עטרת חכמים חלק ב קלט

ולא שייך קים לי' בדרבה מיני' אבל לעיל גבי גונב כים בשבת ג"כ מודה דפטור דשם חיוב מיתה של איסור שבת לא אזיל לי' א"כ אף שאבדם אח"כ משבאו לרשותו פטור מלשלם דקלב"מ ולהכי לא כתב רבינו לדברי רבינו ישעי' לעיל גבי כיס עכ"ל וידוע דמה שמחתרת פוטר הגנב מתשלומין אף דלא אתי' לכלל מיתה הוא משום דהוה חייבי מיתות שוגגין כמ"ש רש"י בסנדרין דף ע"ב מעתה לפי דברי הש"ך והדרישה הנ"ל בשיטת רבינו ישעי' אף דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כמו חייבי מיתות גמורין מ"מ יש חילוק ביניהם דהיכי דמתחייב מיתה במעשה הגניבה פטור מלשלם אף שמאבד אח"כ בידים כיון שעדיין עונש המיתה עליו פטור כשאבדו משא"כ בחייבי מיתות שוגגין דלא מיפטר על מה שעשה אח"כ באותו גניבה לרנב"ה דמחויבי מיתות בידי שמים פוטרת כמו מיתת ב"ד כשיש חיוב מיתה בי"ש בתחילת הגניבה פטור גם על מה שעשה אח"כ באותו הגניבה דהא עודנו עומד הוא בחיוב מיתה בי"ש וכיון שכן א"ש דלאביי אליבא דרנב"ה זר האוכל תרומה במזיד שיש עליו חיוב מיתה בי"ש פטור אף מהנאות מעיו דהא גם באותו שעה עליו חיוב מיתה שנתחייב על הנאות הגרון אבל לרבא אליבא דרנב"ה דאין מיתה בי"ש פוטרת אף אי איכא למיפטר זר האוכל תרומה במזיד בלא התראה מדין חיוב מלקות שוגגין מ"מ כיון שבאמת אין עליו עונש מלקות דהא לא הותרה יש לחייבו על ההנאה הבאה אח"כ דהיינו הנאות מעיים כנ"ל דאז פקע כבר איסור תרומה ממנו ושפיר איכא בינייהו בין אביי לרבא דלרבא חייב לשלם הנאת מעיו אמנם אף דמבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל דיש חיוב תשלומין באכילת תרומה במזיד שעדיין לא בא ליד כהן ושאני מזה דין תרומה מדין שאר מתנות כהונה דמשאכלם או הזיקן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעים ונ"ל לסברא פשוטה דאם התרומה שעדיין לא בא ליד כהן שאכלה והקיאה ששוה להיות כחולין ואם אכלם אדם או הזיקן ואיבדם שאין לו על זה חיוב תשלומין דהא ממון שאין לו תובעים הוא ושם תרומה אין עליו א"כ לא משכחת שיהי' לרבא חיוב תשלומין על הנאות מעיו כ"א תרומה שכבר בא ליד כהן ואף כשנתחללה ודינה כחולין הוא של כהן והנהנה בה חייב לשלם דמי הנאתו לכהן וממון שיש לו תובעים הוא וכיון שהוכחנו שהנ"מ בין אביי לרבא אינו אלא באכילת תרומה שכבר זכה בה הכהן א"ש קושי' הגמרא ה"נ לימא מעידנא דאגבי' קני' ומיושב קושי' הגמרא הנ"ל של המפרשים וממילא מיושב גם קושי' הראשונה של האוקמתא דר"י הגלילי כרנב"ה א"ל דאמאי פטור לימא מדאגבי' קני' כו' כנ"ל די"ל דמיירי שם בפסחים בתרומה שלא בא ליד כהן ובמזיד בלא התרו בו ליכא לאפטורי מצד מלקות ותו דחייבי מלקות שוגגין חייבין ולכך הוצרך הגמרא לומר דריה"ג כרנב"ה ס"ל דכרת או מיתה בי"ש פוטר מהנאות גרונו ואצ"ל דפוטר גם מהנאות מעיו שמלבד המיתה בי"ש שעדיין עליו אז בשעת הנאת מעיו בלא"ה ליכא לחייבו כיון דכבר נתחללה התרומה ושוה לחולין דינה כדין כל ממון שאין לו תובעים נוסף לזה דאם הזיד בחמץ יש חיוב כרת דחמץ גם על הנאות מעיו

אמנם לשיטת הרמב"ן ושאר פוסקים בסוגיא דמחתרת שסוברים דאף בחייבי מיתות ב"ד דהיינו בגונב כיס בשבת אם מאבד הגניבה בידים אח"כ מחויב לשלם אף שעדיין עליו חיוב מיתות ב"ד שנתחייב בשעת הגניבה ודלא כדעת ר' ישעי' הנ"ל אין מקום לדברי הנ"ל ויש להתחזק הקושי' שהקשיתי דבזר האוכל תרומה שיהיה חיוב על הנאות מעיו דאף דנתחייב מיתה בעת הנאות הגרון מ"מ לא קנה לאותה תרומה שתהי' כשלו וכדברי רבא בסוגיא דמחתרת דלא אמרינן דבדמים קוניהו ואפשר לומר כיון דבשעת הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה דאז חיוב המיתה (כאשר ביאר באריכות בס' אסיפת זקנים] נעשה מיואש אצל הבעלים וקנה אותו האוכל ביאוש לכך פטור מלשלם דמי הנאות מעיו ואף שנגזל אינו מתייאש אלא מגופו ולא מדמי' מ"מ אי אפשר לחייב הכא בדמים דהא היאוש הוא בעת שאוכל מתחייב מיתה דקלב"מ וליכא אז חיוב דמים דהתרומה נקנית לי' אז ביאוש ותו ליכא לחיובא על הנאות מעיו דהא כבר נעשה שלו דקנאה ביאוש ז"א דהא נראה מסוגיא דיאוש בב"ק דף ס"ו וס"ז דאביי ורבא ס"ל דיאוש לא קני בגזילה לגבי גזלן דהיכא דתחב לו חבירו במקום דהי' יכול לאהדורה ע"י הדחק הוה השני כגזלן ואינו קונה ביאוש אם לא שנאמר דיאוש כי האי שאבודה מן הנגזל ומן כל העולם קני' אף בגזילה ואם נאמר דמדאגבי' קני' שייכא אף בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן היה אפשר לומר דנ"מ דכאן בזר האוכל תרומה מיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן וליכא לחייב בי' מצד הנאות מעיו משום דכבר נתחללה כחולין וממון שאין לו תובעים היא והנ"מ בין אביי ורבא אינו אלא לענין חיוב הנאות גרונו אמנם לפ"ז צריכין לומר דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ודלא כמ"ש קצות החושן הנ"ל ולקחן אוסיף ידי בעזה"י עוד בענין זה: והנה אם נאמר דלר' יוחנן שסובר באיסורי מאכלות החיוב משום הנאות גרון ליכא חיוב על הנאות מעיו כ"א על הנאות גרון שזה עיקר הנאות אכילה לדעתו לכך בעירוב דבר מר עם איסור אין שום חיוב על אכילתו אף בשיש הנאות מעיו במילוי הכרס מ"מ כיון שלא נהנה גרונו לא מחייב כמפו' ברמב"ם בהל' יסה"ת ומאכלות אסורות פ' י"ד היה מקום ליישב דברי הרמב"ם פי' המשניות על משנה דתרומת חמץ שהבאתי לעיל באופן אחר שאף שהקדים הרמב"ם שפטור מתשלומי התרומה מצד חיוב מלקות על אכילת החמץ מ"מ היה אפשר לומר דאכתי נתחייב אדמי עצים דהא לפי דברי הגמ' ביומא שהבאתי לעיל בדין בלע שיזפין והקיאן שמחויב השני לשלם דמי עצים דאף אחר שכבר נאכל מיקרי חזי להסקה כמו כן י"ל באוכל תרומת חמץ דמיפטר על הנאות גרונו מצד חיוב מלקות מ"מ יהיה חיוב דמי עצים כי בא לתוך מעיו שאז ליכא חיוב על אכילת חמץ וליכא מלקות לפוטרו מדמי שוי' של התרומה אז ואף דלא מצי לאהדורה כיון שהוא הגזלן יש לחייבו כנ"ל גם בכה"ג לכך הוצרך הרמב"ם לומר דהפטור מדמי עצים הוא משום דחמץ אסור בהנאה ולא הי' לו דמים כלל ביד הנגזל אבל לפי אוקמתא בגמרא כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה לא הוה לפוטרו מדמי עצים לכך הוצרך הגמ' לומר כריה"ג וכרנב"ה ס"ל דכרת או מיתה בי"ש פוטרת מתשלומין כמו מיתות ב"ד ושייך בי' בדמים קוניהו לענין זה שיהיה פטור אף אם מאבדו בידים אחר שנתחייב מיתה על אותו גניבה כמבואר בבעל המאור בסוגיא דמחתרת ולכך במגרר ויוצא באיסור סקילה דשבת אף דשדי בעצמו הכיס לנהר רחוק ממקום הוצאה מ"מ פטור וכן דעת רש"י שם בסנהדרין ודעת התוס' בד"ה מסתברא כו' ולפי דברי המ"מ בפרק ג' מהלכות גניבה דין ב' גם דעת הרמב"ם כן דאף לדברי רבא שחולק שם על רב מ"מ אמרינן דלענין זה קני החפץ בדמי נפשו שאם ישברנו או יאבדנו אח"כ שיהיה פטור ממילא כמו כן גם לרנב"ה בח"כ או מיתה בידי שמים שהוא כמיתת ב"ד ושייך בי' בדמים קוניהו משא"כ בחייבי מלקות ולכאורה יש להוכיח לשיטת הרמב"ם דעל אכילת מעיו ליכא חיוב אכילה דלפי ההלכתא כר' יוחנן דמיחייב על הנאות גרון דאל"כ קשה בכל איסורי מאכלות יהי' האוכל חייב שתי מלקות אחד משום הנאות גרון ואחד משום הנאות מעיו הן אמת שלפי דברי רש"י במכות דף כ' ע"ב ובתוס' ד"ה לא צריכא כו' א"א לחייב שתי מלקות על התראה ראשונה כשאין גופין מחולקין ויעו"ש בחידושי הריטב"א דשתיה אחת אפילו כל היום בלא הפסק הוי כגוף אחד ואין לחייב אלא מלקות אחת ה"ה כאן באכילה אחת שיש בה תחלה הנאות גרונו ומיד אח"כ הנאות מעיו

אמנם לפי דעת הרמב"ם שם במכות בפי' המשניות שכתב בשם הירושלמי וכשהתרו לו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעורו כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין ע"כ ה"נ גבי אכילת איסור יכולין להתרות בו תחילת אכילה על אזהרת אכילה שיעבור בהנאות גרון ואח"כ בהנאות מעיו אלא ודאי כנ"ל דליכא חיוב על הנאות מעיו והשתא דאתינן להכי י"ל גם ראי' לשיטת הרמב"ם שסובר דאף דעל בשר בחלב דאיכא על איסור הנאה לאו מיוחד דג' לא תבשל כתוב ומהם אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה מ"מ ליכא מלקות על הנאות ותמהו האחרונים מנ"ל הא יש שרצו להביא ראי' מברייתא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט בחלב ואכלו שלוקה חמש ואחד מהן על אכילת בשר בחלב ואם הי' חייב מלקות גם על ההנאה מהראוי שיהיה חייב שתים משום ב"ב משום אכילה ומשום הנאה והרבה מאחרונים דחו ראי' זו. וי"ל דאף דלוקין על הנאה מ"מ היכא שאוכל ב"ב דמילקי לקי על אותו אכילה תו אין לחייב עוד משום הנאת אותה אכילה משום איסור הנאה יעוין במל"מ ובשער המלך בהלכות יסודי התורה אמנם לדעתי אכתי קשה דלילקי תרתי חדא משום אכילה שהוא על הנאות הגרון ושנית על הנאות מעיו שהוא אחר אכילה הנ"ל ואין בה משום איסור אכילה רק משום איסור הנאה לחודי' דאף לפי שבארנו דלר' יוחנן ליכא חיוב איסור אכילה בהנאות מעיו מ"מ בוודאי הנאה חשיבא במילוי הכרס ושביעה אשר לו בזה ולשיטת הרמב"ם פי' המשניות הנ"ל יכולין להתרות בו בתחילת אכילה על אזהרת אכילה ועל אזהרת הנאה שיהיה עובר באותו אכילה כנ"ל דהיינו בבליעה בתוך הגרון עובר על איסור אכילה וכשיורד לתוך מעיו עובר על אזהרת הנאה ואף שהכל נעשה בלא הפסק מ"מ גורמת התראה זו חיוב ב' מלקות לדעת הרמב"ם דאף על שתים אחת בלא הפסק לקי מצד התראה אחת על כל שיעור ושיעור. אם התרו כן בפירוש וא"ל דשאני התם דהוי לאו אחד משא"כ הכא דצריך שתהי' ההתראה משום שני לאוין נפרדים לאו דאכילה ולאו דאה"נ ותכ"ד של התראה אינו מתחיל לעבור רק על לאו דאכילה זה אין סברא לחלק וראיה לזה מדברי הריטב"א יעו"ש מ"ש וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והותרו עליו על כולם ואכלם כולם חייב על כל אחת ואחת כיון שהתחיל באחד מהם תוך כדי דיבור של התראה כו' יעו"ש ראייתו מקדושין על זה רק שמחלק בין גופין מחולקין ובין דבר שאין