עטרת חכמים חלק ב קנו

הזה עצמו גוונא דשריותא דלצורך אמרינן מתוך לפי"ז י"ל שפוטר ר"ע בשוחט עולת נדבה ממלקות דאי משום מלאכת השחיטה י"ל הואיל ואי בעי מיתשל ותהי' השחיטה מותרת באותה בהמה עצמה שיגמור שחיטתה בחוץ ולא תהיה אסורה משום חולין בעזרה וא"ל דאכתי איכא איסור מפרק דם שבזה לא שייך מתוך רק מטע' שהותר בשלמי שמח' והוי מדבר לדבר ז"א דהא ר"ע שסובר לכם ואפי' לכלבים (כדאיתא במס' ביצה דף כ"א] א"כ מותר לדידי' פירוק דם בחולין לצורך כלבים, ושייך לשיטתי' היתר מלאכת פירוק בכל בהמת חולין וכששייך מתוך באותו דבר עצמו י"ל שמודה ר"ע דאמרינן מתוך אבל ב"ה לשיטתיהו שסוברים לקמן דף כ' לכם ולא לכלבים וכן ההילכתא לא שייך בחולין לגבי מלאכת פירוק שריותא דלצורך ושפיר יש לחייב מלקות בשוחט עולת נדבה משום מפרק לדעת רבה בשיטת ב"ה דלא אמרו מתוך רק היכא שבאותו דבר עצמו משכחת היתר דלצורך ודישת דם אינה מותרת רק בשלמי שמחה והוי מדבר לדבר משא"כ לרב יצחק בר אבדימי בשיטת ב"ה שסוברים מתוך אף מדבר לדבר כמו בהוצאת תינוק וס"ת. ולהכי אוקמי כב"ש דלדידהו לא אמרינן כלל מתוך דהא אסרו גם במדורה אף שמשכחת היתר דלצורך באותן עצים עצמם ומלבד זה הא לב"ש ליתא שאלה בהקדש ולא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ולכך לא הוצרך רב יצחק לאתוי' פלוגתא דב"ש גבי מדורה להוכיח שאינם סוברי' כלל מתוך. דאף אי לא פליגי רק אמתוך מדבר לדבר אחר די לחייב בשוחט עולת נדבה כיון דלדידהו ליתא בשאלה יש לחייב משום מלאכת השחיטה ומשום מפרק

ובהמשך דברים הנ"ל יש ליישב בביצה דף י"ט ע"ב אמר אביי כי פליגי למיקם עלי' בבל תאחר ומקשה הח"צ בסי' דהא אף לר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן מ"מ מחויב להקריב בחה"ס הראשון לשיטת רבא שסובר בר"ה דברגל א' עובר בבל תאחר וגם לרבנן קשה דלמ"ל להקדים שאין תודה באה בחוה"מ כו' אשר ע"כ מחויב כשהקדיש קודם חה"ס להביא בסוכות הראשון כי לא יהי' בידו להקריב בחוה"מ ובעצרת ת"ל דבלא"ה מחויב מצד עשה דובאת שמה להקריב ברגל ראשון שיכול ואף שאין הכרח דאביי מודה בזה לרבא: וי"ל דאביי ל"ל דובאת שמה קאי לעשה וכמו שרוצה הפנ"י בחידושיו לר"ה להכריח דר"ש ל"ל דובאת שמה קאי לעשה וכן מורה לשון רש"י בחומש סוף פ' פינחס עכ"ז אכתי קשה האיך מתרץ רבא לשטתי' הברייתא דאין מביאין תודה כו' דקשה עלה קושי' ר' זירא השתא סלותא מסלתינן. וא"א לתרץ הברייתא רק כשנוי' דאביי ולשיטת רבא דגם גל א' עוברים בבל תאחר א"א לפרש כדברי אביי כקושי' הח"צ הנ"ל

ולכאורה י"ל דהתוס' מקשים מנ"ל דר"ש סובר דנו"נ אין קריבין בחוה"מ דילמא לא אמר ר"ש דבריו רק גבי תודה. [ובמג"ש מסביר עוד שי"ל שגזה"כ הוא דלא נייתי קרבן חמץ ברגלים כדאשכחן נמי דכל המנחות באות מצה ולא תלי מידי במלאכה] ומתרצי' התוס' דהגי' בברייתא כל שאינו בא בפסח ובעצרת. והכוונה בזה דתודה אינה באה בפסח משום חמץ שבה ובעצרת קאי על כל נו"נ שאינם קרבין ביו"ט יעוין בדבריהם ותורף כוונתם בזה כיון דההיקשא דר"ש גם לעצרת ע"כ קאי אכל נו"נ דבעצרת ליכא חילוק בין קרבן תודה לשארי נו"נ דכולם א"א להקריב בעצרת מפני שהוא יו"ט

אמנם לכאורה עדיין י"ל דהקישא דר"ש לא קאי רק אתודה. בהקדים מה שמקשים בתוס' חגיגה דף ז' ע"ב דאמאי אין קריבין נו"נ ביו"ט ת"ל הא יכולין לצאת בהם שלמי שמחה. ומתרץ הר"י דז"א רק כשהקריבן משום שלמי שמחה ע"ש ומתפלאים כל המפורשים דא"כ משכחת שיהי' נו"נ קריבין ביו"ט דהיינו כשמקריבן לשלמי שמחה א"כ אמאי קאמר הת"ק בברייתא דילן שיקריב התודה בחה"ס כדי שלא יבוא לבל תאחר דא"א לו להקריבו בפסח מפני החמץ שבו ובעצרת מפני שהוא יו"ט הא אפשר להקריב בעצרת לצורך שלמי שמחה ומה שמתרץ הפנ"י כיון דתודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה א"א להקריבה לשלמי שמחה תמוה דהא אי' שם במשנה דחגיגה דכהנים יוצאים בחטאת כו' יעו"ש ויותר אפשר לשחוט תודה לשם שלמי שמחה דהא אי' בזבחים דף ד' ע"א דתודה ששחטה לשם שלמים כשרה ולית בי' כלל משום שינוי שם דתודה מיקרי שלמים אשר ע"כ הנכון כמו שמתרץ הט"א שם בחגיגה קושי' התוס' הנ"ל וכעין סברא זו מבואר במהרש"א חגיג' דף י"ז דאף שיוצאים משום שמחה בנו"נ מ"מ אסור להקריב נו"נ דכיון דחייבים להביאם לגבוה ובעלים משלחן גבוה קא זכי הוי כל הקרבתן רק לגבוה וחלק ההדיוט בטל לגבי חלק גבוה וכמשמעות דברי הגמ' ביצה דף כ"א ע"א ויעוין תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב ובשבת דף כ"ד ע"ב. והא דהתירה התורה הקרבת שלמי שמחה הוא משום דכל עיקר מצות הבאת שלמי שמחה הוא כדי שיאכל הבשר ויהי' בזה שמחת יו"ט. הרי עיקר הבאתו רק לצורך הדיוט וממילא יש בו גם צורך גבוה משא"כ בנו"נ שעיקרן רק לגבוה והבעלים משלחן גבוה קא זכו כן תורף דברי הט"א

אמנם עדיין יש לעיין דהט"א שם בחגיגה מקשה דלמה אסור להקריב נו"נ ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשל וישובו לחולין ומתרץ דלמ"ד חשב"ע דאורייתא אי מיתשל יהי' אסורים משום חשב"ע אבל אכתי לא א"ש למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא אמנם לפי דברי הריטב"א בחדושיו למכות דגם בקרבנות כשבאו לעזרה תו ליתנייהו בשאלה ל"ק קושי' הט"א הנ"ל ומה שבאמת ליתא בשאלה אחרי שבאו לעזרה יסודו מדין הקדש קדושת דמים כשבאו ליד גזבר ליתנייהו בשאלה ואי' בש"ך חוה"מ סי' רנ"ה שהטעם דדין שאלה הוא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור דהקדש אבל כשכבר אתי ליד גזבר שיש קנין משיכה לא אתי דבור דשאלה ומבטל קנין המעשה שהי' ע"י המשיכה. וכ"כ היכא שכבר בא להעזרה. אמנם לפי"ז נ"ל היכא שהקדיש אדם בהמה לקרבן נדבה. ואח"כ בעת שהביאו לעזרה הי' הבאתו להקריבו לשלמי שמחה יש בידו למיתשל אדבריו הראשונים אשר הקדישו לשם קרבן נדבה וישוב להיות שלמי שמחה דא"ל בכה"ג כיון שבא לעזרה לא אתי דבור דשאלה ומבטל המעשה דהבאה דהא אף בשאלתו על דבריו הראשונים אינו מפקיעו מרשות ההקדש דהא כשיסור ע"י השאלה למפרע הקדש הנדר יחול עליו למפרע מעת שמסרו והביאי לעזרה קדושת השלמים לשם שלמי שמחה דאף אי לא אמר בפיו רק חישב בלבו בעת ההבאה לצורך שלמי שמחה חל עליו אותה קדושה משום דכל נדיב לב עולי' דמיני' למידין דאף במחשבה חל קדושת קרבן כדאי' במס' שבועות דף כ"ו וברמב"ם בהלכות מעה"ק וכיון שכן אכתי משכחת שיקרבו נו"נ ביו"ט דהא יכולים לצאת בהם שלמי שמחה. דאף לפי דברי התוס' הנ"ל בתירוצם אכתי משכחת שיקרבו כשיבואן לשם שלמי שמחה וכמ"ש התוס' הנ"ל בעצמם וא"ל כתירוץ הט"א הנ"ל דנו"נ כיון שעיקרן לגבוה. אף שמקריבן לשלמי שמחה אסור להקריבן ביו"ט משום דבטל חלק ההדיוט לחלק גבוה ז"א דבכה"ג שמביאים לשלמי שמחה אין מניעה בהקרבתן מצד שהם נו"נ דהא שייך בהם הואיל ואי בעי מיתשל והיינו שבידו למיתשל על מה שהקדישם תחלה לקרבן נדר או נדבה וישיבו להיות רק שלמי שמחה ולא ישיבו להיות חולין בעזרה כי כבר קדם עליהם בעת הבאה לעזרה הקדש שלמי שמחה וע"ז אינו מיתשל כלל רק על ההקדש הראשון שהקדישו לקרבן שלמי נדבה או נדר ובא תחתיו הקדש שלמי שמחה ואינו מפקיעם מרשות ההקדש וקנין המשיכה בההבאה לעזרה נשאר בכל תקפו ולא נפקע מצד מה שמיתשל על ההקדש הראשון. וא"כ מה"ת לא יקרבו באופן זה נו"נ ביו"ט אמנם כל זה א"ש גבי נו"נ שאינם קרבן תודה אבל בקרבן תודה שבא עמו לחמי תודה שתופס עליהם קדושה בשחיטת הזבח כדאי' במנחות פ' התודה ולחם בלי תודה א"א להקדיש כלל וכיון שלחמי תודה המה בעזרה והוי גבייהו כקנין משיכה שא"א למיתשל עליהם ממילא א"א עוד למיתשל גם על הקרבן עצמו דאם יצא הקרבן ע"י השאלה משום תודה וישוב להיות קרבן שלמי שמחה בטל קדושת הלחמים שאינם קדושים רק בשחיטת התודה ומיתלי תלי זה בזה ומפאת קדושת הלחמים שנקנו לזה בעזרה א"א עוד למיתשל על הקרבן תודה וכיון דלא שייך בי' הואיל אף כשמביאו לצאת בו גם משום שלמי שמחה א"א להקריבו ביו"ט כסברת הט"א הנ"ל

היוצא מזה דלענין הקרבה ביו"ט יש לחלק בין נו"נ לקרבן תודה דנו"נ אפשר להקריבן לשם שלמי שמחה ומותר להקריבן גם ביו"ט מדין הואיל כנ"ל משא"כ בתודה וא"כ גם לפי גי' התוס' כל שאינו בא בחוה"מ ובעצרת י"ל דדברי ר' שמעון אינם רק לענין קרבן תודה וגזה"כ היא שתודה לא יקריב בחהמ"ס וכמו שמסביר המג"ש כנ"ל אבל נו"נ א"א למעט מהקש זה דהא נו"נ באמת אפשר להקריב גם בעצרת היינו שיקריבן לשם שלמי שמחה כנ"ל ונשאר קושי' התוס' מאי מקשה ר"ז השתא סלותא מסלתינן דילמא לא אמר ר"ש דבריו רק לגבי תודה ושאר נו"נ קרבים דא"א למעטינהו מהיקשא הנ"ל וא"ל דאכתי אפשר למעוטי מהקישא זה דעולת נו"נ אין קריבין בחוה"מ ז"א לפי המפורש בפנ"י שהקושיא דהשתא סליתא מסלתינן אינו רק לענין נו"נ של שלמים שנאכלים אבל חטאת שאינו בא בנדבה או עולות שכולם כליל אף שבאים בנדבה יש סברא שלא יקרבו בחוה"מ אף שמותר בו לסלות לצורך המועד וליישב זה צ"ל דר' זירא שמקשה קושי' זו השתא סליתא וכו' לשטתי' אזיל דל"ל כלל דין הואיל כמבואר בפסחים דף מ"ב ע"א ולדידי' א"א לומר כנ"ל אבל רבא לשטתי' דסובר דאמרינן הואיל כמו שמוכיח המלחמות במס' פסחים פ"ב יעו"ש ולדידי' יש ליישב הברייתא כאקומתא קמייתא ול"צ כלל לשנוי דאביי או י"ל בסגנון הנ"ל דשלמי נו"נ יכולים להקריב ביו"ט כשמביאים לצאת בהם מצות אכילת שלמי שמחה ואף שעיקרן לגבוה וכסברת הט"א הנ"ל י"ל דמ"מ מותר משום הואיל ואי בעי מיתשל וחולין בעזרה לא יהי' דהא כשיופקע למפרע שם שלמי נדבה יחול עליהם שם שלמי