עטרת חכמים חלק ב קנה

חדושי מסכת ביצה [מסכת ביצה דף י"ב] מקשים בתוס' למה לא אמר רב יצחק בר אבדימי ה"מ ר"ע היא שאינו סובר מתוך עוד קשה על הרמב"ם לפי מה שהעלה הפר"ח בשטתו שסובר דלא אמרינן מתוך רק בהבערה ובישול ולכך מחייב בבונה ביו"ט ואינו פוטר משום מתוך שהוסרה במגבן למה כ' בפ"ח מהלכות יו"ט הלכה א' בזה"ל אע"פ שהותרה הבערה ביו"ט שלא לצורך אסור לכבות האש כו' שהכבוי מלאכה שאין בו צורך אכילה כלל כו' ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה

ונלענ"ד ליישב בהקדים דברי הפוס' במס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב שכתבו בזה"ל מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לב"ש אמרינן ומפרש הפנ"י שכוונתו דהא בלא"ה מצד הקושי' דמתוך צריכין לומר דאותה ברייתא ב"ש הוא יעו"ש וקשה דא"כ מאי הועיל רבה בתירוצו אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דחיובו בא מצד הכנה הא ב"ש ל"ל הכנה וצריכין לאוקמא הך ברייתא כב"ה ונשאר הקושי' דלא לחייב אבישול גיד ביו"ט דנימא מתוך וכמ"ש ר' יוחנן הבערה ובישול אינה משנה וא"ל די"ל דהברייתא אתי' כר"פ דל"ל מתוך ובהכנה י"ל שסובר כב"ה ז"א דהא תוס' מקשים למה לא תני בהך ברייתא ג"ה של נבלה ומתרצים המפורשים דהאי תנא ל"ל כולל ור"ע ס"ל בחולין איסור כולל ונ"ל דלכאורה אינו מובן הוכחת הריב"א דהא אליבא דרבה קיימינן והוא בעצמו אמר בסוגיא דידן דילמא בעירוב והוצאה קא מפלגי ומסיק בשיטה מקובצת דרבה לא חזר מדבריו וחולק אדין מתוך הרי שי"ל בפשיטות דרבה לשיטתו דל"ל מתוך ונ"ל דהנה בספר שער המלך ושארי מפרשים מקשים איך עלה על דעת רבה לומר דב"ה ל"ל מתוך הא לפ"ד הר"ן על מתניתין דלקמן דף כ"א. טעמא דב"ה שמתירין להחם מים לרחיצה ולעשות מדורה הוא משום מתוך. רק שלפי שיטות הרמב"ם בפ' ראשון דין ט"ז דרחיצה הוי כשתי' וכאוכל נפש ממש אין ראי' מרישא דמתני' מדין רחיצה עכ"פ ראי' דב"ה סוברים מתוך ממה שמתירים עשיות מדורה להחם שזה לא מחשיב הרמב"ם כאו"נ וצריכין לטעמו של הר"ן גם מקשה השעה"מ כיון דאמרינן מתוך אמאי אמרו במס' פסחים דף מ"ו כתישה ביו"ט מי שרי הא לדעת הרמב"ם מותר מדאורייתא טחינת אוכלין ושייך גם בטחינה מתוך. וכמו כן קשה מסוגי' דדקר נעוץ

ונלע"ד ליישב הכל דאי' במנחות דף מ"ח ע"ב אמר רב מתנא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה. וכתבו שם בתוס' בשם ר"ת דאשמעינן דאף בלילה אין משום כלאים בכסות יום והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה כו' יעו"ש והעלו כן גם לענין בגדי כהונה שבאותן שהם מיוחדים לעבודה אומרים הואיל ואישתרי כו' ומביא השאיר בסי' למ"ד שהראב"ד משיג ע"ז דא"כ גם נו"נ ליקרבו ביו"ט מטעם הואיל ואישתרי לתמידין ומוספין א"ו דל"א בכה"ג הואיל ואשתרי כו' ולכך השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ומדחה השא"ר דשאני כסות יום דבאותו כסות עצמו יש היתר אבל נו"נ כיון שהקדישן לזה דמי לכסות לילה שאסור בהן כלאים דלא אמרינן הואיל ואישתרי מדבר לדבר כ"א כשמשכחת היתר באותו דבר עצמו כפי מה שהוא מעתה נוכל לומר דרבה מודה שב"ה אית להו הואיל אמנם רק כגוונא דעשיות מדורה להתחמם בהם דאותן עצים שעושה בהם המדורה יש היתר הבערה לצורך דהא יכולים לבשל בהם וכיון שהותרה באותן העצים הבערה לצורך הותרה בהם גם שלא לצורך דומי' דכסות יום בלילה שמתירים בו כלאים מטעם הואיל ואשתרי באותו בגד עצמו ביום משא"כ בנו"נ שבאותו בהמה שהוקדשה לנו"נ ליכא עוד גוונא דשריותא ביו"ט ולא משכחת בהו לצורך ע"כ לא אמרינן מתוך אמנם מהא דמתירין ב"ה גם הוצאת תינוק ולולב אם נאמר דטעמייהו מצד מתוך יש הוכחה שסוברים דביו"ט אמרינן מתוך אף היכא שבאותו דבר לא שייך כלל היתר דלצורך אוכל נפש. ע"כ רב יצחק ב"א לפי שיטתו דסובר דטעמייהו דב"ה בהיתר הוצאת התינוק והס"ת משום מתוך שפיר אמר דהברייתא דהשוחט עולת נדבה לח אתי' כב"ה. אבל רבה הדחוהו דדילמא בעירוב והוצאה פליגי. כלומר ואין ראי' דב"ה סוברים מתוך כזה היכא שאין באותו דבר עצמו היתר לצורך אוכל נפש ומה שמתירים מדורה להתחמם אין ראי' רק שסוברים מתוך היכא שבאותו דבר עצמו משכחת שריותא דלצורך וממילא י"ל דגם ברייתא דהשוחט עולת נדבה דליכא באותו דבר עצמו גוונא דשריותא דלצורך לא שייך כלל מתוך וא"ש אף כב"ה מעתה מיושב דברי הריב"א הנ"ל דקודם דאסיק רבה דהברייתא דהמבשיל גה"נ ביו"ט כו' מיירי בעצי מוקצה הי' שייך אליבא דב"ה גם בעצים מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש ולא הי' אפשר לאוקמא הך ברייתא כ"א כב"ש שאוסרים גם במדורה וסוברים דאף כשיש באותו דבר עצמו היתר לצורך אוכל נפש מ"מ לא אמרינן מתוך להתיר לעשות בו שלא לצורך וא"ש הוכחת ריב"א דאף לב"ש אמרינן הואיל אבל לפי מה דאסיק רבה אסיק הבערה ועייל עצי מוקצה דמיירי בעצים שבהם עצמם לא משכחת שריותא דלצורך דבכה"ג לשיטת רבה גם לב"ה ל"ל מתוך תו לקמ וי"ל דאפי' כב"ה ול"ק מבישול גיד דהא בגיד ליכא גוונא דשריותא ולא צריכין עוד לאוקמא כב"ש ומיושב קושי' הנ"ל דהא ב"ש ל"ל הכנה דהא לפי המסקנא באמת לא אתי' הברייתא כב"ש רק כב"ה ור' יוחנן דאמר דהך ברייתא לא אתי' כב"ה אזיל לשטתו דהוא סובר דב"ה סוברים מתוך גם בהוצאת תינוק הרי שסוברים מתוך אף מדבר א' לדבר אחר ולפי"ז י"ל דלפי האמת יש להרמב"ם הוכחה מסוגי' דדקר נעוץ דבכתישת אבנים לא אמרינן מתוך דלא אמרינן רק היכא שיש שריותא דלצורך באותו דבר עצמו ולכך קאמר הגמ' בפסחים דף מ"ו כתישה ביו"ט מי שרי מזה מוכח דלפי האמת לא אמרינן בשאר מלאכות מתוך רק כשמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דלצורך ולכך יש חיוב בבונה ולא אמרינן מתוך מדבר לדבר רק בהוצאה והבערה שיש מיעוטא דביום השבת וכמ"ש המ"מ והיכא שמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דלצורך אמרינן גם בשאר מלאכות מתוך ולכך הוצרך הרמב"ם לומר שמכבה חייב שהכבוי הוא מלאכה שאין בו צורך אכילה

והשתא דאתינן להכי י"ל קושי' התוס' דלמה לא אמר ה"מ ריע היא דלכאורה עדיין קשה קושי' ראשונה לרבה דהא ב"ה סוברים מתוך במדורה. גם בשוחט עולת נדבה יופטר ממלקות במתוך וא"ל כנ"ל דמדבר לדבר לא שייך מתוך דאכתי קשה דהנה הטורי אבן למס' חגיגה מקשה למה לא אמרינן בנו"נ מתוך הואיל ואי בעי מיתשל ומתרץ דא"כ ישוב להיות' חולין בעזרה ויהי' ג"כ חילול ו"ט דחשב"ע אסור אמנם לכאורה אכתי קשה לפי שטות היש"ש בחולין פ"ב דין וא"ו שמחליט להלכה דבשחיטת קדשים בחוץ אינו חייב כ"א בשוחטו כולו בחוץ דאין לשחיטה אלא לבסוף וכמו שסובר רבא במס' זבחים דף למ"ד ע"א א"כ מכ"ש שהדין כן בשחיטת חולין בעזרה א"כ לרבה דאית לי' הואיל נשאר הקושי' דנימא הואיל ואי בעי מיתשל וסמוך לגמר השחיטה ג"כ בידו למיתשל ולגמור השחיטה בחוץ א"כ משכחת שתהא גמר השחיטה לצורך אוכל נפש ונאמר מתוך שהותרה באותה בהמה לצורך ונ"ל דהפנ"י מקשה מאי קאמר רב יצחק בר אבדימי דאי כב"ה הא אמרינן מתוך דילמא החיוב בשוחט עולת נדבה ביו"ט משום מפרק דם שצריך לצורך זריקה ולענין זה לא שייך מתוך דלגבי דם ליכא בחולין שריותא דלצורך דהוי בחולין מלאכה שא"צ לגופה ומדחה שיש מלאכת מפרק גם בחולין בחולב לפי שטות הסוברים דחולב חייב משום מפרק אמנם אכתי אינו מיושב לפי שיטת הר"ח שמובא בתוס' שבת דף קמ"ד ע"ב דאף שיש דין מפרק בבהמה דזשיבא ג"כ כגדולי קרקע מ"מ בחולב ביו"ט ליכא דין מפרק כיון שבהמה עומדת לאכילה הוי החליבה כאוכלא דאפרת. ול"ד לדישת תבואה מהקשין יעו"ש ויעוין שבת דף ק"ה ודף צ"ה ובחי' רשב"א שם וביבמות דף קי"ד ע"א ונ"ל לתרץ דבט"א במס' חגיגה כתב דלכך נקרבים שלמי שמחה ביו"ט אף דשלמי נדבה שיש בהם גם צורך הדיוט אסור משום דשאני שלמי נדבה דעיקר הקרבתן הוא רק לגבוה ובעלים משלחן גבוה קא זכו משא"כ בשלמי שמחה שכל עיקר חיוב הבאתן שצוותה התורה אינו רק משום שיהי' לצורך הדיוט לשמחת יו"ט היוצא מזה שהיתר הקרבת שלמי שמחה הוא משום צורך ההדיוט שבהם וא"כ הרי הותרה מלאכת דישת הדם שיש בשחיטת שלמי שמחה לצורך הזריקה והתירה אינה רק משום צורך ההדיוט דבלא הזריקה אינה מותרת לאכילה וא"כ יש גם במלאכת פירוק דישת הדם גם היתר דלצורך אוכל נפש ונוכל לומר גם בזה מתוך ול"ק קושי' הפנ"י מעתה מיושב מה שהקשיתי לרבה לא יהי' חיוב מלקות בשוחט עולת נדבה מטעם הואיל ומתוך דהא לרבה לפמ"ש ל"ל לב"ה רק כשמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דמתוך ממילא איכא לחייב בשוחט עולת נדבה משום מפרק דאף שהותרה מלאכת פירוק גבי שלמי שמחה אכתי אין להתיר משום זה גבי עולת נדבה דמדבר לדבר לא אמרינן ותו א"ל הואיל ואי בעי מיתשל דמה בכך דהא אי יתשל וישוב להיות חולין ג"כ לא יהי' בו בעצמו היתר במלכת דישה דבשחיטת חולין ליכא דישה לצורך דהוי מלאכה שא"צ לגופה ויתחייב על מלאכת הפירוק שעשה קודם דאיתשל והיו קדשים והי' מלאכה שצריכה לגופה ולא מיפטר מזה במה שמשיבו לחולין וא"צ עוד לגופה דהא מחשבתו הי' לגופה ודין זה מבואר מדברי התוס' בשבת דף ק"ו ע"א אבל רב יצחק בר אבדימי לשיטתי' שסובר שב"ה סוברים גם מדבר לדבר אחר אמרינן מתוך שייך גם לענין דישה מתוך דהא הותרה מלאכת דישה בשלמי שמחה

מעתה תו ל"ק שיאמר דאתי' כר"ע דהא מר"ע לא מוכח שאינו סובר מתוך רק כגוונא דשריפת חמץ דבאותו דבר עצמו לא הוי גוונא דשריותא דלצורך וי"ל שמודה ר"ע היכא שיש בדבר