עטרת חכמים חלק ב קמ

בו גופין מחולקין כמו שחי' אחת בלא הפסק וממילא לשיטת הרמב"ם שלא נחית לחלק כנ"ל ומחויב מלקות אף על שתי' אחת בלא הפסק על כל שיעור ושיעור אם התרו כן בפירוש קודם התחלת שתי' מכ"ש שיש לחייב היכא שמתרין קודם התחלת אכילה על שני לאוין שיעבור באותו אכילה אחד בתחילתו כשיבלע בגרון והשני בסוף אכילה כשיבוא המאכל בתוך מעיו ומדלא מני בברייתא הנ"ל דהמבשל ג"ה בחלב כו' רק מלקות אחת על אכילת בשר בחלב היה להרמב"ם הוכחה מבוארת לשיטתו דעל איסור הנאה ליכא מלקות אף בב"ח ודו"ק

ואין לחלק דשאני גבי שתי' שעושה מעשה בכל שיעור ושיעור ששותה משא"כ לענין הנאות מעיו דלפי המבואר באס"ז לכתובות בסוגיא הנ"ל דזר שאכל תרומה החיוב על אכילת איסור אינו נגמר אלא בבליעה במקום דלא יכול לאהדורה וכיון שכן מה שיורד אח"כ לתוך מעיו א"א להחשיב למעשה דהא לא יכול לאהדורה ואם נאמר דילקי ע"ז יצטרף להחשיב למעשה בהתחלת אכילה והוי רק מעשה אחת שגרמה עבירת אכילה בהנאת הגרון ועבירת הנאה בירידה להכרס והנחה בתוך מעיו ז"א דמה בכך דליכא רק מעשה אחת ולמה גרע מכל איסורין שחלין זה על זה באיסור כולל או מוסיף דלקי על כל חדא וחדא אף שבכללן לא הי' רק מעשה אחת ואכילה אחת

ודע דבפסחים דף כ"ט בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש כתב הצל"ח דכמו גבי זר האוכל תרומה שהוצרך הגמרא לאוקמי כגון שתחב לו חבירו כו' כמו כן הוצרך לומר כאן גבי האוכל הקדש דאל"כ קשה הא מדאגבי' קני' ונתחייב בקרן אבל קשה דנימא דעל ידי הגבהת הראשון שמעל יצא ל כתב הצל"ח הנ"ל דמיירי שהיה התוחב לתוך פיו מזיד ושוב מסיק די"ל שהאוכל בעצמו הגביהו ובאמת נתחייב בקרן אבל בחומש לא נתחייב שעדיין לא יצא מרשות הקדש עד דאוכל ואז מתחייב בנפשו בכרת ופטור מחומש וכיון דליכא חומש ליכא קרבן כן תורף דברי הצל"ח ולכאורה קשה לאוקמתא דר' יוסף דפליגי בדבר הגורם לממון כו' ולמ"ד כממון דמי מעל משום שהי' אפשר להניח החמץ עד אחר הפסח הא כיון דאגבי' קני' להתחייב באחריותו ונעשה החמץ בזה כחמצו של ישראל שאסור בהנאה אף אחר הפסח ותו נא הוה חזיא כלל להקדש ולמה מעל באכילתו דהא כבר קודם שבא לידי אכילה נעשית כשלו לענין זה שיהיה אסור בהנאה גם לאחר הפסח כמבואר במ"א סי' ת"מ דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אם החזיר הישראל החמץ בפסח נשאר החמץ אסור בהנאה לעולם אמנם בדין זה יש פלוגתא בירושלמי כאשר מבואר בחק יעקב סימן הנ"ל זה לשון הירושלמי בפ' כל שעה דין ב' נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה מתיר ר' יוסי אוסר אמר ר' יונה חמצו של נכרי הוא ישראל שעבר עלי' ע"כ מעתה י"ל דללישנא אליבא דר' יוסף דפליגי בדבר הגורם לממון כו' סובר ר' יוסף כר' יונה הנ"ל דאין חמצו של נכרי שהיה באחריות ישראל אסור בהנאה לאחר פסח כמו כן אין לאסור בהנאה חמץ של הקדש שהיה באחריות ישראל אף שעבר הישראל בב"י מ"מ לא קנסינן שיהיה מחמתו נאסר חמץ של הקדש אבל עדיין קשה לפי מה דאסיק בשאגת ארי' בסי' ע"ח דבחמץ של. אחרים שקיבל ישראל אחריות כשם דאיתרבי מלא ימצא שיהיה הישראל עובר עליו בלאו כמו כן ישנו בכלל חיוב מצות עשה דתשביתו ולא מהני להישראל כשמחזירו ומוציאו מרשותו כ"א שלא יעבור מאז והלאה בלאו דב"י אבל אכתי עליו חיוב השבתה מן העולם שכבר נתחייב בה כי הי' באחריות וא"כ לפי זה ג"כ בחמץ של החדש מיד דמדאגביהו וקנאה להתחייב בכל אחריותו כדין גזלן או גנב נעשית כשלו לעבור עליו בב"י ושיהיה מחויב בהשבתה מן העולם א"כ אין בידו להחזיר כלל לרשות הקדש שיושאר עד לאחה"פ דאף דבאותו השבה יתקן שלא יעבור מאז והלאה בב"י כי יצא מרשותו ושב לרשות הקדש מ"מ לא קיים מ"ע דהשבתה שכבר חלה עליו ואינה נפקעת ממנו אף בהוצאה מרשותו וא"כ מצד זה מונע מלהחזיר להקדש והוא מחויב ועומד לבער אותו חמץ בפסח וכיון דעל פי דין ליתא בחזרה למה חייב קרבן מעילה על אכילת אותו חמץ דהא אף אם לא היה אכלו לא היה בו דמים להקדש כי היה עומד חמץ זה להתבער מן העולם מיד אחר שהגביהו וקם ברשותו ונעשית כחמץ של ישראל כנ"ל ומפאת ק"ו זה צריכין לומר דלא כדברי השא"ר הנ"ל רק אף דילפינן מלא ימצא דיש אזהרת לאו דב"י גם בחמץ של אחרים שקבל עליו הישראל אחריות מ"מ מ"ע דהשבתה ליכא בחמץ כזה וכן נראה מסברא דאיך יהיה חיוב תורה להשבית חמץ של נכרי בע"כ של נכרי ולהפסיד ממונו של הנכרי מחמת שהישראל הגביהו לגזלו ונתחייב באחריות ומודינא דכל זמן שהוא ביד הישראל עובר עליו בב"י וגם עליו חיוב להשביתו כיון דכדידיה דמי מצד אחריות הוא בכלל תשביתו ואף דרבוי דלא ימצא לא נאמרה רק לענין הלאו מ"מ חל עליו חיוב ההשבתה ממילא כדי שלא יעבור בכל רגע ורגע על לאו בל יראה

אמנם כשמחזיר להנכרי שמאז והלאה אין עליו עוד איסור דבל יראה ממילא אינו בחיוב השבתה וראוי שיהיה ביד הנכרי לכופו בדין ישראל שיחזיר לו חמץ שלו שבא ליד ישראל דרך גניבה וגזילה ומה"ת יהיה ביד ישראל להשבית מן העולם בע"כ דנכרי חמצו שהוא בעין וישנו בהשבה כדין כל גזל דניתק לעשה דהשבה כל זמן שהוא בעין ואין ביד הגזלן לסלק בדמים וראי' לדברינו אלה מדברי המ"א בסי' ת"מ סק"א שכתב בזה"ל ואפשר דאפי' בא הנכרי בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כו' יעו"ש וקש' דהא מוטל על ישראל לבערו מן העולם כדין השבתה ואיך מותר לו להחזיר בתוך הפסח להנכרי אלא ודאי כדברי הנ"ל דחיוב הביעור שעל ישראל בחמץ שאחריותו עליו אינו רק כל זמן שהוא ברשותו ועובר עליו בכל רגע בב"י אבל כשמחזירו לבעליו הנכרי מופקע מאז והלאה מאיסור דב"י ואין עליו עוד חיוב השבתה מעת שנפטר מהאחריות כי שב החמץ ליד בעליו הנכרי וא"כ גם בחמץ של הקדש כן ולכך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מעל האוכל דהפסיד באכילתו לההקדש דאף מעידנא דאגבי' נעשית כחמצו לענין ב"י מ"מ היה בידו להחזיר להקדש וכשהיה נשאר עד לאחר פסח היה החמץ מותר דאף דר' שמעון קנסא קניס דכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח יהיה אסור בהנאה מ"מ בכה"ג אינו אסור בהנאה וכדעת ר' יונה שבירושלמי הנ"ל שסובר דלא קנסינן לאסור חמצו של עכו"ם מחמת שהישראל עבר עליו בב"י כמו כן אין לאסור חמץ של הקדש מצד שהישראל שהגביהו עבר עליו בבל יראה

אמנם לסברת ר' יונה אינה רק היכא דלא באו לאסור החמץ כ"א מדין קנס כה"ג הוא דאמרינן לקנוס את הנכרי מחמת עבירה שעשה הישראל וכן בהקדש כנ"ל אבל אם הי' מקום לומר שמחמת שנתחייב הישראל באחריות ונקרא שעה אחת תוך הפסח חמצו של ישראל יש בו איסור תורה לעולם דהיינו לר' יהודא שסובר דחמץ של ישראל אסור לעולם אף אם יהי' דעת ר' יוחנן דחמץ של נכרי אינו אסור מ"מ היכא שנעשה החמץ של נכרי לענין איסור כחמצו של ישראל בתוך הפסח מצד אחריות ורבצה עליו איסור חמץ של ישראל מהראוי שיושאר החמץ באיסור זה אף כשהוחזר תוך הפסח ליד העכו"ם ודינו ככל חמץ של ישראל שבא ליד נכרי וא"כ יש להקשות דמנ"ל להגמרא דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מדבריו שאליבא דר' יהודא חמץ של הקדש ושל נכרי מותר בפסח הא אף אם נאמר דלא הדר בי' ראב"י מ"מ א"ש אוקמתא דילי' דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דמ"ד מעל סובר כר"ש דחמץ לאחר פסח מותר מדאורייתא ואינו אסור רק מצד קנס ולכך אף אם הי' החמץ של הקדש באחריותו של האוכל מעידנא דאגבי'. מ"מ באם לא הי' אכלו והי' מחזירו להקדש תוך הפסח והי' נשאר תחת רשות ההקדש הי' מותר לאחר הפסח דאף שכבר נקרא על חמץ זה איסור חמץ של ישראל מצד אחריות שהי' על הישראל בחמץ זה מעידנא דאגבי' עד שהחזירה לרשות הקדש מכ"מ כיון שהקדש יכול להחזיק אותו חמץ כל ימי פסח ואין על הגזבר חיוב לבערו מן העולם ממילא חוזר אותו חמץ להיתר אכילה מיד כשעובר הפסח. דהא לר"ש כל חמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת וקנס לא שייך בזה לכך מעל האוכל דהא הפסיד את ההקדש במה שאכל אותו החמץ ולא החזירו לרשות הקדש אבל לר"י דסובר חמץ ש"י שעבר עליו הפסח אסור מה"ת גם חמץ זה של הקדש הי' אסור אם הי' מחזירו לההקדש אחרי שכבר נתחייב זה הישראל באחריותו מעידנא דאגבי' שמחמת זה חל על אותו חמץ איסור חמץ של ישראל ולא הי' יוצא מאיסורו אף אם הי' מחזירו להקדש תוך פסח וממילא הי' באיסור עולם כדין כל חמץ של ישראל שאסור לעולם מה"ת לדעת ר"י ותו לא הפסיד את ההקדש במה שאכלו ולכך לא מעל באכילתו

וכדי ליישב קושי' הנ"ל י"ל דאין צריכין כלל לדברי הצל"ח הנ"ל ושפיר משכחת אכילת חמץ של הקדש שלא הי' בו קני' ומשום חיוב בהגבהה כגון שסבר שהוא שלו ובכה"ג ליכא עליו שם גנב אי גזלן בשעת הגבהה וכעין זה כתב הפ"י לכתובות בסוגיא הנ"ל דזר שאכל תרומה על תוס' ד"ה לאביי פטור שכתבו ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתניתין דכל שעה עכ"ל וכתב הפ"י בזה"ל ולענ"ד י"ל דאמתניתין לא מצי לאקשוי' כיון דמתניתין איירי בשוגג א"כ איכא לאוקמי דמיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהוא חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקני' בהגבהתו כו' דהא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג כו' משא"כ לאביי' דמיירי במזיד מקשה שפיר עכ"ל א"כ הכא במעילה דמיירי בשוגג לא קשה קושי' הצל"ח ואגב אכתוב לך שיש לפלפל בדברי הפ"י הנ"ל דלכאורה גם באוכל תרומה במזיד י"ל גוונא דלא שייך בי' כיון דאגבי' קני' דאף מזיד כי ידע שהוא תרומה מכ"מ יכול להיות שסובר שהוא תרומה שלו שיש מאבי אתו כהן או שקנה מכהן א"כ קשה דאמאי דחיק הגמ' שם בכתובות לאוקמי כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה במקום דלא יכול לאהדורי כ"א ע"י הדחק לוקמי היכא שסבר הזר