עטרת חכמים חלק ב קמו

צ"ד ע"א ד"ה מירחו מעשר ונותן לו שכתבו שם ואפי' למאן דאית ליה ברירה וכו' יעו"ש וביותר מבואר בדברי רש"י שם שכתב בזה"ל אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר והכי אמרי' במס' ברכות דף מ' לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו עכ"ל ומבואר שם ברש"י דדין זה לקט שכחה כו' הוקבעו אינו אלא מדרבנן א"כ ע"כ כוונת רש"י שגם כאן אינו אלא מדרבנן וצ"ל שטעמו של רש"י דפטור מדאוריית' משום דאמרינן ברירה ולא ס"ל לרש"י כתירוץ התוס' ועכ"ז צ"ע למה החליט רש"י דתנא דהך ברייתא סובר ברירה כודאי. עכ"פ נשמע מדברי התוס' ורש"י הנ"ל דגבי הפרשת פאה שייך ברירה אלמפרע וא"כ אין כ"כ מהזרות דברי הט"ז דגבי הפרשת חלה שייך ברירה

הן אמת שלכאורה יש לומר דשאני פאה שתיכף בעת קצירה יש חלק עניים בתבואת השדה כפי שיעור חיוב הפאה משא"כ במתנות כהונה דהא אי' בחולין דף ק"ל ע"ב מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין ק בהן אלא משעת הרמה ואילך עכ"ל הרי שקודם הרמה אין לכהן בטבל כלום ואינו כשותף עם הישראל ול"ד לדין ברירה באחין שחלקו אמנם כבר הבאתי לעיל דברי התוס' בסוכה שמבואר מדבריהם להדיא שטבל חשוב כשותפות משום חלק הכהן והלוי שבה וצ"ל שסוברים התוס' דמה דתני בברייתא הנ"ל דאין לכהן אלא משעת הרמה אינו אלא לענין חיוב התשלומין דכ"ז דלא אתי לידו בטיבלא לזכות במתנות מדין מתנות שלא הורמו כמו שהורמו כמבואר שם בחולין דין המתנות אף אחר הפרשה כדין ממון שאין לו תובעים ומכ"ש כשעדיין לא נפרשו ועכ"ז י"ל דבכל טבל אף קודם הפרשה חלק כהן ולוי בה והמעיין בתוס' רי"ד סוף פ"ב דקידושין יראה מבואר דלפי גירסתו שם בחד אוקמתא ופירושו שטעמו של רבי שמחייב בגונב טבל של חבירו ואכלו לשלם דמי כולה הוא משום שסובר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי ואין לכהן בה עדיין זכות ור' יוסי שסובר שם דאינו משלם אלא לפי חולין שבה סובר דאף קודם שהורמו כמי שהורמו והוי חלקו של כהן באותו טבל אף קודם הרמה לכך אין הגנב צריך לשלם דמי כולה וע"ש דברי תוס' הרי"ד הללו המה להיפך מדברי רש"י שם בקידושין שלפי פירש"י מיירי בטבלים שנפלו מאבי אמו כהן ורבי סובר דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו כו' יעו"ש (ויעוין בנדרים דף פ"ה ע"א) שמדברי הר"ן שם נראה כפי תוס' הרי"ד והרא"ש שם אחז פי' רש"י שבקידושין ומתוס' במסכ' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר שכתבו שם שבסוף פ"ב דקידושין אית ליה לרבי דלאו כמו שהורמו יעו"ש מבואר שאחזו בגי' תוס' הרי"ד ופרושו ולא היה לפניהם כגי' רש"י דמיירי בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן היוצא מכ"ז דלפי האמת אנן פסקינן דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו ולפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל דכמו שהורמו הכוונה שבכל טבל אף שהוא ביד ישראל מיקרי שיש לכהן חלק בה מצד דין זה דכמי שהורמו דמי א"ש דברי תוס' בסוכה במתני' דאתרוג של טבל מיקרי אתרוג של שותפים מצד חלק כהן ולוי ודמי' לאחין שקנו בתפיסת הבית אבל לפי פי' רש"י בקדושין לא נאמר דין מתנות שלא הורמו כמי שהורמו רק בטבלים שהמה ביד כהן כיון שהמתנות שלו ואינו מחוסר רק הפרשה ולהחזיק לעצמו אמרי' שזוכה במתנות שבהם בעודן בטבלן אבל בכל טבל שביד ישראל לא אמרי' כן ואין שם שתוף להכהן בטבל שביד ישראל והתוס' במסכת סוכה הנ"ל לשיטתייהו אזלי כמו שמבואר מדבריהם במס' ב"ב שהבאתי לעיל

אמנם א"כ לכאורה נסתר כל דברי הנ"ל במה שכתבתי בשיטות רש"י דגבי חלה שייך ברירה למפרע למאן דא"ל ברירה. והרי לפי דברי האחרונים לדעת רש"י אין לכהן שום חלק בטבל קודם הפרשה. וכדי ליישב גם זה אקדים לתרץ קושי' התוס' במס' סוכה הנ"ל שמקשין דל"ל למעט דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק לי' דממועט מדכתיב מצתכם וטבל אינו כולו של ישראל דהכהן משותף בה כדמוכח מדאין יוצאין באתרוג של טבל ונ"ל דאפשר לומר דבטבל מיתלי תלי עד הפרשה דכשבא לידי הפרשה אמרי' דאיגלאי שהיה לכהן בה חלק אבל כשאינו בא כלל לידי הפרשה לעולם הוי כלא היה לכהן בה חלק וכעין זה מצינו לדברי אביי שסובר למפרע הוא גובה וחשוב של מלוה מתחילתו דאין זה רק אם בא לידי גבי' בסוף אבל אם לא בא לידי גבי' הוי כאילו לא הוה להמלוה שום זכות ונשארת המכירה שמכר הלוה אף בגוונא שהמלוה אינו בא לידי גביות מעותיו והראיות ע"ז אבאר אי"ה לקמן כמו כן לענין הפרשת מתנות וא"ש מה דאין יוצאין באתרוג של טבל דחשוב כאתרוג השותפים כיון שלבסוף יבוא לידי הפרשה ויוברר למפרע שהיה לכהן חלק באתרוג משא"כ במצה של טבל כשהיא נאכלת בטבלה ולא תבוא לידי הפרשה ומיושב קושי' התוס' הנ"ל וא"ש שיטת רש"י ויש ליישב בזה גם קושי' התוס' בחולין דף ק"ל ע"ב ד"ה מה שמקשין דהא אשר ירימו משמע להבא כו' יעו"ש והמבין יבין

ודע שגם מדברי התוס' בגיטין דף כ"ה ע"א ד"ה שני לוגין כו' מבואר שבכל טבל יש חלק לכהן ולוי אף קודם הפרשה וחשוב גזל רק שלא חשיב להכותים לגזל אי משום דהוא ממון שאין לו תובעים או משום דעדיין לא הופרש אינו דומה להו גזל כו' יעו"ש ולפי דברי הנ"ל בשיטת רש"י בלא"ה א"ש דהיכא דלא אתי לבסוף לידי הפרשה הוי כלא היה בה חלק כהן ואינו בכלל גזל

בסוגיא דהאופה מיו"ט לחול [דף מז

] זה לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות המבשל ביו"ט לנכרי או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להן ע"כ וכ' הלח"מ ד"ה עיסת הכלבים דאף היכא דשייך הואיל איסורא איכא ולא מהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כמו שנראה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל כו'. יעו"ש כוונתו מדכלל דין המבשל לחול עם דין המבשל לנכרי או לבהמה. ובדין י"ג כ' הרמב"ם להדיא דאין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל לנכרים וכו' שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לנכרים וכו' אמנם א"כ הרי מוכח דבאופה מיו"ט לחול יש איסור דאורייתא מדכלל דין זה עם דין מבשל לנכרי ולבהמה ומסוגיא דהואיל מוכח להדיא דלדברי רבה דאית ליה הואיל ליכא אלא איסור דרבנן דאל"כ אמאי שרינן לאפות מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין וכי משום ע"ת שרינן איסור דאורייתא. אמנם לפי לשון הרמב"ם בפ"ו מהי"ט שכ' יו"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבוא לבשל מיו"ט לחול כו' וכ' הב"י בסי' תקכ"ז שהרמב"ם סובר דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא ולכך מהני ע"ת ומסיים הב"י ואע"ג דלמ"ד דל"ל הואיל אמרינן התם. הכי משמע דמאן דאית לי' הואיל נמי סובר הכי כו' יעוי"ש וכבר השיג ביש"ש על דברי הב"י בזה שמסוגיא הנ"ל מבואר להדיא שלא כדברי הב"י. גם ממ"ש הרמב"ם גבי שתי לחם הטעם דלכם משמע שסובר דמצד הדין צרכי שבת נעשין ביו"ט וכן מלשון הרמב"ם בדין שחיטות בהמה מסוכנת (פ"א דין י"ב) שכ' בזה"ל מי שהי' לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שיאכל בחול ע"כ נראה דס"ל כר"ח שצריך דוקא לאכול כזית מבעוד יום וכן כ' בב"י סימן תצ"ח בכוונת הרמב"ם ודלא כהמ"מ א"כ מוכח מזה שדעת הרמב"ם דאף היכא דשייך הואיל איכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד ממון א"א להתיר איסור דאורייתא א"כ דברי הרמב"ם דלא כרבה ולא כר"ח דלרבה אף איסורא דאורייתא ליכא היכא דשייך הואיל ולרב חסדא יש גם חיוב מלקות והרמב"ם עשה הכרעה שאסור מדאורייתא ופוטר ממלקות ונ"ל לכאורה למצוא ראי' להלכה כדברי הרמב"ם דלכאורה יש להקשות לפ"ד התוס' בד"ה נאכל דהיכא שבאו עדים ביום ה' ונתקדש אותו היום נפדה הלחה"פ שנאפה וביום ו' נאפה לחה"פ למצות הערכה א"כ לא הי' למפרע איסור באפיי' הלחה"פ כשהי' נאפה ביום ה' ואין למנוע אפי' לחה"פ ביום ה' רק מספק שמא לא יבואו עדים בו ביום ויהי' יום ו' יו"ט דאורייתא ויושארו למצות לחה"פ הלחמים שנאפו ביום ה' ויש איסור דרבנן כיון שהתקינו שיהי' נוהגין אותו היום קודש והרי הוי ככל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא א"כ אמאי לא התירו לאפות לחה"פ ביום ה' מטעם ספיקא דרבנן דהא אם יבואו עדים קודם מנחה יהי' שהות לפדות לחה"פ ולאכלן ואף אם לא יאכל רק כזית א' מכל לחם די שלא יהי' למפרע איסור מלאכה ביו"ט וצ"ל דאף שהתירו שבות במקדש מ"מ לא התירו רק שבות לצורך מקדש ועבודה כדאי' במס' ביצה דף י"א ע"ב ובמס' עירובין וכיון דפדיון קודש הוא שבות כמו פדיון בכור אדם והיא מכלל לא מעריכין ולא מקדישין שאסור משום מו"מ לא יהי' אפשר בפדיון לחה"פ ביום ה' והא דכתבו התוס' בד"ה ולרשב"ג דטעמא של רשב"ג הוא משום הואיל ויכול לפדותו י"ל שכוונתם כיון דמה"ת מותר בפדיון שייך הואיל וליכא אלא איסור דרבנן וכעין זה כ' רש"י לקמן ד"ה כלאחר יד ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע לי' מלקות ע"כ. הרי אף שמנוע מצד איסור דרבנן מ"מ כיון דשייך מדאורייתא הואיל פקע מלקות וממילא גם איסור דאורייתא ליכא וא"ש מה שהתיר רשב"ג לאפות ביו"ט דאף שגם היכא דשייך הואיל יש איסור דרבנן מ"מ יש להתיר איסור דרבנן זה במקדש דהי' צורך גבוה למצות להח"פ דהא אותן להח"פ יהי' לחמי הערכה והו' ההיתר איסור דרבנן לצורך גבוה משא"כ כשיהי' הלחה"פ נאפות ביום ה' באם יבואו העדים קודם מנחה ויתקדש אותו יום יהי' מהצורך לאפות ביום ו' למצות להח"פ ואיגלאי שיעשה איסור דרבנן באפיית לחה"פ ביום ה' שאינם למצות הערכה ולא יהי' אפשר לפדותן מחמת שבות דלא מקדישין כו' ואף שיש הואיל מדאורייתא מ"מ יושאר איסור דרבנן ושלא לצורך מקדש לא התירו איסור זה וכן אם