עטרת חכמים חלק ב קנג

שהי' עוסקין בנו"א ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין לטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ כו' יעו"ש ויש לדקדק מה דאמר ר"י אם נושאי ארונו כו' כבר היו יכולין לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין לטהר למה אמר אם ארונו של יוסף כבר היו כו'. ואם מישאל ואלצפן לא אמר כבר רק היו יכולין לטהר וי"ל דר"י אזיל בשיטת המכילתא שבח' בניסן מתו נו"א והי' היום הז' בע"פ. ומה שמקשה ר"י היו יכולין לטהר א"ש לשיטת הרמב"ם הנ"ל שפוסק שבטומאת מת שהנזיר מגלח עליו אין שו"ז אף על טבול יום ובט"מ שאין הנזיר מגלח עליו שו"ז על טבול יום ולפי דבריו בשיטת ר"י אותן הטמאי מתים שחל שביעי שלהן בע"פ באמת כבר טבלו ועכ"ז נדחו דאין שו"ז על טבול יום דמת וסבר ר' יצחק דזה א"ש אי אמרי' שהי' מת מצוה אבל אי אמרינן מישאל ואלצפן לא א"ש דסבר ר"י כמ"ד במס' סנהדרין דף נ"ב שהי' שריפת נשמה והגוף. וקשה קושי' הפוס' בסוכה דף הנ"ל ד"ה מישאל ובילקוט פ' שמיני דא"כ אמאי נטמאו וצ"ל כתרוצם משום דשלדן היתה קיימת וקשה הא שריפתם הי' בבית קדשי קדשים ולא הי' רשאים מישאל ואלצפן ליכנס לשם רק להוציאם בכלים וע"י ההוצאה נתהרם שלדן וצ"ל דאי' בספרי שהוציאו אותן בחניתות של ברזל ונטמאו בנגימתן בחניתות בעת שנגעו בנו"א בעוד הי' שלדן קיימת היוצא מזה שלא היו טומאתן רק מצד טומאת חרב הרי הוא כחלל וזה הוא שאין הנזיר מגלח עליו ומקשה ר' יצחק שפיר היו יכולין לטהר ר"ל בו ביום היו יכולין לסבול והיו בידם לעשות הפסח דשו"ז על ט"י דמת שאין הנזיר מגלח עליו ומוכח דר"י סובר כשיטת הרמב"ם ולכאורה עלה בדעתי לפי"ז ליישב דברי ר"ע שלא יוקשה עניו קושי' ר"י די"ל דר"ע סובר כמ"ד שלא הי' רק שריפת נשמה וגוף קיים והי' הטומאה שהנזיר מגלח עליו לכך אע"פ שטבלו לא יכלו לעשות הפסח דאין שו"ז על ט"י דמת שהנזיר מגלח עליו שוב התבוננתי שא"א לומר דר"ע סובר שלא נשרפו גופם של נו"א דאי' בילקוט פ' שמיני ויקרא משה אל מישאל ואלצפן. מכאן אמרו אין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם ע"כ יעוין בקרבן אהרן וזית רענן שהאריכו בזה הלא אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים וכהן הדיוט מחויב לטמא לשבעה מתים אמנם למ"ד שנשרפו גם גופם לק"מ דאי' בנזיר דף מ"ג לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ואין חסר גדול מזה שנשרפו כולם ולא הי' רק שלדן קיימת ובעת ההוצאה גם שלדן נתפזר. ולמ"ד שסובר שלא נשרפו כולם צ"ל שסובר כמ"ד לה יטמא רשות ממילא מוכח דר"ע לשיטתי' שסובר בסוטה דף ג' לה יטמא חובה שהי' גם שריפת גופם

ונ"ל להוכיח עוד כדברי הרמב"ם ולא כשיטת הראב"ד דבספרי זוטא הובא בילקוט בהעלותך איתא או בדרך רחוקה לכם יכול יוצאי מצרים. מנין אף לדורות אמרת לדורותיכם אף לדורות וקשה לא לכתוב לכם ולא לדורותיכם גם צ"ב דיוק לשון הספרי יוצאי מצרים למה לא אער יכול במדבר ונ"ל שיש סברא חיצונה לחלק בין יוצאי מצרים לשארי דורות ויתורץ עוד ספרי פרשה הנ"ל ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו ב"א כשרים וצדיקים וחרדים על המצות. רבי אומר א"צ הרי הוא אומר למה נגרע לבלתי הקריב נשמע שהיו חרדים על המצות אמנם לכאורה אין מזה כ"כ הכרע ובפרט לפי דעת הספרי בתוך בני ישראל לא שנהי' כמנודים הרי אפשר לומר שחששו לעלבון שיוחשבו למנודים וליכא עוד להוכיח שהיו חרדים על המצות עוד צריכין להבין במאי פליגי גם צ"ב לדברי הת"ק שדרש מיתורא דקרא שהיו חרדים על המצות וקשה לצורך מה הודיע הכתוב שהיו חרדים על המצות מאי נפקא מזה לדינא ע"כ נ"ל ליישב דאיתא בחולין דף ב' האי טמא דאיטמא במאי כו' אלא דאיטמי בשרץ א"נ דבדק קרומית של קנה וכתבו התוס' בזבחים דף מ"ט שלמ"ד דאין עושין כ"ש של עץ ולשחיט' בעינן כ"ש א"א לאוקמי בבדק קרומית של קנה ותירוץ זה אינו רק לריב"ח שסובר שעושין כ"ש של עץ יעו"ש ובתוס' חולין. ובקידושין דף כ"ג אי' אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי וכ' שם הרשב"א ז"ל דלשחיטה כיון שכשרה בזר שפיר אמרינן שלוחי דידן ובקידושין ריש פ"ב יליף הגמ' דין שליחות מפסוק ושחטו אותו וגו' הרי מבואר שמצות שחיטת הפסח בבעלים לפי"ז לכאורה קשה על הראב"ד שמדמה טמא מת ביום ז' קודם טבילה לטמא שרץ ולעולא שסובר דשו"ז על טמא שרץ שו"ז גם על טמא מת קודם טבילה הא לא דמי דטמא שרץ יכול לשחוט בעצמו ע"י סכין ארוכה וכיון דמצי למיעבד יכול לעשות שליח משא"כ טמא מת שאינו יכול לשחוט בעצמו אף ע"י סכין ארוכה דמטמא לסכין בשלמא לשיטת הרמב"ם דהגמ' לא מיירי רק בטבול יום דמת ל"ק דט"י אינו אלא כראשון ולא מטמא הסכין אבל לשיטת הראב"ד קשה וצ"ל אף שמצות השחיטה על הבעלים מ"מ אינו מעכב דלא שינה הכתוב עליו לעכב. עכ"פ מי שחרד על המצות צריך לטהר א"ע קודם הקרבת הפסח כדי שיהי' רק טבול יום ויהי' בידו למיעבד בעצמו השחיטה בסכין ארוכה וכיון שהוא בכלל מצי למיעבד מצי לשווי' שליח ויהי' כאלו שחט בעצמו ויקיים מ"ע דשחיטה ככתוב ושחטו אותו וגו' א"כ לפי דברי הספרי הנ"ל שנלמד מקרא שהיו חרדים על המצות מוכח שלא כדעת הראב"ד דלשטתי' קשה אף ששגגו וסברו ששוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי קודם טבילה מ"מ היו להם לטהר א"ע מקודם כדי שיקרא על שמם קיום מ"ע דשחיטה ולמה לא חרדו על קיום מצוה זו א"ו כדעת הרמב"ם שבאמת טבלו א"ע ועכ"ז נדחו דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת הרי נפקותא לדינא במה שהשמיענו הקרא שהיו חרדי' על המצות

אמנם יש לכאורה לסתור דברי הנ"ל. די"ל אף שהיו חרדים לא נצטרכו לטבול מקודם כי לא הי' תועלת בדבר לפי מה דאיתא בספרי זוטא פרשה הנ"ל אי אפשר לומר היו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מלמד שלא הי' מקריבין וא"א לומר שלא הי' מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר צוה ה'. הא מה הדבר מלמד שהיו שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות ציבור ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכשירי ישראל סמוכין ע"כ והכוונה מחמת שהי' חשודים בשטיפת זתמס ע"ז ממצרים לא הי' רשאין להביא קרבן דילמא הוא ממוקצה או נעבד ואצ"ל שלא הורשה להם לשחוט ע"כ הביאו בני לוי משלהן וכשירי ישראל סמוכין לו הכוונה כדאיתא בתענית דף כ"ו אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו ובקרבן פסח שצריך להיות משל בעלים צ"ל שהקנו הלוים משלהם לצורך כל הנמנים על הפסחים ולא הי' להנמנים רשות לשחוט פן יחשבו א"כ בלא"ה לא הי' דין שליחות בשחיטת פסח במדבר וי"ל שמשום כך לא הקדימו א"ע אותן טמאים לטבול קודם שחיטה דאף אם היו טובלים לא הי' נחשב כאלו שחטו בעצמם. אמנם כ"ז אם נאמר שהטמאים היו שלא משבט לוי אבל לשיטת ר"ע שהיו מישאל ואלצפן שהמה הי' לוים כדכתיב מבני עוזיאל דוד אהרן וללוים הותרה השחיטה והי' יכולים למשווי שליח וקשה למה לא טבלו וצ"ל כדברי הרמב"ם שבאמת טבלו א"ע ועכ"ז נדחו דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת שדינו שוה לטמא שרץ ומזה הוכיח רב שפיר שאין שו"ז על ט"ש וא"ש הגירסא ישינה הנ"ל סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן דלר' יצחק שסובר טמאי מת מצוה היו אין הכרע דאין שו"ז על טמא שרץ די"ל דשוחטין וזורקין והא דנדחי משום שהי' טמאי מת וקודם טבילה שחמור מטמא שרץ כדברי הרמב"ם הנ"ל שאף למ"ד דשו"ז על טמא שרץ אין שו"ז על טמא מס קודם הטבילה. ול"ק למה לא טבלו א"ע י"ל כתירוץ הראב"ד שכבר לא הי' שהות להקריב עליהם הפסח ואין ל דאף לפי שגגתם שסברו ששוחטין וזורקין על טמא מת מ"מ היו להם לטבול כדי שיהי' להם דין שליחות ויקוים מ"ע דשחיטה בבעלים מדין שלוחו של אדם כמותו די"ל שלא היו לויה ובלא"ה לא מצי לשחוט כנ"ל לכך קאמר הגמ' סבר לה כר"ע ומיושב שפיר הגירסא ישינה הנ"ל היוצא מזה שממה שהשמיענו הכתוב שהיו חרדים על המצות נשמע הדין הנ"ל כהרמב"ם. אמנם הכ"מ דחה בלא"ה דעת הראב"ד דמפשטא דכתיב למה נגרע לבלתי הקריב משמעותו שעדיין לא הקריבו כלל. ומעתה יובן התכת דברי הספרא שהת"ק יליף מפסוק שהי' חרדים על המצות והיוצא מזה לדינא לסתור פירוש הראב"ד ופ"ז אמר רבי א"צ דבלא"ה נשמע מפשטא דקרא הרי הוא אומר למה נגרע לבלתי הקריב שמזה מוכח שלא לפרש כפי' הראב"ד הנ"ל היוצא מזה שמחמת שהיו חשודים על ע"ז לא הי' באפשרם לקיים מצות שחיטה מעתה י"ל שהי' סברא לחלק בדין דרך רחוקה בין יוצאי מצרים לשארי דורות. דאיתא במפורשים הטעם על צורך עמידת הבעלים בעת הקרבה משא"כ בכל שארי מצות שיכולין לעשות אף לכתחלה ע"י שליח משום דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן א"כ אין שום מעשה הקרבה על הבעלים ולכך צותה התורה שיהי' הבעלים בעת ההקרבה וזכיון בזה במעמדן על הקרבן כאלו עשאו בעצמן ממילא הי' מצד סברא חיצונה אפשר לומר דלכך דין א רחוקה כשאין הבעלים יכולין להיות בעזרה בשעת שחיטה כדעת עולא בפסחים דף צ"ג הוא מטעם זה כיון שיוצאי מצרים לא היו יכולין לשחוט בעצמן א"כ גם השחיטה אינו נקראת ע"ש מעשי הבעלים לכך היו צריכין להיות סמוכין בעת השחיטה וכמובן מלשון הספרי הנ"ל הלוים הי' מקריבין וכשירי בנ"י היו סמוכין להם שהכוונה גם בשעת שחיטה. דא"ל דקאי על הזריקה והקטרה הא אלו עבודות לא נעשו ע"י לוים רק בכהנים ולכך הי' מקום טעות שדוקא ליוצאי מצרים נאמר דין דדרך רחוקה שכוונתו לכמה מ"ד וכדאי' בספרי חוץ ממקום הכשרו היינו חוץ לעזרה בשעת שחיטה כדברי עולא