עטרת חכמים חלק ב קמז

לא יבואו עדים יהי' איסור דרבנן כי התקינו שיהי' אותו היום קודש ואיסור זה לא התירו אף לצורך גבוה והי' אסור לאפות לחה"פ ממנחה ומעלה כשלא באו עדים קודם מנחה אף דבכה"ג ליכא אלא יו"ט מדרבנן דעשו חז"ל יום זה לקודש כמו יו"ט וכמ"ש בס' הצל"ח בד"ה שני ימים טובים דכיון שעשו רבנן אותו היום קודש אף במקדש לא התירו בו במה שאסור ביו"ט דלא התירו במקדש אלא שבות או איסור הואיל ולא מה שאינו אלא מצד היום דחכמים עשו קדושי יום של יו"ט דדבריהם כקדושת יו"ט דאורייתא שיהי' הן בגבולין הן במקדש,. וא"כ יהי' באפיי' לחה"פ איסור דרבנן הן אם יבואו העדים או לא ומיושבת קושית הנ"ל

אמנם לכאורה עדיין קשה דהא עכ"פ מוכח דאיסור דרבנן שיש במלאכה מחמת דשייך הואיל יש להתיר לצורך לחה פ כשיהי' נשארו למצוותן וכמו שמבואר מדברי רשב"ג שמתיר מטעם זה א"כ לפ"ז היכא שאין העדים ביום ה' ונשארו הלחה"פ שנאפו אז למצוותן יש היתר על מלאכת אפיי' שנעשה דהא בעת האפיי' הי' שייך הואיל להפקיע איסור דאורייתא אה ביו"ט גמור כאשר אבאר והאיסור דרבנן שנשאר מותר במקדש לצורך עבודה בכה"ג שהלחה"פ נשארי' למצוות הערכה ומ"ש דבעת אפיי' קודם שבאו העדים שייך לומר הואיל היא פשוט דהא אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אף שבאמת לא על דעת שיבואו ולא יבואו עאכו"כ שיהי' שייך לומר הואיל כזה הואיל אם יבואו עדים ואף דאיגלאי אח"כ שלא באו מ"מ בזמן אפיות לחה"פ הי' שייך הואיל וכיון שכן אף שלא יבואו יהי' אותו היום קודש מתקנ"ח ונחזיקו כחומר יו"ט דאורייתא מ"מ הרי אפיי' ביו"ט דאורייתא כה"ג ליכא למפרע איסור דאורייתא באפיות לחה"פ שנאפו קודם שנודע אם יבואו עדים או לא כיון שהי' שייך אז בעת האפיי' הואיל וליכא אלא מלאכה דרבנן כמו בכ"מ ששייך הואיל ומלאכה כזו מותרת במקדש לצורך גבוה ועתה שלא באו העדים ביום ה' יושארו הלחה"פ שנאפו היום לחמי המערכה ולמצוותן דוחין האיסור דרבנן במלאכה דשייך הואיל ולא יהי' איסור כלל דהאיסור מדרבנן שהוא במלאכה עצמה היכא דשייך הואיל הוא מותר במקדש לצורך גבוה כדמוכח מרשב"ג ואין מקום לאסור האפוי ביום ה' רק מחשש דילמא יבואו העדים ויהי' אותו היום קודש מדאורייתא והלחה"פ שנאפה בו ביום יושארו לפדיון ולמצות הערכה נצרך לאפות לחמים אחרים ביום ו' וכיון שלא הי' באפי' ביום ה' צורך גבוה יהי' איסור דרבנן באפייתן שלא לצורך גבוה א"כ אכתי קשה כיון דליכא אלא חד צד לאיסור דרבנן אמאי לא נימא בחשש איסור דרבנן זה דספיקא לקולא דהא יכול להיות שלא יבואו עדים ולא יהי' כלל שום איסור דרבנן ולמה הוצרכו לאפות הלחה"פ ביום ד' הלא גם ביום ה' לאפות כיון שיש ספק דילמא לא יבואו עדים ולתרץ קושי' זו י"ל לכאורה בפשיטות דבכה"ג לא הוי ספיקא דרבנן דהא שכיח יותר שיבואו עדים ביום ה' והוי רוב לאיסורא. וגדולה מזה מבואר ברש"י במס' ר"ה דף י"ח ע"א ד"ה ועל אלול מפני ר"ה שכ' בזה"ל מודיעים מתי התחיל אלול ועושים ר"ה ביום שלשים של אלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם כו' א"א להן לדעת ע"כ הולכין אחר רוב שנים כו' יעו"ש אמנם עדיין צ"ע אריכות לשון רש"י ואע"פ שספק כו' ע"כ הולכין כו' ונ"ל שהי' קשה לרש"י דהא סתם מתניתין ר"מ ור"מ חייש למעוטא ברובא דליתא קמן והך רובא הוי ג"כ רובא דליתא קמן וצ"ל דהא אסיקו בחולין דף י"א דאף לר"מ דחייש למעוטא מ"מ היכא דלא אפשר שאני ולזה כ' רש"י ואע"פ שספק היא כו' א"א להן לדעת ע"כ הולכין אחר רוב שנים. אמנם לכאורה קשה דהא איתא במס' בכורות דף כ' הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ומקשה הגמ' מכאן ואילך ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדת בתוך שנתן כו' לימא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למעוטא כו' אלא אמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל רבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלו רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ומצינו בפוסקים קדמונים ברמב"ן וריטב"א במס' קידושין בסוגיא דסבלונות ובשארי פוסקים דהלכה כרבינא דלא אזלינן בתר רובא דתלוי במעשה רק אחר רוב שהוא בטבע וחיוב א"כ אמאי סמכו בגולה לעשות ר"ה יום אחד על סמך רוב הנ"ל דהא תלי במעשה. אף שבירושלמי פ"ק דר"ה איתא חזקה על הב"ד שאין מתעצלין מ"מ ליכא חזקה זו על העדים שרואין את החידוש ותלי במעשה אם יבואו או לא יבואו ולתרץ קושי' זו נקדים עוד מה שהקשה בטורי אבן על מס' ר"ה דף הנ"ל דרש"י סותר דברי עצמו שבמס' פסחים דף נ"ד תניא אין בין יוה"כ לת"ב אלא שזה ספיקא אסור וזה ספיקא מותר ומפרש הגמ' מאי ספיקא מותר לקביעי דירחא פי' רש"י לעשות ב' ימים כי מספקא לן אי עיברו הב"ד חודש שעבר או לא והשתא קשה מ"ש ר"ה סמכינן על הרוב וביוה"כ לא כו' כל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאיתא ביבמות דף קי"ט (יעוין לקמן תירוץ פשוט על קושי' זו) ואמרתי דרך פלפול לתרץ קושי' זו דבמס' חולין דף י"א אי' מנ"ל דאזלינן בתר רובא כו' רבה בר רב שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף ומקשה בתוס' וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים דילמא היינו משום דאוקמא אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינו חי' כו' ולענ"ד יש לתרץ קושי' התוס' לפי שיטות רש"י כפירוש הרשב"א ביבמות דף ל"א דמחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ אסור בספק בשחיטה כיון שהוחזק מחיים איסור אמ"ה ושוב נולד ספק בשחיטה מחזיקין מאיסור לאיסור והוי כספק איסור במקום חזקה. והא דלא אמרינן להחמיר מטעם זה גם בספק טרפה הטעם משום דנגד ספק טרפה יש רוב דרוב בהמות אינם טרפות ורובא עדיף מחזקה וכ"ז למסקנא דאזלינן בתר רובא אבל אי לא הוי אמרינן דאזלינן בתר רובא הוי אמרינן גם בספק טרפה דהוי ספק במקום חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור ועד"ז מיישב בספר טורי אבן באבני מלואים למס' חגיגה דף ד' מה שמקשה הרשב"א מסוגי' הנ"ל על הרמב"ם דס"ל סד"א לקולא מדאורייתא א"כ א"ש הוכחת הגמ' מפרה אדומה דאין לדחות משום דאוקמי' אחזקה דהא אי לא אזלינן בתר רובא יש לפרה חזקה מנגדת ולאיסור דהיינו שמאיסור אמ"ה מחזיקינן לספק איסור טריפות והוי כתרי חזקות סותרת ושב לספק שקול

ודע דבחדושי רשב"א לחולין דף י"ב איתא בזה"ל אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוטא דלא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה כדתנן בכורות דף כ"א ובחידושיו ז"ל לחולין נראה דסובר דהא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה אינו אלא היכא שיש חזקה מתנגדת ולפי"ז מבואר דמה שאמר רבינא אבל רובא דתלי במעשה כו' אינו אלא לומר דאף שסוברים רבנן דרובא עדיף מחזקה מ"מ ז"א אלא ברובא דלא תלי במעשה אבל בתלי במעשה אין הרוב כמו חזקה ע"כ כשיש חזקה מנגדת להרוב דתלי במעשה הוי כספק שקול

ועפי"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם דבהלכות איסורי ביאה פ"א נמשך אחרי דברי הירושלמי סוף קידושין דממכה אביו ילפינן דסוקלין על חזקה דשאר בשר ומקשה הב"ש בסי' י"ט על הרמב"ם שהרי בסוגי' דחולין הנ"ל יליף רב מרי ממכה אביו דאזלינן בתר רוב וממילא ליכא להוכיח דמצד שהוא מוחזק שהוא בנו ממיתין דהא איכא רובא היכא דידעינן שזה האב נשא האשה שהיא אמו ואז רוב הבעילות אחר הבעל ולפי הנ"ל ניחא דהא הרמב"ם סובר ג"כ דההלכה כרבינא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה דהא פוסק כדברי ר' ישמעאל דהלוקח בהמה מן הנכרי מכאן ואילך ספק וכיון שכן ליכא רוב גבי מכה אביו. דהא הרוב הוא דרוב בעילות אחר הבעל וזה הוי רובא דתלי במעשה ולרב מרי שיליף ממכה אביו צ"ל שסובר כבר פלוגתא דרבינא שאין חילוק בין רובא דתלי במעשה או לא משא"כ לדידן דפסקינן כרבינא וכעין זה כתבו התוס' במס' יבמות דף קי"ט ע"א ד"ה ר"מ היא על קושי' הגמ' שם אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדת וא"ת ואמאי לא מוקי לה נמי כרבנן וכי אזלו רבנן בתר רובא היינו בדלא תלי במעשה כו' וי"ל דהכא כרבה דל"ל האי שנויא כו' ע"כ נראה שהי' לפניהם הגירסא בבכורות רבה ולא רבא. וא"ש שיטות הרמב"ם כשיטות הירושלמי דממכה אביו ילפינן שפיר חזקה דסוקלין עלי' דאין לומר שהוא מטעם רוב דהא לא הוי כרוב גמור כיון דתלי במעשה ורובא כזה לא עדיף מחזקה דעלמא ואמאי אמרה תורה דמכה אביו יומת אף שמן הסתם מצוי הבעל עם אשתו מ"מ אין זה רק כרובא דתלי במעשה לפ"ד התוס' דיבמות א"ו דסוקלין על חזקה שהוחזק שהוא אביו וכן כל מי שהוחזק בשאר בשר

וידוע שיטות הפוסקים שסוברים שאין חיוב תוספת מלפניו ולאחריו אלא ביוה"כ ולא ביו"ט מעתה י"ל דס' יוה"כ הוי כס' במקום חזקה ע"ד משל כשמסופקין אי יום א' הוא יוה"כ או יום ב' דאי לא הי' אלול מעובר חל יוה"כ להיות ביום א' ואם נתעבר אלול חל יוה"כ להיות ביום ב' יש לנו להחזיק את יום א' ליוה"כ עפ"י רוב שאין אלול מעובר ואף שחוב זה תלוי במעשה מ"מ כיון דליכא חזקה מתנגדת אזלינן בתרה כמו בתר חזקה דעלמא וצריכין להוסיף ג"כ קצת מן הלילה של יום ב' ובזמן ההוספה יש ודאי גמור ממ"נ יש אז איסור יוה"כ אם מחמס הוספת יום א' או מחמת יום ב' וכשדנין באותו זמן ההוספה דהתחלת ליל ב' בספק של יום ב' דשמא שעה זו היא יוה"כ מחמת שיום שני הוא עצמו של יוה"כ הוי כנולד הספק בעת שיש חזקת איסור עכ"פ ודמי לנולד ספק נגע קודם שנטהר מנגע הראשון דכתבו בתוס' מס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק דהוי חזקת טומאה דהא אז בהתחלת ליל ב' יש בודאי איסור יוה"כ אי מחמת יום שלפניו או מיומו ואי נאמר דהא