עטרת חכמים חלק ב קמח

גוונא מחזיקין מאיסור לאיסור הוי הספק על יום הב' כספק עם חזקה דמחזיקין מאיסור לאיסור ומנגדת חזקה זו נגד הרוב דתלי במעשה דהיינו דעפ"י רוב חודש אלול חסר שרוב זה תלוי במעשה בראיית עדים ורוב זה אינו דוחה חזקה והוי רק כחזקה מול חזקה ויושאר ספק שקול לכך הוצרכנו לעשות ב' יוה"כ מספק משא"כ בר"ה שא"צ הוספה לאחריו ואין התחלת ספק ביום ב' בעת חזקת איסור שמיד בשקיעת חמה של יום א' תו לא אסרינן בספק דאזלינן בתר רובא ומחזיקין יום א' לבדו עד שקיעתו לר"ה ורוב זה דוחה מלהחל שם ספק על יום ב' דבמקום שאין חזקה מתנגדת אזלינן בתר רוב זה אף דתלי במעשה. אבל ביוה"כ נולד ס' איסור של יום ב' בעת שהוחזק באיסור ודאי ואף מאיסור קל לחמור ממנו אמרינן ג"כ מחזיקין מאיסור לאיסור כ"נ לכאורה מדמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה אף דאמ"ה קיל שיש היתר לאיסורו ובחלקו מבחוץ פטור גם בין נגע לנגע יש חילוקי דינין ובחד צד יש סברא לומר באיסור משם אחד כמו בכה"ג דדנין על איסור יוה"כ דהוי חזקה בקל מדמחזיקין מאיסור לאיסור בב' שמות כמו מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה ויש קצת סמוכין לדברי אלה מדברי המ"א בסימן שפ"ז ס"ק י"ז ובריש הל' תענית סי' תקס"ב דסוף התענית מספיקא לא נפקא קדושתה ועדיין צ"ע

היוצא מזה דרובא דתלי במעשה אין דינו אלא כדין חזקה. לפי"ז נראה פשוט לומר דלדעת הרמב"ם כמבואר באריכות בפר"ח בסי' ק"י בכללי הספיקות אמרינן דספיקא דרבנן לקולא אף בשיש חזקת איסור ואף בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא כמו כן יש להקל בספיקא דרבנן אף שיש לצד האיסור רובא דתלי במעשה דהא רוב כזה אינו אלא כחזקה וא"כ יושאר קושיא הנ"ל למה לא התירו לאפות לחה"פ ביום ה' מטעם ספק דרבנן דלמא לא יבואו העדים וכו' ואין לתרץ כמ"ש לעיל דלא הוי ס' שקול כיון דעפ"י הרוב באים העדים ביום ה' וכנ"ל דהא העליתי דלשיטת הרמב"ם אף היכא שיש רוב כה"ג מ"מ מותר דספיקא דרבנן א"ו צ"ל דאף היכא דשייך הואיל יש איסור דאורייתא והוי ספיקא דאורייתא הרי הוכחה לשיטת הרמב"ם ולרבה שסובר דהיכא ששייך הואיל שאינו אסור אלא מדרבנן צ"ל שסובר שאין חילוק כלל בין רובא דתלי במעשה או לא והרי הראיתי לעיל בתוס' ביבמות שהי' לפניהם הגירסא בבכורות רבה א"כ מפורש שרבה הוא בר פלוגתא דרבינא שם ודברי הרמב"ם המה להלכה דפסקינן כרבינא

ודע דבס' ראש יוסף לחולין בסוגיא דלעיל מנ"ל דאזלינן בתר רובא מסופק מה דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה היא מדאורייתא או מדרבנן ולפי דברי הנ"ל בשיטת הרמב"ם אף מדאוריי' לא הוי לרוב כזה דין רוב רק כדין חזקה עוד אבאר לפי דעת הרשב"א לחולין שהבאתי לעיל הא דאין הולכין אחר רובא דתלי במעשה אינו אלא היכא שהמיעוט מתנגדת אינו תלוי במעשה משא"כ כששניהם המיעוט והרוב תלוי במעשה ולפי"ז א"ש דעת הסוברים דחשבינן ס"ם כרוב להתיר אף במקום חזקה מתנגדת אמנם לפ"ד הרמב"ן במלחמות בסוגיא דסבלונות שמסביר שאין לילך בתר רוב רק מה שהוא מחויב בטבע כעין רוב ב"א אינם סריסים ורוב נקיבות אינן איילונית א"כ לסברת הרשב"א הנ"ל יש לומר דבאמת ס"ס לא אלים מחזקה ודינה כדין רובא דתלי במעשה שאינו דוחה חזקה כיון שאין רובו מצד חיוב בטבע ולפי"ז עלתה לי לומר שאף לפי דעת השער המלך בהלכות מקואות פ"י כלל ה' שמוכיח שהרמב"ם מתיר ספיקא דרבנן אף היכא דאיכא ס"ס לחומרא לאיסורא מ"מ י"ל דהרמב"ם מודה להפוסקים שאומרים דס"ס חשוב כרוב כיון שיש ב' צדדים לאיסור או להיתר וחד צד להיפך ועכ"ז כיון שאינו מחויב בטבע אינו אלא כדין חזקה:. ובאיסור דרבנן שספיקא מותר אפילו נגד חזקה יש להתיר ספיקא אף היכא שיש ס"ס לאיסורא דאף שיש רוב צדדים אין רוב זה שהוא שלא מחויב בטבע אלא כדין חזקה וא"כ יש לתרץ דברי הרמב"ם שלפ"ד המל"מ פ"ח מהלכות שאה"ט שדעת הרמב"ם שבדרבנן היכא דאיכא ס"ס לאיסור אסרינן והוכחתו מדכ' בפ"י מהלכות מקוואות דין ו' שנסתפק לו אם טבל או לא טבל או שנמצא המקוה חסר לאח"ז משמע דאם הי' שני ספיקות יחד דהיינו שנסתפק אם טבל ואף אם טבל יש ספק כה"ג הוי לחומרא אף בטומאה דרבנן ובשעה"מ מביא הוכחה להיפך מדברי המ"מ פ' כ"ו מהלכות שבת ה"ג בשם הרמב"ם שהליכה בנהרות ויש ספק אם הוא למעלה מיו"ד מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא והרי התם איכא ס"ס לאיסורא דלמא יש תחומין למעלה מעשרה וספק אם היא למעלה מעשרה יעו"ש א"כ יש סתירה בדברי הרמב"ם אבל לפמ"ש י"ל דשאני גבי ס' טבל דמלבד הס"ס איכא חזקת טומאה. א"כ אע"ג אף אם הס"ס אינו אלא כדין חזקה הוי מם חזקת טומאה ב' חזקות ובתשובות הריב"ש סי' שע"ט מבואר דב' חזקות דוחים אפילו רוב גמור דתלוי בטבע כמו בגוסס אף דרוב גוססין למיתה אסרינן מחמת חזקות א"א וחזקת חי עיי"ש ובפ"י לכתובות מביא ראי' לסברת הריב"ש מסוגיא דעירובין דף ל"ו ויעוין בנב"י חלק אה"ע סימן מ"ז שמדחה דברי הריב"ש דאי כדבריו האיך נטהר הטמא באפר הפרה נצטרף ב' חזקות חזקת טומאה וחזקת שאינו זבוח שלגבי הפרה וניחוש דלמא במקום נקב שחט ולענ"ד יש לדחות דבריו דשאני בפרה שאין החזקות בב"א מיד שנשחטה הפרה בטלנו חזקת שאינו זבוח ברובא וכיון שכבר נדחית החזקה תו לא מצינו לצרפה אח"כ כשבא טמא ליטהר באפר הפרה וגדולה מזו דעת ר"י בר ברוך הובא בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן דבתרי ותרי היכא שהשנים הראשונים העידו תחלה יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה יעו"ש

היוצא מזה לפי הנחה הנ"ל דמה שמחולקין הפוסקים בדין ס"ס במקום חזקה יש לתלות בטעם גריעת רוב דתלוי במעשה דלסברת הרשב"א שזה אינו אלא כשהמיעוט הוא בלא מעשה לא שייך לגרוע כח הס"ס דאין עלוי להמיעוט על הרוב גבי ס"ס אבל לפ"ד הרמב"ן שצריך שיהי' הרוב מחויב בטבע. מה"ט יכולין לגרוע גם כח הס"ס ששני הספיקות להחמיר או להקל אינם מחויבים בטבע אמנם בחידושי הריטב"א לקידושין מבואר להדיא דמה שאין הולכין אחר רובא דתלוי במעשה אינו אלא חומרא דרבנן ולפ"ד יש ליישב בפשיטות קושי' הט"א הנ"ל מה שמקשה על רש"י דאמאי חילקו בין ר"ה ליוה"כ דנ"ל דגם רש"י ס"ל כדברי הרשב"א דרובא דתלי במעשה הוי כחזקה רק דלא הוי כרוב העדיף מחזקה ולכך סמכו שפיר לעשות ר"ה רק יום א' משא"כ יוה"כ דהיא ס' איסור כרת ובספק כזה מצינו שהחמירו חז"ל אף במקום חזקה כמבואר מדברי רש"י לחולין דף קל"ד ע"א יעו"ש ומה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת אינו רק היכא דמספיקא יש לאסור מה"ת כמבואר מדברי רש"י שם ביבמות דף קי"ט ודוק

היטב

(דף עא ע"א] מתיב ר' יוסף כו' אמר ר' אשי ה"נ מסתברא כו' והרמב"ם בה' חגיגה פ"ב דין י"ג כתב בזה"ל לא יביא אדם תודה ביום י"ד מפני החמץ שבה שאין מביאים קדשים לבית הפסול ואם הביא יוצא בה י"ח שמחה כמו שביארנו עכ"ל ומתמיהי' עליו נושאי כליו הא תודה אינה נאכלת רק ליום ולילה וא"כ נפסלה בלינה כקושית הגמ' ומלשונו משמע שנשחט ביום י"ד: ונלענ"ד לתרץ בהקדם ליישב מה שעמד בו הלח"מ רב יוסף היכי ס"ד שנשחט מעיו"ט הא איפסיל לי' בלינה גם לפי סוגות הש"ס כ"מ שאמרו ה"נ מסתברא אין ראי' מוכרחת ויש צד לדחות אינו מובן כאן מה דנקיט רב אשי בלשונו ה"נ מסתברא הא ראייתו הוא כעמוד ברזל ונ"ל ליישב הכל דיש לדחות הראי' כאשר אבאר ור' אשי לשיטתי' הוא דאמר ה"נ מסתברא ולרב יוסף לשטתי' ל"צ לאוקמי בעיכב ושחטי' רק לר' אלעזר

בהקדם לתרץ דבקידושין דף ל"ד אי' דהא דנשים פטורים ממ"ע שהז"ג ילפינן מתפילין ותפילין גמר לה מת"ת ומקשה שם בגמ' אדילפינן מתפילין לפטורא ניליף משמחה לחיובא אמר אביי אשה בעלה משמחה (ומפרש ר"ת שהבעל משמחה בשלמי שמחה שלו יעו"ש] וניליף מהקהל משום דהוה מצה והקהל ב"כ הבאים כא' וכו'. ולר' יהודא דאמר מלמדין יעו"ש כו' משום דהוה מצה שמחה והקהל ג"כ הבאים כא' ומקשים בתוס' דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה א"כ ליכא אלא ב"כ ומאי מתרץ לר' יהודא דאמר ב"כ הבאים כא' מלמדין יעו"ש ונ"ל לתרץ הכל בפשיטות דר' יהודא לשיטתי' שפיר הוה עם שמחה ג' כתובים דבמס' ר"ה דף וא"ו אי' בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' או דלמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק לי' הא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר"ז קאמר עכ"ל הגמ' והרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק פוסק דאשה חייבת בבל תאחר ומקשים למה פסק כר' זירא נגד אביי. והמעיין הטיב יראה שהרכיב הרמב"ם יחד דעת ר"ז ואביי שבהל' חגיגה פ"א כתב בזה"ל והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקרב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנ' וזבחת שלמים וגו' ונשים חייבות במצוה זו הרי כר' זירא שנשים חייבות בשמחה ובפ"י מהל' יו"ט דין י"ז כתב בזה"ל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו"ט אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לבב הוא ובניו ואשתו שנ' ושמחת בחגיך אעפ"י שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כו' יעו"ש יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו כו' כיצד הנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו והאנשים אוכלים בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר כו' עכ"ל וביותר מדויקים דבריו במנין המצות מצוה נ"ד שכ' שם בזה"ל וצונו לשמוח ברגלים כו' וענין הראשון הרמוז אצלינו בצווי זה היא שנקריב שלמים על כל פנים ואלו השלמים מוספים על