עטרת חכמים חלק ב קמא

שהתרומה הוא שלו דלא שייך בכה"ג חיוב משעת הגבהה דאין עליו שם גנב או גזלן כמו שמוכיח הפ"י הנ"ל וכן מוכח עוד בסוף פרק מרובה אבל לפי מה שהעליתי בתחלת הקונטרס דגניבה וגזילה גלי קרא דמשלם י"ל הכל דקשה האיך אמרו דנ"מ בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה הא לפי דברי הגמ' בכתובות דף ל"ה דאביי יליף דחייבי מלקות כחייבי מיתות מגז"ש דרשע רשע ורבא מגז"ש דמכה מכה נראה שסוברים כר"ל דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ולא מצינן לחייב באכילת תרומה כ"א בשוגג גמור שאז התשלומין קרן וחומש לכפרה ולא שייך קלבד"מ משא"כ במזיד אף בלא התרומה כיון בו תשלומין לכפרה יש לפוטרו מדין חייבי מלקות שפטורין מתשלומין כנ"ל וא"כ אף בלא דברי רנב"ה יש לפטור זר האוכל תרומה היכא דלא היה דרך גניבה או גזילה דלא גלי בהו קרא לתשלומין וצריך לומר דבאמת הנפקותא בין אביי לרבא בזר האוכל תרומה היינו כשאכל גניבה או גזילה דבכ"הג ליכא למפטר מצד חייבי מלקות דהא בגניבה או גזילה גלי קרא דמשלם אמנם לרנב"ה דחייבי כריתות פוטרת גם בגניבה פוטרת והגונב ביוה"כ וחילל יוה"כ בגניבתו פטור מתשלומין כמו כן בחייבי מיתות בידי שמים לפי דברי אביי בשיטות רנב"ה דח"כ וחייבי מיתות בי"ש שוין לענין זה וא"ש הנ"מ שבין אביי לרבא והרי מוכח דמיירי שזר אכל תרומה דרך גניבה או גזילה ומקשה הגמ' שפיר ה"נ מדאגבי' קני' ול"ק קושי' הפ"י הנ"ל ודוק דאי מיירי שסבר שהתרומה שלו שאין לו דין גניבה או גזילה רק הכא יש לו דין מזיק שחייב גם בשוגג א"כ יש לפוטרו לאביי ורבא מצד חייבי מלקות שוגגין דגבי מזיק לא גלי קרא לתשלומין היכא שיש חיוב מלקות וראי' לזה דהא כבר הוכחתי מכמה מקומות ברמב"ם שסובר שיש חיוב תשלומין בגניבה או גזילה אף בחייבי מלקות ועם כל זה פוסק להדיא בפרק שלישי מהל' גניבה בקצץ אילן חבירו ביו"ט והותרו בו פטור מן התשלומין כו' והיינו כיון שזה הוא מזיק ולא חיוב גניבה או גזילה וכעין זה צריכין לומר גבי חוסם פי פרה ודש בה שזה לא גניבה או גזילה יעוין ב"מ דף צ"ח ומהא דאיתא בכתובות דף ל"ה ע"ב אמר לי' רב מתנא לאביי לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות מאן תנא דפליג עלי' דרנב"ה או ר' מאיר או ר' יצחק ע"כ ליכא להקשות דלפי דברי הנ"ל משכחת פלוגתא דחכמים ורנב"ה בגניבה או בגזילה עם מעשה עבירת כרת דלרבנן שסוברים דחייבי כריתות אינם פוטרין מתשלומין כ"א חייבי מלקות וחייב לשלם הגניבה או הגזילה אשר גזל באיסור כרת דהא בגניבה או גזילה גלי קרא דלא ליפטר מצד דין חייבי מלקות אבל לרנב"ה הכרת פוטר אף בגזילה או גניבה כמו חייבי מיתות. זה לק"מ דהא בלאו הכי יש גוונא כנ"ל כגון בחובל ביוה"כ דמצד מלקות ליכא למיפטר דהא גלי קרא בחובלים דממונא משלם מילקי לא לקי אמנם דברי רב מתנא הנ"ל המה על החכמים דרנב"ה דמחייבים המדליק גדיש ביוה"כ כמפורשים במשנה דשבועות דף ל"ג וכן פי' רש"י להדיא בד"ה מאן תנא וכו' וכבר ביארתי דבמזיק לא גלי קרא דדמי לגניבה או גזילה ולכך הוצרך לומר או ר' מאיר או ר' יצחק ויעוין שם באס"ז שמאריך לפרש דברי ר' מתנא מאן האי תנא כו' כלומר כיון דתנא רנב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין מכלל דאיכא חכמים דפליגי עלי' ודלא כפי' רש"י שמפרש דקאי אמתניתין דאלו נערות ומתניתין דשבועות אבל לפי דברי הנ"ל מוכרח כפי' רש"י דאי לא מתניתין דהכא ודשבועות הוי אפשר לומר דפלוגתא דחכמים ורנב"ה הוא בגניבה וחבלה באיסור כרת ביוה"כ ומצד מלקות לחודי' ליכא למיפטר דגלי בהו קרא דאיתנייהו בתשלומין

ולפי הנ"ל מיושב גם קושי' התוס' הנ"ל בד"ה ולאביי דגבי תרומת חמץ ליכא לאקשוי' מדאגבי' קני די"ל דמיירי שהי' סבור שהם חולין שלו ובאמת לשיטת הסוברים דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין אין צריכין לומר דריה"ג כרנב"ה ס"ל די"ל שסובר שחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ולכך אין לחייב בזר האוכל תרומה רק כשאכל בשוגג דתשלומין קרן וחומש המה לכפרה אבל כשאכל התרומה במזיד ואף דלא הותרו בו פטור מתשלומין מטעם חייבי מלקות שוגגין ומדאגבי' קני' לא שייך דהא סבר שהתרומה שלו והא דקאמר בגמ' דריה"ג כרנב"ה ס"ל הוא לתרץ המתני' גם לשיטת ר' יוחנן שסובר דחייבי מלקות שוגגין אין פטורין מתשלומין ע"כ במזיד בלא הותרו בו ליכא למיפטר רק מחמת מיתה בי"ש או הכרת שפוטרו כרנב"ה וגם לאוקמתא זו דמיירי שם המתניתין שסבר הזר שהתרומה הוא שלו ולא שייכא לחייב על הגבהה

נחזור לדברי הקודמים. והנה דברי הפ"י הנ"ל המה מקוש' הבנה דמה שכתב דאמתניתין דכל שעה ליכא לאקשוי' כיון דמיירי ששגג בתרומה וקסבר שהוא שלו כו' דהא קושי' תוס' הוא על סיפא דמתניתין במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים דמיירי שהזיד בתרומה דאי לא הזיד אלא בחמץ ושגג בתרומה ליכא למיפטר אף לרנב"ה לשיטת התוס' שכתבו דתשלומי תרומה בשוגג כפרה ולכך לא שייך בי' קלב"מ ודע שהפ"י בדף ה' ע"ב בגמ' לא קשי' כו' כתב בזה"ל ולכאורה הי' אפשר לומר מסוגיא דשמעתין דבאחריות פשיעה פטור לבער דהא במקדיש מסתמא מוסרו מיד לגזבר שלא יעבור בבל תאחר ושלא ליתי לידי תקלה וגזבר חייב בפשיעה לשיטת רש"י כמו שכתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו א"כ חייב לבער לכך הוצרך רש"י לפרש הא דממעטין של גבוה מיירי במקדיש גופי' דמשכחת לי' שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל כנ"ל יעוי"ש והנה ידוע לשיטת ר"ת בשמעתין דייחד לו בית פסחים דף ו' דמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי אין עובר בב"י וכתב הר"ן דהא אף חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אין עובר עליו הישראל כדאיתא במכילתא רק מדרבנן מחוייבים לבער בכה"ג וגבי חמצו של נכרי בביתו של נכרי אף בקיבל עליו הישראל אחריות לא החמירו חכמים ואוקמוהו אדינא דאורייתא ולפ"ז נראה שגם בחמץ של הקדש הדין כן כשמונח ברשות הקדש או כשייחד הגזבר מקום אף שהגזבר חייב באחריות פשיעה מכ"מ אינו מחויב לבערו דלא גרע מחמצו של ישראל שאינו ברשותו כדדריש במכילתא מפסוק תשביתו שאור מבתיכם דווקא ברשותכם. וליכא בב"י על הגזבר בחמץ של הקדש אף שחייב באחריות פשיעה כ"א כשמונח החמץ ברשותו ולא ייחד לו מקום לפ"ז קשה מנ"ל להגמ' דר' אחא בר יעקב הדר בי' הא י"ל דלא הדר בי' כלל וסובר דחמץ של הקדש שאינו בב"י אינו גם באיסור אכילה אמנם בהקדש שיש על הגזבר או על המקדיש חיוב אחריות דישנו בב"י שצריך להוציאו מביתו כמו חמץ של עצמו הוא גם באיסור אכילה והנאה דדין זה מצד קבלת אחריות כדין חמץ של ישראל היכא שכולו שלו שאסור באכילה ובהנאה וישנו בב"י אם לא הוציאו מביתו לרשות אחר וההוצאה מרשותו אינו מועיל רק לענין ב"י וחיוב השבתה אבל לא לענין איסור אכילה והנאה אף לפי ס"ד דר' אחב"י דחמץ של נכרי מותר בהנאה מ"מ בכה"ג שהחמץ הוא של ישראל רק שהוציאו מביתו ונתקיים בזה תשביתו שאור מבתיכם לא פקע בזה מאיסור אכילה והנאה שיש בחמצו של ישראל דהא מה שאינו עובר עליו בב"י אינו רק מצד שאינו ברשותו והתורה לא הקפידה כ"א על מציאת חמץ ברשות הישראל משא"כ לענין איסור אכילה והנאת חמץ שאינו תלוי באיזה מקום שהוא דהא בכל מקום שישנו אותו החמץ שם בעליו ישראל עלי' וא"כ גם בחמץ של הקדש שהוא באחריות הגזבר אף שאינו בב"י מצד שמונח ברשות הקדש או כשייחד הגזבר מקום דהוה ג"כ כאילו מונח ברשות הקדש ומועיל שלא יהי' הגזבר מחויב לבערו מ"מ כיון שמצד האחריות שעל הגזבר על אותו החמץ של הקדש מיקרי חמץ זה כשלו אף שאינו מחויב בביעורו כיון שאינו ברשותו מ"מ אסור באכילה ובהנאה כדין כל חמץ ישראל ולא משכחת אף לס"ד דראב"י שיהא חמץ של הקדש או של נכרי מותר בהנא' בפסח כ"א כשאינו באחריו' שום אדם מישראל וכן מבו' מדברי התו' פסחים דף כ"ט ע"א ד"ה בדין כו' יעו"ש להיות סתם חמץ של הוא באחריות הגזבר כדברי הפ"י הנ"ל אסור הוא באכילה ובהנאה אף לס"ד דראחב"י בכל ימות הפסח אליבא דר' שמעון שסובר דחמץ של ישראל אסור בזמנו ומותר לאחר הפסח אבל לר' יהודא שסובר חמצו של ישראל אסור גם לאחר הפסח גם חמץ של הקדש כנ"ל שהי' באחריות הגזבר אסור לעולם דדינו כדין כל חמצי ישראל רק שלא נתחייב לבערו מן העולם כי די לענין חיוב ביעור במה שייחד לו בית או הניחו ברשות הקדש וא"כ א"ש האוקמתא דראב"י דמ"ד לא מעל כר' יהודא ומ"ד מעל כר"ש דהברייתא מיירי בחמץ של הקדש שבא ליד גזבר שאחריותו עליו או אף שעדיין לא בא ליד גזבר רק שמי שהקדיש אותו החמץ לא התנה בשעת הקדישו שיהי' פטור גם מאחריות פשיעה וממילא יש עליו אחריות פשיעה כמו שכתב הפ"י הנ"ל יעוין בדבריו וכדי שלא יחויב בביעורו ייחד לי מקום ואם מיירי בבא ליד גזבר שייחד לו מקום שמונת חמץ ברשות הקדש דב"א משני פנים האלו פטור המקדיש או הגזבר מלבערו ועכ"ז בכל ימי פסח איסור חמץ עליו גם לענין הנאה מצד שהוא באחריות ישראל המקדישו או הגזבר דמחמת האחריות דינו כדין חמץ של ישראל אבל לאחר הפסח מותר אותו החמץ אליבא דר"ש דלדידי' כל חמץ של ישראל מותר מן התורה לאחר הפסח דרק מדרבנן אסור בכה"ג שגוף החמץ של הקדש מותר לאחר הפסח אף מדרבנן כדין חמץ של עכו"ם ברשות עכו"ם או ברשות ישראל כשייחד לו מקום ולכך מעל האוכל אותו חמץ של הקדש דהא גורם לממון כממון דמי. ואותו החמץ הי' בר דמים להקדש אחר הפסח אבל לר"י שסובר שחמץ של ישראל אסור לעולם וכמו כן חמץ של שהי' אף שעה אחת אחר זמן האיסור באחריות אדם מישראל אף שהניחו ברשות הקדש שאין עליו חיוב לבערו מ"מ רבע עליו איסור אכילה והנאה כמו כל חמץ של ישראל המונח ברשות אחר שאינו בחיוב ביעור מדאורייתא דתשביתו שאור מבתיכם כתיב והא זה אינו בביתו אבל איסור אכילה והנאה יש עליו כנ"ל וא"כ מנ"ל דהדר בי' ראב"י: