עטרת חכמים חלק ב קנ

קאי אלילה ואף שדבריו שם אינם מובנים להמעיין עכ"פ יש ראי' מדבריו דנוכל לומר שקאי אליל ט"ו ומ"מ הוצרך לאשמעינן שאין יוצאין בה משום חגיגת ט"ו ואינו רחוק כ"כ בהס"ד שמקוים בזה מצות חגיגה וכיון שהביא בי"ד ואכלה בלילה תו אינו מחויב להקריב עוד חגיגה ביום ט"ו דאטו יום ט"ו כתיב בקרא וחגותם אותו שבעת ימים תחוגו כתיב והאוכל בצילה שפיר וחגותם אותו קרינן בו בלילה ויום א' הוא לכך הוצרך בן תימא לאשמועינן דאין יוצאין בו משום חגיגת ט"ו וא"כ אין לסתור דברי הנ"ל

ולכאורה אף אם אין בליל יו"ט א' רק חיוב שאר שמחות דעיקרו היינו בשר אף מחולין וכמ"ש הר"ן ר"פ לולב וערבה והרמב"ם בהל' יו"ט ובמנין המצות תפס ג"כ בלשונו בכלל שאר השמחות משפט הקדימה לבשר ויין ויעוין לשון התוס' בחגיגה דף ח' עדיין י"ל דבן תימא אתי לאשמועינן שיוצאין בבשר חגיגה חיוב שמחת בשר בליל א' וא"ל כיון דבליל א' ליכא חיוב שלמים רק מכלל חיוב שאר שמחות מחוייבים בחיוב שמחת בשר חולין מהכ"ת ס"ד שלא לצאת באכילת בשר חגיגת י"ד דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין לא מצינו שנאמר רק על חיובי קדשים אבל לא היכא שעיקר החיוב הוא דבר של חול ז"א דגם בזה צורך גדול לאשמעינן דהרי האלפסי והרא"ש ריש מס' מגילה, והובא בטא"ח הל' ר"ח סי' תי"ט תפסי לדינא דברי הירושלמי שם דר"ח שחל להיות בשבת צריכין לאחר סעודת ר"ח ליום א' ואין יוצאים בסעודה שאוכלים בשבת דלא מינכר בזה סעודת ר"ח וכל חיוב סעודת ר"ח אתי משום דאיתקיש למועד מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו' א"כ לא לזר יחשב אם נאמר דס"ד שאף משום חיוב שמחת בשר חולין אין יוצאין בחגיגה שבאה לחובה עם הפסח לבן תימא והוצרך לאשמעינן דיוצאין בה משום שמחה וכטעם שנלמד מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' חגיגה שכתב שם דלכך יוצאין בנו"נ והכהנים בחזה ושוק שמצוה הוא לשמוח באכילת בשר וכו' והרי אכלו (ובאמת לא הביא הרמב"ם דינו של הירושלמי לענין סעודת ר"ח)ולפי"ז קשה לכאורה מה הקשה לר' יוסף ולרב אשי מברייתא דבן תימא אבל באמת ז"א דקושית ר"י א"ש לר' אלעזר דסובר דבעינן זביחה בשעת שמחה ומדלא קאמרי בברייתא הטעם משום דאין לו במה ישמח מוכח כנ"ל והברייתא מיעטה ליל ראשון גם משאר שמחות וליכא כלל חיוב שמחה בלילה הראשונה ור' אשי מקשה ג"כ שפיר אף לדידן דרב אשי לשטתי' דדרש בחגך ולא באשתך ולדידיה ליכא ביו"ט מדאורייתא שום חיוב שמחה רק בשלמי שמחה וכיון דאימעט לילה הראשונה אין שום חיוב שמחה בליל יום א' ושפיר קאמר ר' אשי ה"נ מסתברא דאלת"ה כו' הא איפסלי לה בלינה אבל לשיטת הרמב"ם שסובר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה וסובר ג"כ שיש חיוב אכילת בשר חולין מצד שמחה היכא דליכא בשר שלמים ומבואר מדבריו דגם ליל יום א' חייב בשמחה זו ולא מיעטה התורה ליל א' רק שלא יצטרך לזבוח מעיו"ט שלמי שמחה לצורך הלילה משכחת לדידי' שיהי' תועלת באכילת בשר תודה בליל יום א' לצאת בו י"ח שמחת בשר שיש גם בליל א'. וסמוכין לדברי עוד מדברי הירושלמי מס' חגיגה ריב"ל אמר ושמחת אפילו ממקולין אמר ר' לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף כאן שלמים וקשה לריב"ל שסובר שא"צ שלמים איך שנינו במתני' חגיגה ישראל יוצאים בנו"נ והכהנים בחטאת ואשם כו' א"ו כדברי הנ"ל דאף שיוצאין בבשר חולין מ"מ ס"ד שלא לצאת בבשר הנאכל לחובת מצוה אחרת וא"ל דמודה ריב"ל שיום א' של חג צריך שלמי שמחה כדמוכח מקרא דכתיב בעצרת ושמחת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר דאכתי לא א"ש דהא אשם א"א להקריב ביום יו"ט עצמו גם בלא"ה ע"כ צ"ל לריב"ל שיש חיוב הבאת קרבן פעם א' לשם שלמי שמחה והשמחה סתם האמורה ונלמדה מפסוק ושמחת בחגיך לא קאי כלל על הקרבת קרבן רק על שמחה בבשר חולין ואעפי"כ הוצרך תנא דמתני' לאשמעינן שיוצאים הכהנים מצות אכילת בשר ושמחה בחטאת ואשם ודע שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל דגם בזמן בית המקדש הי' חיוב ב' שמחות אכילת בשר שלמים ולשמח בניו וב"ב ואשתו בשאר שמחות ל"צ למ"ש התוס' פסחים דף ק"ט ע"א ד"ה במה משמחו דקאי רק בזמן הזה ולדברי הרמב"ם מיירי גם בזמן הבית דתרווייהו איתנייהו שמחת בשר שלמים וגם שארי שמחות

ולפי דברי הראשונים יש ליישב קושית המהרש"א שמקשה בד"ה לאו משום דלפי דברי התוס' בד"ה לאו משום וכו' די"ל דהיכא דלא אפשר לא בעינן זביחה בשעת שמחה א"כ מאי מקשה הגמ' מהלל והשמחה שמונה דלמא היכא דחל יום א' בשבת דלא אפשר שוחטין מעי"ט וי"ל בפשיטות דבאמת אף שיש לומר סברא הנ"ל מ"מ היכא דאיכא מיעוט ורבוי ואיכא לאוקמי הרבוי דשמח אליל יו"ט האחרון יותר מוקמינן לי' לכך והמיעוט אליל יו"ט ראשון משניקום הרבוי אליל יו"ט א' והמיעוט אליל יו"ט אחרון וכמבואר מדברי הגמ' עצמו דקאמר מאי לאו משום דאין לו במה ישמח הרי שעכ"פ מכריעין בזה כשיש רבוי וגם מיעוט דנוח למעט יותר ליל יו"ט הראשון כיון דיש סברא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל אי לא הי' מיעוט כלל רק רבוי שפיר הוי ס"ד לרבות ליל יום א' וה"א דגילתה התורה דהיכא דלא אפשר לא בעינן זביחה בשעת שמחה וגם יש סברא דל"ל כלל מיעוט אליל יו"ט א' משום דבלא"ה ידעינן למעט מצד דבעינן זביחה בשעת שמחה וכבר העליתי שכדי ליישב אליבא דר' אליעזר למה הוצרך הברייתא לטעמא דאין שמחה לפניו ולא אמר משום דבעינן זביחה בשעת שמחה דלהכרעה כשיש רבוי ומיעוט בוודאי מכריעין בסברא זו דע"כ צ"ל דהברייתא ממעטת אף משאר שמחות כי הברייתא סובר דלמעט ליל א' משלמי שמחה בלא"ה ידעינן משום דבעינן זביחה בשעת שמחה ולא ס"ל להברייתא כסברת התוס' דבמקום שא"א בענין אחר לא בעינן זביחה כו' ומקשה הגמ' שפיר מהלל ושמחה שמונה וא"ל ל דלמא כיון דלא אפשר וכו' דא"כ מנ"ל להברייתא למעט ליל א' אף משאר שמחות דלמא לא אתי למעוטי רק משלמי שמחה דלולי המיעוט ה"א דהרבוי קאי אליל ראשון וא"ל שהברייתא באמת לא ממעטת רק משמחת שלמי שמחה דא"כ למה אמר בברייתא משום דאין שמחה לפניו תיפוק לי' משום דאין זביחה בשעת שמחה מכריעין כשיש רבוי ומיעוט לאוקמי המיעוט אליל ראשון והרבוי אליל אחרון ודו"ק

בסוגיא נטמא הקהל [דף עט ע"א]

במשנה נטמא קהל או רובו או שהיה הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה גמ' ת"ר הרי שהיו כו'. ואפילו ישראל וכהנים וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק אמר רב חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין בטמא מת כו' וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמי' ליה ברא לא מטמיא ליה טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' הוא בצבור וכו' ורבא אמר אפי' טמאין נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דלא קרינן בי' הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר עכ"ל הגמרא יעו"ש בפירש"י ותוספות

והנה בספר אור חדש מקשה למה לא תני במתני' או שהיו כלי שרת טמאים ומתרץ דלעיל דף ע"ח מוקי רב דתנא דמתניתין סובר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכב ויכולין כל ישראל לצאת בפסח א' ממילא אף כשהכלי שרת טמאין אפשר לעשותן בטהרה שישחט פסח אחד בסכין ארוכה כקושי' התוס' ד"ה בטומאת ומה שתירצו התוס' דאין פנאי לכל הפסחים כו' לא שייך למשנתינו כיון דאכילה לא מעכבא ודי בפסח אחד ומדחה הצל"ח מי לא עסקינן שהמזרקות שמקבלים בהם הדם טמאים ומטמאין את הכהן ובזה לא שייך קושי' התוס' שהרי הכהן צריך להיות מבפנים כו' יעו"ש ולכאורה דבריו צ"ע דהא אף במזרקות טמאין דליכא תקנה בעמידה מבחוץ אכתי יש להביא כלים טהורים מבחוץ ולהקדיש אותן לכלי שרת לקבל בהם הדם וצ"ל כדברי התוס' לענין הסכינים שמיירי שאין פנאי להביא סכינים לכל הפסחים כמו כן לענין המזרקות שאין פנאי להביא מזרקות לכל הפסחים אבל עכ"פ כשדי במזרק א' כנ"ל אין סברא לומר ש פנאי להבאת כלי א' שיהיה טוב למזרק ובזה דחוי' גם דברי האיר חדש במה שמסיים בזה"ל אך כ"ז ניחא לר"ח אבל לרבא דאמר כל היכא דאישתרי טומאת בשר כו' קשיא אמאי לא פני במתני' דכ"ש טמאים כו' יעו"ש ולפי דברי הנ"ל באם נתפוס סברת האור חדש במ"ש דלמ"ד אין אכילת פסחים מעכב אין עושין בטומאה היכא דאפשר לעשות פסחים מועטים בטהרה ממילא גם לרבא היכא דהכ"ש טמאים הסכינים או המזרקות מביאין כלי טהור א' מבחוץ ולא צריכין כלל לדחות טומאה אמנם לכאורה מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאות מקדש שמביא דין דכ"ש טמאים גם לענין שארי קרבנות צבור שקרבים בטומאה אף שאין קרב מהם רק בהמה אחת. נראה דמיירי שאין במציאות להביא אף כלי א' טהור ואפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"א מהלכות בית הבחירה דין כ' בזה"ל אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשית מתחלה להדיוט אין עושין אותו לגבוה כו' יעו"ש. א"כ שפיר משכחת שאין בנמצא כלי שנעשה לשם הקדש אבל מדברי התוס' שבכאן במ"ש ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי לכאורה נראה שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל לפי שיטת התוס' בזבחים דף מ"ז ע"א דגם שחיטה בעי כ"ש וכן נראה מסוגיא דכאן דמוקי ר"ח או שהיו כ"ש טמאים דקאי על הסכינים ואף לשיטת