עטרת חכמים חלק ב קמב

וכדי ליישב קושי' זו נ"ל לכאורה דאף שלפי דברי הפ"י הנ"ל יש בהקדש חיוב אחריות פשיעה בשמירתו על כל אדם שההקדש ברשותו מ"מ אין זה כ"א היכא שחיוב אחריות הוא לטובת ההקדש אבל לא היכא שמצד אחריות יש הפסד להקדש וא"כ י"ל שבחמץ של הקדש אליבא דר' יהודא ליכא אחריות על הגזבר מזמן איסור החמץ עד אחר הפסח דהא אחריות פשיעה בשמירת הקדש אינו מצד קבלה או תנאי משום בעל דבר רק דממילא יש לחייב בזה הגזבר שעליו שמירת הקדש והרי מזמן איסור חמץ ואילך יותר טוב להקדש שלא יהי' החמץ באחריות הגזבר דאם ישאר באחריות יחול עליו איסור חמץ ולא יופקע מאיסור זה לעולם לדברי ר' יהודא שסובר שחמץ של ישראל או כשהי' באחריות ישראל בשעה אחת מזמן איסור אסור לעולם אף לאחר הפסח

ולכאורה יש קצת ראי' לדברי הנ"ל דלפי דברי הפ"י דהא דממעטינן מלך של גבוה אינו רק כשהתנה המקדיש בפירוש שלא יהי' עליו אף אחריות פשיעה יש לדקדק דכמו דפתח בברייתא בתרתי אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הו"ל למינקט גם בסיפא דיכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים גם דין גבוה היכא שיש אחריות שמירה על בעל המקדישו כגון שלא הותנה בפירוש על פטור אותו אחריות אמנם לפי דברי הנ"ל אסי שפיר דגבי הקדש ליכא חיוב אחריות מזמן האיסור גם אף כשהתנה הגזבר בפי' על חיוב אחריות אין בתנאי כלום דדין גזבר אינו אלא כדין שליח לתקוני של הקדש ולא לעוות וחיוב אחריות גורם הפסד להקדש כ"ז שלא בא לרשות הקדש אבל כשבא לרשות הקדש אם הוא באחריות שמירה על הגזבר אין עליו חיוב ביעור משום דהוא כדין מקבל אחריות על חמצו של אחרים ברשות אחרים ודוק בה היטב

מחמת שדברי המחבר במס' מכות דף כ"א הוא מענין הסוגיא של האוכל תרומת חמץ בפסח ע"כ הצגתיו כאן. מכות דף כ"א ודף כ"ב

ואם איתא משום הבערה לא מחייב כו' מדקדק הריטב"א כיון דמן הסתם מלאכת הבערה קדומה למלאכת הבישול ה"ל לגמרא להקשות אבישול לא לחייב דהא אחייב ליה משום הבערה עוד מובא בריטב"א גי' ישינה ואם איתא אהבערה לא לחייב דהא חזי' ליה לצורכו וכ' הריטב"א ולשון מיותר הוא כיון דקושיאן הכא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט אפילו לא חזי כלל ול"ל שום מתוך אית לן למיפטרי הכא כו' וכ' עוד הריטב"א בזה"ל ורמ"ה פי' דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזי לי' לצורכו ואי בעית לחייבו משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי' משום מבשל ואין חילוק מלאכות ליו"ט עכ"ל ובאמת עדיין לא עלתה ארוכה לקושי' הנ"ל למה לא הקשה בפשיטות הא אין חילוק מלאכות

ולכאורה נ"ל ליישב דלפי המבואר בתוס' לעיל דך כ' ע"ב ד"ה לא צריכא ומקור דבריהם מדברי הש"ס בכמה מקומות שיש לחלק לענין חיובי מלקות על כאו"א בין גופי' מחולקים לאינם מחולקים וכמו כן יש חילוק בין איסורי' מחולקים בשמות ובין היכא שהכל משם א' יעו"ש בחידושי ריטב"א (ויעוין כריתות דף ט"ו ע"א בדלית המודלית ע"ג תאנה דהוי גופי' מחולקים פרי התאנה וזמורת חידושי ריטב"א לשבת דף צ"ד ד"ה ש"מ] לפי"ז הי' אפשר לומר לכאורה דע"כ לא אמר רבא דאין חילוק מלאכות ליו"ט כ"א בחורש ומחפה דשני המלאכות נעשו בב"א וע"י גוף א' של מעשה החרישה. ובכה"ג הוא דאין חילוק מלאכות משא"כ בהבערה ובישול שיש גופי' מחולקים שמלאכת הבערה הוא בעצים ומלאכת הבישול הוא בגיד שבקערה אמנם נראה דגופי' מחולקים לא הוי רק כשהבעיר תחילה העצים ואח"כ העמיד אצלם הקדירה שבעצים עשה מלאכת הבערה ובהעמדת הקדירה עשה מלאכת בישול והוי שפיר גופי' מחולקים. אבל כשהבעיר עצים תחת הקדירה שהחיוב על הבישול הוא לא באה מצד העמדת הקדירה כ"א מצד הבערת העצים שגרם בהבערה זו שיבושל מה שבקדירה בכה"ג דמי ממש לחורש ומחפה שמלאכת החרישה היא הגומא שנעשה בארץ ומלאכת הזריעה במה שנפל עפר החרישה על מקום הזרע ומ"מ לא מיקרי גופי' מחולקים משום שבחרישה עשה ב' המלאכות וא"א לחלק בין חורש ומחפה בין הבערה לבישול כ"א היכא שנעשי' הבערה בעצים קודם בהיו סמוכין להקדירה וכנ"ל אמנם בכה"ג בלא"ה אין לחייב כלל ביו"ט על הבערה דהא אותה הבערה היתה חזי לצורך דהא בידו להעמיד לאותן עצים המבוערים תבשיל כשר להתבשל אצלם. ובפרט לפי הגי' שלפנינו כאן דרבא הוא מרא דשמעתא אין חילוק מלאכות והרי רבא סובר בחולין דף פ"א דהתראת ספק לא שמי' התראה ובכה"ג הוי התראת ספק דדלמא ישתמש בהבערה זו לצורך. ע"כ א"א למשכח חיוב על הבערה ביו"ט כ"א כשמבעיר עצים תחת הקדירה עם בישול איסור שנעשית הבערה מיד רק לצורך איסור' וה"ז דומה ממש לחורש ומחפה ומעתה א"ש הגי' הנ"ל דלא הי' יכול להקשות בפשיטות הא אין חיוב מלאכות ליו"ט דהוי אפשר לתרץ שמיירי שהיתה הבערת העצים בפ"ע ואח"כ העמיד אצלם הקדירה לזה הקדים להקשות אהבערה לא לחייב דהא חזי לצורכי' וע"כ א"א לומר דמיירי בכה"ג כשמבער עצים או גחלים תחת הקדירה שבה האיסור וא"כ קשה הא בכה"ג דדמי לחורש ומחפה אין חילוק מלאכות ליו"ט ולהסביר דברי הנ"ל ביתר שאת יעוין במס' ביצה דף ל"ד ע"א מביא את האור כו' ובכ"מ הנ"ל שבת פ"ט דין יו"ד

אמנם מ"ש מצד התראת ספק אינו רק לפי גירסא שלפנינו דגרסינן אמר רבא יש חילוק מלאכות כו' אבל מדברי רש"י בפסחים דף מח ע"א ד"ה והא את הוא דאמרת כו' מבואר שגרס הכא אמר רבה בהא אמנם בדרך פלפול יש לקיים הגי' הנ"ל לשיטת רש"י כאשר אבאר

ואקדים לשון הריטב"א בד"ה אמר רבא יש חילוק מלאכות שכ' בזה"ל פי' אין חילוק מלאכות ליו"ט בין שעשה מלאכה א' שיש בה איסורים חלוקין כגון זה של חורש ומחפה ואפי' בשתי התראות בין שעשה הרבה מלאכות בזא"ז בהתראה אחת וכדמוכח ממתניתא דאותיב אביי בסמוך דהני תרתי חדא דינא אית להו עכ"ל כוונתו דאם יש מקום לחלק מאי מקשה אביי דלמא בהבערה ובישול מיירי שעשאן זא"ז בחד התראה ובכה"ג יש חילוק מלאכות ורבא לא אמר דאין חילוק מלאכות ליו"ט רק בעושה מלאכה אחת שיש בה איסורים חלוקים כגון זה של חורש ומחפה א"ו דאין חילוק בין הנך תרתי גוונא ופשוט מש"כ הריטב"א באופן שני שעשה מלאכות הרבה בזא"ז בהתראה א' נאמר בדיוק דבשני התראות בלא"ה יש לחייב אף על מלאכה א' כשעושה זא"ז כמו באל תשתה ואל תשתה. וא"א לאוקמי הך ברייתא דמבשל גה"נ שהי' ב' התראות על ב' מעשים של הבערה ושל הבישול ושעשאם זא"ז דא"כ גם בהבערה לחודא או במלאכת בישול לחודא משכחת רבוי מלקות לפי מספר מעשיו בזה והתראה על כאו"א והמגיס הקדירה כמה פעמים חייב על כל הגסה והגסה משום מבשל: ע"כ א"א לומר דהברייתא מיירי בהתראה על כל מעשה הבערה והבישול (והפ"י בחידושיו למס' פסחים דף מ"ח ע"א לא נחית לזה יעו"ש) וא"כ עיקר דיוקו של הריטב"א דאין לומר דב' מעשים זא"ז בהתראה א' חמור יותר לענין חילוק מלאכות מהעושה מלאכה א' שיש בה איסורים חלוקים דא"כ מה הקשה אביי לרבא מברייתא דהמבשל גה"נ שאני התם דמיירי שהבערת העצים והבישול נעשים בזא"ז. ואשמעי' בברייתא דאף שלא הי' רק התראה א' מ"מ חייב שתים כיון שהם איסורים נפרדים אמנם לפי שיטת רש"י לעיל בדף כ' ע"ב שמובא שם בתוס' ד"ה ל"צ דאף בגופין מחולקים אין לחייב משום התראה שנעשה בהתחלת העבירה כ"א על עבירה הראשונה דהתראה צריכה שתהי' תכ"ד של כל מעשה ומעשה ואם לאו יכול לומר אישתלי יעו"ש וא"כ אף אם הי' סברא לחלק ולומר דחמור לענין חילוק מלאכות בעושה בזא"ז עכ"ז א"א למשכח לחייב בכה"ג בהתראה א' דהא מעשה שני' הי' לאחר כ"ד של התראה שהיתה בהתחלת מעשה הראשונה ויכול לומר אישתלי ושפיר הקשה אביי לרבא מברייתא דהמבשל גה"נ כו' ולכאורה אפשר להביא ראי' לסברת רש"י הנ"ל דהתראה הראשונה כאלו אינה לגבי מעשה השני' שנעשית אחר כ"ד של אותה הראשונה אף שכבר התחיל בעבירה הראשונה תכ"ד של התראה: ואקדים לזה דברי הטורי אבן בקונטרס אבני מילואים למס' מגילה בסופו אחרי שהקדים שם תחילה דבמאכלות אסורים משכחת שלא כדרך אכילה אף לאחר בישול כגון שאכלו חם או שעירב בו דבר מר וכיוצא בו שפי' הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (יעוין גם בפי' י"ד מהלכות מאכלות אסורות) כ' הט"א הנ"ל בזה"ל ולמאי דפי' ניחא האי דפ"ק דביצה דף י"ב גבי מבשל גה"נ כו' ואמר ר"י הא דלא כב"ה דא"ל מתוך והקשו בתוס' מה צורך איכא שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן כו' יעו"ש ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו דמה בכך שיכול לאכלו שלא כדרך הנאת אכילה הא הוא אכלו בדרך אכילה ולפ"ד התוס' לא שייך מתוך אלא היכא שבעשייתו של זה הי' לו צ"ק אמנם לפי האמת יקשה איך מחייבים משום הבערה ובישול הא בשעת הבישול והבערה שייך הואיל וחזי לצורכו בדבר היתר וצ"ל דהאי תנא סובר דבב"ח אסור שלא כדרך אכילה

אמנם המדקדק היטב בלשון הרמב"ם יראה כוונה אחרת ואציע לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה שכ' בזה"ל בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורי' אלא במקום סכנה בזמן שהוא דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים כו' אבל שלא כדרך