עטרת חכמים חלק ב קמג

הנאתן כגון שעושין לו רטי' או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהם מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך ה"ז מותר ואפי' שלא במקום הסכנה חוץ מכלאים ובב"ק שהן אסורים אפילו שלא כדרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין אפי' שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה עכ"ל ממה שמדייק גבי השקאה מר מעורב עם איסורי מאכל והוסיף עוד במ"ש שהרי אין בהם הנאה לחיך נ"ל שכוונתו שבאמת אף שמעורב דבר מר מ"מ יש הנאה גמורה במלוי הכרס וכמבואר מדברי הגמ' חולין דף ק"ג ע"ב פלוגתא דר"י ור"ל אי אזלינן בתר הנאת מעיו או בתר הנאת גרונו לענין חיוב אכילת איסור ע"כ פשוט שחמץ או ערלה שהמה אסורי' גם בהנאה איך היתר באכילה מעורב עם דבר מר דאף שאיסור אכילה ליכא דהא הלכה כר' יוחנן דבאכילה בעינן הנאת גרונו ובזה אין הנאת אכילה לחיך מ"מ איסור הנאה יש שנהנה בהנאת מעיו במילוי כריסו ולכך לא כ' הרמב"ם ג"כ גבי חמץ וערלה דין שלא כדה"נ כ"א בשנעשה ממנו רטי' או מלוגמא אבל כשאוכלו חם או בתערובת דבר מר אסור מה"ת מצד הנאת מעיו ולא משכחת שיהא בכה"ג מותר מה"ת כ"א באיסורי מאכלות שלא אסרם התורה בהנאה והיכא שאין באכילתן הנאת החיך לא מיקרי אכילה לכך דייק הרמב"ם וכ' שיש בהם מר מעורב עם איסורי מאכל כלומר שאסורים באכילה ולא בהנאה אבל באיסורי הנאה אף בכה"ג יש איסור מצד הנאת מעיו ואין סתירה לזה מדברי הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א דין י"א שכ' בעירוב דבר מר לתוך יי"נ כו' ה"ז פטור ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב ע"כ דשם דבריו לענין חיוב מלקות והרמב"ם לשיטתי' שסובר שאף באיסורי הנאה ליכא מלקות על הנאה כ"א על אכילה ולכך כשעירב דבר מר א"א לחייב מלקות אף באיסורי הנאה דלאו שמיה אכילה כיון שלא היה הנאת הגרון. ועל הנאת מעיו שהוא רק הנאה ולא אכילה לפי ההלכה כר' יוחנן הנ"ל בלא"ה ליכא מלקות דאין לוקין על ההנאה וא"ש ומדויק היטב כל דברי הרמב"ם הנ"ל

וראיה לזה מדברי ר"ע במשנה ביצה דף כ"ד אפי' יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה וקשה לכאורה הא סתם אכילת בשר חי הוי שלא כדרך אכילה והנאה כמבואר מדברי המרדכי בפרק כ"ש ובפלתי סי' צ"ב ס"ג וכן משמע בטורי אבן שהבאתי לעיל כמבואר להמעיין בדבריו במ"ש ואע"ג דאמרינן התם למעוטי אוכל חלב חי כו' וכן מבואר מדבריו בשא"ר סי' ע"ו ומנ"ל לר"ע שהותרה מלאכות י"ט לצורך אכילה שלא כדרך אכילה אבל לפי הנ"ל ניחא דאף דאכילת בשר חי לא מקרי אכילה כי אין הנאה לחיך בבליעת דבר חי מ"מ הנאה יש במילוי הכרס ולצורך הנאת הגוף מותר לעשות מלאכה בי"ט ולפי דברי הנ"ל נסתרי' דברי הט"א דאף למ"ד דבב"ח ליכא לאו באכיל' כשאוכל שלא כדרך אכילה מ"מ אסור הוא מצד הנאה שבמעיו. ואקדים לזה מ"ש בהגהות מל"מ הלכות יסודי התורה וראיתי להרמב"ן בהשגותיו שכ' בשורש ב' וז"ל וכן אוכל בב"ח והנהנה ממנו לוקין כו' ודע שאף לדעת הרמב"ן שהנהנה מבב"ח לוקה אין לומר שאוכל בב"ח ילקה שתים אחת משום אוכל וא' משום נהנה וראיה לדבר מהא דאמרו במכות דף כ"א במבשל גה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה גם משום הנאה ואע"ג דבכל האיסורים אם נצטרף בדבר א' שני לאוין לוקה שתים כו' יעו"ש ותורף הסברא לחלק כיון שלוקין על האכילה א"א לחייב עוד משום הנאה שבאותה אכילה שהא כבר חייבנו עלי' ואי"ה לקמן אבאר יותר אמנם לפי מה שהעליתי כנ"ל בשיטת הרמב"ם דאיסור אכילה אינו רק בגרון. ואף אם הקיאו חייב משום אכילה וכשבא למעיו אין עליו אז עוד שם אכילה כ"א הנאה לחודא א"כ שפיר יש להקשות דאם איתא שיש באיסור הנאת בב"ח חיוב מלקות נחייב האוכל בב"ח שתים אם הותרה על איסור אכילה ועל איסור הנאה והיינו על תחילת בליעתו עד סמוך למעיו יחויב משום אכילה ועל ההנחה במעיו שאין בו לתא איסור דאכילה יהיה בחיוב מלקות משום הנאה וא"כ יש לכאורה מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות על הנאת בב"ח

אמנם אכתי קשה לאביי שמדבריו בפ' כ"ש דף נראה (וכאשר האריכו בזה במל"מ ושאר מחברים) שסובר שלוקין על הנאה. וכדי ליישב קושי' זו צ"ל שהברייתא דמבשל גיד סובר כמ"ד בב"ח מותר בהנאה (יעוין בס' שעה"מ שפלפל בזה) אמנם לסברת רש"י הנ"ל במעשים נפרדים צ"ל התראה תכ"ד של כל מעשה בלא"ה א"א לחייב באכילת בב"ח על הנאת מעיו דהא איסור אכילה הוא כשמגיע המאכל במקום דלא מצי לאהדורי כמבואר בכתובות דף ל"א ויעו"ש באס"ז וא"כ א"א להתרותו אז על גמר הבליעה לתוך המעיים דהא אין בידו לאהדורי ואם מתרין אותו קודם הבליעה בגרון א"א לחייב מצד ההתראה זו על איסור שעושה בהנאתו בגמר בליעתו לתוך המעיים מי יעיד שהיה הכל תכ"ד של התראה זו וכיון דאתינן להכי יש ליישב גי' ישינה הנ"ל דבפשיטות לא היה יכול אביי להקשות דלא נחייב על הבערה ובישול דהא אין חילוק מלאכות ליו"ט דאפשר היה לדחות קושייתו דבעושה ענינים נפרדים בהתראה אח' לוקה שתים ומשכחת שפיר לחייב על הבערה ובישול כשנעשו זא"ז ובהתראה אחת: וע"כ הקדים אביי להקשות אהבערה לא ליחייב דהא חזי לצורכו דהא מה"ת אפשר לאכול בהיתר דהיינו שלא כדרך אכילה וכדברי השא"ר הנ"ל בספרו טורי אבן (ולשיטת המרדכי בפ' כ"ש אף מדרבנן מותר ומובא גם בטא"ח סי' תרי"ב לענין יוה"כ דאפילו איסורא ליכא בדבר שא"ר לאכילה) והרי רבה סובר היכא דשייך הואיל ליכא מלקות בפרט בהואיל כזה שבידו לעשותו וכדי ליישב קושיא זו צ"ל דהאי תנא סובר דבב"ח אסור בהנאה ע"כ לא משכחת היתר באכילה אף כשאוכלו חם או מעורב בדבר מר וכדומה דאף דליכא כאן אכילה מ"מ אסור משום הנאת מעיו וכמ"ש לעיל והשתא דאתינא להכי קשה ליחייב שתים אחת משום אכילת בב"ח שהוא בהנאת הגרון ואחת משום הנאה גרידא בהנאת מעיו דאז תו ליכא שם איסור אכילה רק הנאה וכנ"ל. וצ"ל כסברתי הנ"ל בשיטת רש"י דא"א בהתראה והיינו שאין לחייב משום ההתראה הראשונה על המעשה שנעשה אח"כ אחר כדי דיבור של התראה וא"כ ממילא כשהיה הבערה ובישול זא"ז א"א לחייב משום התראה הראשונה ולא משכחת לחייב שתים בהבערה ובישול רק כשנעשו בב"א וא"כ קשה הא בכה"ג אין חילוק מלאכות ליו"ט כמו בחורש ומחפה ומדויק היטב ישוב הגירסא שמביא הריטב"א

ובדברי הנ"ל מיושב מה שקשה לפי מה שהעלה בס' קצה"ח סי' ל"ח בישוב קושי' בסוגיא דעד זומם משלם לפי חלקו דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וסמוכין לזה. מדנחית רבא (כדאיתא בכתובות דף ל"ה) לפרש טעמא דר"ל שסובר כנ"ל דאתי' ליה מג"ש דמכה מכה א"כ איך אמרו בכתובות דף ל"א. מאי איכא בין רבא לאביי זר שאכל תרומה כו' לאביי פטור ולרבא חייב הא גם לרבא פטור במזיד בלא התראה מדין חייבי מלקות שוגגין ושאני שוגג גמור באכילת תרומה שתשלומי' לכפרה וכסברת התוס' שם. אמנם לפי הנ"ל ניחא לפי האמת שנתחב לו במקום שהיה יכול לאהדורי' ע"י הדחק ולא אהדרי' מחייבין אותו על ההנאה שאח"כ דאף דחמ"ש פטורים מ"מ יש לחייב לרבא באכילת תרומה על הנאת מעיו. דבזה ליכא איסור תרומה דהא תרומה לזר אינו מאיסור הנאה רק מאיסורי מאכל לבד אבל לרנב"ה פטור אף על הנאת מעיו כיון שכבר נתחייב בכרת בעת אכילה והנאת הגרון ועדיין הכרת עליו ומיפטר בזה על מה שעושה אח"כ וכסברת רבינו ישעיה בטוח"מ סי' שנ"א לפי פירושו של הדרישה יעו"ש (וכעין זה כתב בש"ך שם על ש"ע) דרק גבי מחתרת שמיד שיוצא מהמחתרת אין עליו חיוב מיתה ואף בהיותו במחתרת לא היה לו כ"א מדין חייבי מיתות שוגגין ע"כ מחויב לשלם אם מאבד הגניבה אח"כ משא"כ בגונב כיס בשבת שחיוב מיתות ב"ד עליו תמיד מיפטר אף במאבדו אח"כ וחייבי מלקות שוגגין או במזיד שלא בהתראה דמי בדין הנ"ל לדין מחתרת. דהא אף בשעת העבירה לא היה עליו חיוב מלקות ולא היה רק כחייבי מלקות שוגגין ובזה יש ליישב קושית המפורשים מאי שמקשין על דברי הגמרא שם בכתובות מדאגבי' קני' דלמא מיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן דאין שם קני' לגבי הישראל להתחייב באונסין מצד ההגבהה אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דהא עיקר הנפקותא בין אביי לרבא אינו רק לענין חיוב הנאת מעיו לפי סברת התוס' ישינים בשם רבינו חיים כהן במס' יומא דף פ"ב ע"א שמוכיח מדברי ר"י שם בזר שבלע שיזפין של תרומה והקיאן דרק בשאר איסורים יש חיוב בהקיאה וחזר ואכלו אבל תרומה נתחללה באכילה ודינה כחולין וכיון שר"י שם אמר סתם זר שבלע כו' והקיאן משמע אף שעדיין לא ירדו למעיו דהא לר"י לשיטתיה הנאת הגרון לבדה היא דמיקרי אכילה ע"כ צ"ל היכא שעדיין לא באה ליד כהן אין לחייב את הישראל על תרומה כזו שדינה כחולין גמורים ואינה בחיוב נתינה לכהן יש לפוטרו אף היכא דמשתרשי ליה שנהנה ממנה במעיו דאין בזה כנהנה מתרומה דהא כבר פקע שם תרומה מצד הבליעה בעומק הגרון שבאכילה נתחללה והרי הוא כבר כנתאכלה

ומעתה מיושב גם קושי' התוס' שם בכתובות שמקשים למה לא הקשה הגמ' קושיא זו דמדאגבי' קני' על משנה דהאוכל תרומת חמץ ואני הוספתי להקשות עוד דשם לא שייך התירוצים שנאמרו שם בכתובות דף הנ"ל על הקושי' דמדאגבי' קני' דהא תני שם במתני' ופטור מדמי עצים הרי דלא מיירי במשקין כ"א באוכלין של תרומה ונסתר תרוצו של ר"פ דמיירי דתחב לו עד בית הבליעה דלא מצי לאהדורה כ"א ע"י הדחק לא א"ש שם דמה בכך דנמאס מאכילה באותו תחיבה הרי מ"מ ראויה היא לעצים כדאיתא ביומא דף הנ"ל בזר שבלע שיזפין וא"כ אכתי לחייב בדמי עצים שנתחייב מעת דהוי