עטרת חכמים חלק ב קנב

ובדרך פלפול י"ל עוד באופן אחר די"ל זה אין סברא רק לשיטת הסוברים דשוחטין וזורקין על טבול יום דמת אף שאסור לו הכניסה יכולין לשחוט עליו מצד שמותר לו לאכול בלילה כמו כן מותר לשחוט על טמא מת תוך שבעה היכא שיכול לאכול הפסח בטומאה דהיינו היכא שדחוי' טומאת בשר ממילא ליכא טה"ג דאכילה לשיטת רבא מהקישא דכל טהור וגו' אבל למ"ד דאין שוחטין וזורקין אף על טבול יום דמת אף דמותר לאכול בלילה מ"מ מחמת טומאתו אשר עליו בשעת עשיות הפסח המונעתו מכניסה לעזרה מונעתו מהקרבה ולא הותר בטמאי מת רק היכא שיכול לכנוס בעצמו לעזרה בשעת העבודה בטומאתו ממילא היכא דכ"ש טמאים בטמא שרץ דלא אפשר להתיר להטמאים הכניסה בעזרה א"א שיעשה עליהם הפסח וי"ל דתנא דמתני' סובר כשיטות הרמב"ם דאף על טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין ולכך אינו מותר כשנטמאו הכלי שרת בטומאת שרץ ותנא דברייתא דמתיר בנטמאו הכלי שרת בטומאת שרץ סובר דשוחטין וזורקין על טבול יום דמת

אמנם לכאורה דברים אלה מופרכים ולברר דבר אציע דהראב"ד מקשה דמשמעות הסוגי' בדף צ' ע"ב בדברי רב שם ששו"ז על טבול יום דמת וכמו כן מקשי' מדברי ר"ע בפסחים דף ס"ט שמבואר מדבריו להדי' דטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ שחל בשבת אם הי' מותר לו הזאה היינו יכולים לשחוט עליו ונ"ל לתרץ בהקדם עוד מה שקשה על הרמב"ם שפוסק בפ"ו מהלכות קרבן פסח דאין שו"ז על טמא שרץ ואעפי"כ פוסק דאין ציבור עושין בטומאת שרץ. ולפי הסוגי' דזקני דרום בזבחים דף כ"ב ע"ב מבואר דאם הי' סוברין דאין שו"ז על ט"ש הי' מותר לציבור לעשות בט"ש מצד הכלל דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה אך יש לתרץ ומצאתי אח"כ קצת בספר טה"ק] דדברי הגמ' שם נשנית לפי שיטות זקני דרום שסוברים טומאה הותרה בציבור (כאשר אבאר אח"ז) ממילא שפיר י"ל כיון דיחיד א"א לעשות בט"ש ציבור עושים בט"ש אף שבידם לטבול ולא יהי' רק טבול יום דשרץ לא מצרכינן להו טבילה דטומאה הותרה בציבור אף היכא דאפשר למעבד בטהרה כדאיתא ביומא דף הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם שסובר טומאה דחוי' בציבור אין להתיר לציבור לעשות בט"ש כיון שיכולין לטבול ולהיות טבול יום וכל היכא דאפשר למעבד בלי דחוי' טומאה לא דחינן. לפי"ז לכאורה ראי' מבוררת לדברי הרמב"ם במה שפוסק דאין שו"ז על טבול יום דמת דהא פסקינן שם בדף צ"א מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ הרי דלפי האמת קאי הקרא דאיש איש כי יהי' טמא גם על הטמא בטומאת מת שחל ז' שלו בע"פ והקבלה ללמוד מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נידחי'. הרי דאם הציבור טמא מת בז' שלהם אינם נדחי' ועושין בטומאה וקשה למה עושין בטומאה הא אפשר להם לטבול ולא יהיו אלא טבולי יום דמת א"ו דאין שו"ז על ע"י דמת אמנם הוכחה זו אינה רק לשיטת הרמב"ם שפוסק כמ"ד טומאה דחוי' הוא אבל למ"ד טומאה הותרה י"ל דאף דשוחטין וזורקין על ט"י דמת מ"מ אם הציבור המה טמאי מת שחל ז' שלהם בע"פ יכולין לעשות בטומאה קודם טבילה וא"צ לטבול שיהי' רק טבול יום דטומאה הותרה והשתא תו ל"ק קושי' הראב"ד מפשטא סוגי' דגמ' דף צ"א דשם אזלא אליבא דרב והוא סובר דטומאה הותרה כמבואר מדבריו בסוף עירובין דאיתא התם איבעי להו טמא ובעל מום איזו מהם נכנס (להיכל להוציא טומאה) רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אישתראי בעבודת ציבור ר' אליעזר אומר בעל מום נכנס דהא אישתראי באכילת קדשים והכ"מ פ"ז מהלכות בית הבחירה כתב דלכך פוסק הרמב"ם כר"א משום דסובר טומאה דחוי' היא בציבור ורב סובר טומאה הותרה לכך אמר טמא נכנס דהא אישתרי כו' יעו"ש הרי שסובר רב דטומאה הותרה לכך לשיטתם שוחטין וזורקין על ט"י דמת ועכ"ז מותר לטמאי מת בז' שלהם בע"פ לעשות בציבור בטומאה וא"צ לטבול להיות רק ט"י משום דהותרה בציבור היוצא מזה דלמ"ד טומאה הותרה שו"ז על ט"י דמת וממילא יכולין לשחוט על הטמאים כשהסכין ט"ש ולא יכנס לעזרה משא"כ למ"ד טומאה דחוי' והוא להיפך מדברי הראשונים אשר ע"כ נ"ל להיפך ויתורץ בזה מה שיש להקשות עוד דלפי דברי הגמ' בכאן דקאמר קסבר ר"ח טומאה דחוי' מבואר דכיון דדחוי' הוא לא אמרינן הואיל ואישתרי טומאת בשר אישתרי טומאת הגוף ורבא שחולק עליו אינו מטעם הואיל דאישתרי רק דיליף לי' מהקישא דכל דלא קרינן כו' אבל אם היינו אומרים טומאה הותרה לא היינו צריכין להקישא דרבא דרב חסדא בעצמו מודה דלמאן דאמר הותרה גם בנטמא הסכין בטומאת שרץ אמרינן הואיל ואישתרי טומאת בשר שבלאו אישתרי טה"ג דבכרת. והרי רבא בעצמו סובר בזבחים דף ל"ב ע"ב דהסברא להיפך דאי טומאה אישתרי אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי ואי דחוי' הוא אמרינן מה לי חד דחיי' ומה לי שתי דחיו' וצריך לומר דממ"נ אנו אמרינן מדאידחי טומאת בשר שהוא בלאו יודחה גם טה"ג שבכרת והשתא דאתינן להכי י"ל אף שסובר רבא דתנא דברייתא סובר דטומאה הותרה ואף שהותרה לא הי' אפשר להתיר טוה"ג מצד הואיל דאישתרי כו' דהא לסברתו בזבחים כנ"ל אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי לכך הוצרך להקישא דידי' דכל היכא דלא קרינן והבשר וגו' וכיון שהתנא דברייתא. סובר הותרה ע"כ אתי שפיר מה שמתיר בנטמאו הסכינים בטומאת שרץ לעשות על הטמאים ושלא יכנסו לעזרה כמו שהדין בטמא מת דלמ"ד הותרה שוחטין וזורקין על טבול יום דמת כנ"ל ותנא דמתני' דהכא סובר טומאה דחוי' ומיושב בזה קושי' התוס' ביומא דף ו' הנ"ל שמקשי' דרבא אמר זאת אומרת טומאה הותרה ולמה סובר הוא טומאה דחוי' ולפי"ז א"ש דאשכח סתמא אחריתא דמשנה דכאן דהשמיט דין דכ"ש טמאים מוכח שטומאה דחוי' דאי ס"ל טומאה הותרה ממילא סובר דשו"ז על טבול יום דמת וכיון שכן אף בנטמאו הסכינים בט"ש מהראוי לשחוט על הטמאים ואף שמנוע מהם הכניסה לעזרה מה בכך הא גם על ע"י דמת שוחטין ואין איסור בטומאת מת רק היכי שלפי טומאתם כעת בלי תיקון מעשה לא יהי' בידם לאכול בלילה ובכה"ג שכלי' טמאים טומאת שרץ דמותר טומאת בשר ממילא ליכא איסור טומאת הגוף ויהי' מותרין לאכול בלילה בטה"ג דאין התחלות איסור דטה"ג היכא דדחוי' איסור דטומאת בשר כנ"ל אבל תנא דברייתא דתנא דין נטמאו הכ"ש א"א לרבא לפרש דמיירי שנטמאו בטומאת מת דא"כ תיפוק לי' שהכהנים המה טמאים כקושי' התוס' דא"ל כתרוצם הנ"ל דאשמעינן אף כשנטמאו המזרקות דבכה"ג ס"ד דצריכין להזהר מנגיעה בבשר דהא דאסור ל האימורין בטומאה כנ"ל זה אין שום ה"א אליבא דרבא דהוא פליג ביומא דף מ"ו על רב חסדא דסובר דאף בקרבן תמיד שאינו לאכילה גם הקטרת אימורין דוחה טומאה. א"ו דתנא דברייתא מיירי בנטמאו הכ"ש בטומאת שרץ ואשמעינן הוא גופא דמפירין טה"ג דבכרת כילפותא דידי' מהקישא דכל היכא דלא קרינן כו' אבל תנא דמתני' סובר טומאה דחוי' ואין שו"ז על טבול יום דמת כ"כ אין שוחטין על טמא מת שיהי' מותר לו לאכול בלילה

בסוגיא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ [פסחי' ד' צ' ע"ב]. אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומסיק הגמ' אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא אסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נידחי. וכ"ת ממאי דהכי. סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בע"פ שנ' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות הפסח אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא נידחי עכ"ל הגמ' ובמס' סוכה דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה שחל שביעי מביאין גירסא ישינה בכאן רב סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו ולכאורה קשה לפי גירסא זו למה אמרי' רב סבר לה כר"ע הלא גם כר' יצחק מצי רב סבר בשלמא לפי גי' זו רב סבר לה כר' יצחק י"ל דלכך לא מצי סבר כר"ע משום קושי' ר' יצחק עליו במס' סוכה דף הנ"ל. היו יכולין לטהר אבל לפי גירסא ישינה דרב סבר כר"ע ואף שמוכרחים לומר דיש איזה מקום לתרץ קושי' ר' יצחק עליו מ"מ כר' יצחק ג"כ מצי סבר דטמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהן בע"פ

ונ"ל ליישב בהקדם דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות קרבן פסח הלכה ב'. וז"ל טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנ' ויהי אנשים וגו' ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב. ופירש להן שאין שוחטין עליהן בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטביל ויזה עליו. וכשיערוב שמשו אוכל פסחו עכ"ל הרמב"ם וכתב ע"ז הראב"ד. א"א אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על טבול יום וא"כ זהו טבול יום ורחמנא דחי' אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי' וסברו שיעלו ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו והכתיב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזיי' מאי טומאה הוי בהו עכ"ל הראב"ד ונ"ל להוכיח כדברי הרמב"ם במה שמחלק בין טבול יום דמת שהנזיר מגלח עליו בין ע"י שאין הנזיר מגלח עליו ממס' סוכה דף הנ"ל דאיתא שם אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף דברי ריה"ג ר"ע אומר מישאל ואלצפן