארג שמצד שהורה שיוכל לבשל בהשכמה הרבה ליו"ט שיהי' המותר לשבת הי' בידו נהורות שמותר גם הנחת ע"ת ביו"ט עצמו ולפי"ז י"ל דאף לדעת הר"ש אין היתר בשכח נעשות ע"ת ביו"ט אלא כשעדיין לא הכין ליו"ט שאז בידו לבשל הרבה לצורך יו"ט שיהי' מותיר לשבת [יעוין בטוש"ע סי' תק"ג] משא"כ היכא שכבר הוכן הכל לצורך יו"ט אף שעדיין לא סעד וממילא אסור אז להניח ע"ת משום דמחזי כמתקן. ומיושב קושייתי הנ"ל מפסוק שלחו מנות לאין נכין לו דשם כבר הוכן הכל לצורך יו"ט והגיע זמן הסעודה ככתוב לכו אכלו משמנים ע"כ לא הי' אפשר עוד להניח ע"ת משום דמחזי כמתקן ויעוין ברוקח הלכות יו"ט שמובא בב"י שכתב שכח ולא עירב ביו"ט ונזכר ביו"ט בלילה אין להניחו ואם הניח עשוי דדמי להא דאמרינן ואם תקנו מתוקן עכ"ל מבואר מדבריו שסובר דאיסור הנחת עירוב ביו"ט הוא רק משום תיקון ואם עבר ותיקן מתוקן כמו בהגבהות תרומות ומעשרות הרי שסובר בחדא כדעת רבינו שמואל דמועיל הנחת ע"ת ביו"ט עצמו. ופליג עליו בחדא דלכתחלה אסור להניח ביו"ט ולפי דברי בכוונת דברי ריש צ"ל שסובר כדעת הפוסקים דמותר גם לאפות הרבה אף בתנורים שלנו שיהי' המותר לשבת ולכך לא הוי להע"ת שם תיקון אף נענין אפיי' ויעוין בטוש"ע א"ח סי' תק"ז ובמג"א שם ס"ק י"ד. ובסי' תק"ג ס"ק ב' מביא בשם המרדכי שהתיר רבינו יואל לאפות ג' תנורים מפני צורך פת א' מכל תנור ודע שי"ל שמ"ש לעיל בשיטת רבינו שמואל דכיון שיש בידו לבשל הרבה ולהותיר לשבת ע"כ לא מחזי כמתקן ז"א רק לדעת הפוסקים שסוברים דאפילו אמירה בפירוש שרוצה אותה לצורך מחר ג"כ מותר א"כ גם בלא ע"ת בידו קודם הבישול לברור ולומר זה ליו"ט וזה לשבת ולבשלן בב"א בלא ע"ת ע"כ אין על הנחת ע"ת שם מתקן לפי"ז י"ל דהרוקח לשיטתי' שסובר דאין לומר אלו לצורך יו"ט ונא אלו כו' [יעוין לשונו המובא בב"י סי' תק"ג] וטעמו שצריכין שלא תהא ניכר ההערמה ויהי' מיחזי כמבשל רק ליו"ט ע"כ לדעתו מחזי כתיקון הנחת ע"ת

בדרך אחר נ"ל בהקדם ליישב מה שקשה עוד בדברי הר"ש הנ"ל שכ' המרדכי בזה"ל ועוד הורה לעשות ע"ת עכשיו ביו"ט שני ופוסק בדברי סופרים הלך אחר המיקל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה נשבת כו' ופריך אפי' ביו"ט שני נמי כו' עכ"ל. ראשית דבריו ובפרט מה שמסיים ופריך אפי' ביו"ט שני נמי מורים להדי' שהי' דעת הר"ש הנ"ל לחלק לרבא בין יו"ט ראשון לשני לכך הוצרך לפרש קושי' הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי נא דהכוונה על יו"ט שני ולכאורה אינו מובן למה נחלק בזה בין יו"ט ראשון לשני. ויעוין בצל"ח שהעיר ע"ז ודחק א"ע וגם לא שת לבו שהר"ש כ' להדי' שקושי' הגמ' לרבא הוא מיו"ט שני] ונ"ל דלקמן דף ט"ז כתב הפנ"י בד"ה בפי' רש"י בד"ה לא ערובי חצירות בזה"ל ואכתי יל"ד במ"ש רש"י כאן דאיסורא דערובי חצירות היינו משום מתקן ואסקינן בסמוך דהילכתא דאסור וא"כ משמע דמיקרי מתקן ובפ' במה מדליקין דף ל"ד דמחלק הש"ס בין ערובי תבשילין לע"ח פי' רש"י שם להדי' דע"ח דליכא שום אסמכתא מקראי לא מיקרי מתקן אלא די"ל דדוקא לענין ספק חשיכה כ' כן שכן נראה מלשונו שם שכ' דלא הוי תיקון מעלי' כמו תחומין אבל מ"מ מיקרי מתקן לאסור ביו"ט כדאמרינן נמי לענין דמאי דהוי כמתקן אע"ג דליכא אסמכתא דמה"ט שרי ביה"ש ואפ"ה אסור בשבת ויו"ט ה"נ דכוותי' וכבר הארכתי במ"א עכ"ל הפנ"י היוצא מדבריו אלו וממ"ש רש"י שם בפ' במה מדליקין דאף דמחזי כמתקן מ"מ אי לא הוי להך איסורא דרבנן אסמכתא בקרא יש להתיר בספק חשיכה כיון שאינו אלא ספק לפי"ז לכאורה צ"ע בדברי המרדכי פ' במה מדליקין דין ר"נ שכתב בזה"ל אוקימנא מתני' דס' חשיכה מערבין בערובי חצירות וכן פסק ר"ח וכן פי' להדי' בירושלמי וה"ה ע"ת ספק חשיכה מערבין עכ"ל וקשה דילמא שאני ע"ת דאסמכו אקרא דזכור את יום השבת ונ"ל דלרבא שסובר הטעם כדי שיזכור לברור מנה יפה אין אסמכתא על הקרא רק לענין מצות ברירות מנה יפה אבל למה שאסרו חכמים בדיעבד כשלא עירב ע"ת שיהי' אסור לבשל בשבת משום גזירה דשמא יפשע אין אסמכתא מקרא ושפיר מדמה המרדכי ע"ת לע"ח לענין היתר בבה"ש. דהמרדכי לשיטתו שפוסק להקל כרבא שהטעם כדי שיברור מעתה י"ל דלרב אשי שסובר