עטרת חכמים חלק ב קלז

אינו פוטר אבל כרת פוטר מתשלומין והרי לפ"ד תוס' לחד תירוצא גם ממיתה בידי שמים דגלי בי' קרא אין ללמוד היכא שיש כרת ובזה א"ש שהוצרך הגמרא לומר לפי האוקמתא דלפי דמים משלם ומתני' כריה"ג הוא דחמץ בפסח בר דמים הוא דלכך פטור במזיד מן התשלומין משום דחייב כרת על אכילת חמץ (או מיתה בי"ש על אכילת תרומה לפי' רש"י) וכרנב"ה דאי מצד מלקות על אכילת חמץ ליכא למיפטר מתשלומין דהא כיון דחמץ בר דמים הוא והיכא דכבר בא התרומה ביד כהן הוי ישראל האוכלו גנב או גזלן דאמרינן בהו משלם ואינו לוקה אבל הרמב"ם בפי' המשניות מפרש המשנה לפי האוקמתא דלפי מדה משלם דחמץ אסור בהנאה לאו בר דמים הוא כלל וכיון דלאו בר דמים הוא אין על האוכלה שלא מרצון הכהן שם גניבה או גזילה דהא כבר פקע שם בעלים כשנתחמץ וחיוב התשלומין אינו רק מגזה"כ על כל האוכל תרומה בשגגה שהרי אף האוכל תרומה שעדיין לא בא ליד כהן ג"כ מחויב קרן וחומש כמבואר פ' ז' דתרומות משנה ב' וגם בשאר מקומות וכיון שאין בכלל שם גניבה או גזילה יש לדון ביה כפי הכלל בכ"מ דהיכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם לכך אף היכא ששגג בתרומה מ"מ כיון שהזיד בחמץ מחייב מלקות מצד איסור חמץ ופטור מתשלומי התרומה אמנם אי הוה סברינן דחמץ בפסח מותר בהנאה והיתה התרומת חמץ בר דמים כשיעור שווי' להסקה כעצים וממילא היה לענין זה דין גניבה או גזילה דהא אף שנתחמץ ביד כהן היה בעל התרומה יכול להנות בה בהסקה ומחויב תשלומי דמי הגניבה והיה אפשר למיפטר מחמת מלקות דאכילת חמץ כנ"ל ולכך הוצרך הרמב"ם לבאר שלכך פטור מדמי עצים משום שאסור בהנאה ומיושב הקושיות הנ"ל שהקשיתי בדברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל

ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לכאורה בסוגיא דזר האוכל תרומה כתובות דף למ"ד עמוד ב' ובדברי הרמב"ם הל' גניבה ובהלכות תרומות ואקדים לשון הגמ' שם בכתובות מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב לאביי פטור והאמר רב חסדא מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלו הכא נמי בעידנא דאגביה קני' מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה עכ"ל וקשה לכאורה למה הוצרך רב חסדא לומר דמודה רנבה"ק הלא היה יכול לומר סברתו הנ"ל דמעידנא דאגביה קני' גם לפי ההלכתא דלא כרנבה"ק מ"מ היכא דאכל חלב והתרו בו למלקות המלקות פוטרו מתשלומין משום דכבר נתחייב בגניבה מעידנא דאגביה כנ"ל אבל לפי מה שכתבתי לעיל דבגניבה אין מלקות פוטרת מחיוב התשלומין כ"א כרת אליבא דרנבה"ק א"ש שהוצרך ר"ח להעמיד דבריו אליבא דרנבה"ק דוקא ומיושב בזה גם מה שקשה לכאורה בדברי הרמב"ם הלכות גניבה פ' ב' דין ד' שכתב בזה"ל הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם דמי חלבו ע"כ למה לא הזכיר כלל שהוא מטעם כיון דאגביה קני' כדי להשמיע שאם לא קנה הגניבה קודם אכילה כגון דגחין ואכלו או נתחב לו בבית הבליעה שפטור מתשלומין ובפ' ג' דין ב' גבי הגונב כיס בשבת ביאר להדי' החילוק בין אם היתה הגבהות הגניבה קודם שעשה איסור שבת או לא אבל לפי דברי הנ"ל הכל ישר ופשוט דר"ח לא הוצרך לסברתו משום דמעידנא דאגבייהו קני' רק אליבא דרנבה"ק דכרת פוטרת מתשלומין ויש לפטור גם בגניבה וגזילה דלא מצינן דגלי בי' קרא לשלם דמי הגניבה וגזילה רק אי ליכא כ"א מלקות אז אמרה פורה שישלם ולא ילקה על לאו דגזילה וגניבה וכיון דגלי דנין כן גם כשיש לחייב מלקות מצד איסור אחר שהי' במעשה הגניבה משא"כ כשיש כרת ולדעת רנב"ה דכרת כמיתה אבל לדידן וכשיטות הרמב"ם דפסקינן כרבנן דפליגי על רנב"ה ואין לפטור כלל מצד הכרת רק מצד מלקות בזה אף בלא טעמא של ר"ח הנ"ל יש לחייב בתשלומין הגנב והגזלן דגלי בהו קרא שאין המלקות פוטרת מתשלומין לכך השמיט הרמב"ם טעמו של ר"ח בדין גונב טבל או חלב ואכלו רק בגונב כיס בשבת דשם הוא חייב מיתה יש חילוק גם בגניבה בין אם כבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה או לא והשתא דאתינן להכי י"ל גם מה שמקשה בס' הפלאה על הגמרא הנ"ל לימא מעידנא דאגביה קני' כו' הא י"ל שמיירי בתרומה שעדיין לא בא לידי כהן דכיון שעדיין ברשותו לא שייך לומר מדאגבי' קני' כסברת הראב"ד בפ"י מהלכות מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוון לגזול עד שיוציאו מתחת ידו כו' יעו"ש הן אמת שיש לדחות קושייתו דלפי סברת התוס' בחגיגה דף י"א ד"ה בגזבר כו' יעו"ש י"ל דסברת הראב"ד אינו רק לגבי הקדש דשייך בי' כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא משא"כ בתרומה ויעוין באס"ז שמפלפל קצת בזה אבל לפי דברי הנ"ל בלא"ה א"ש דלכאורה קשה למה אמר בגמ' סתם זר שאכל תרומה לרבא חייב הא גם לרבא יש למיפטר היכא דאכל במזיד ובהתראה מצד המלקות שיש באכילת תרומה אף אם סובר רבא דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן תשלומין ועם כל זה יש חיוב תשלומין בכל אוכל תרומה בשוגג א לנו ללמוד מזה רק דחייבי מלקות שוגגין אין פוטרן בתרומה כשאוכל בשגגה משא"כ במזיד דלא אמרינן כיון דגלי בשוגג ה"ה במזיד ובפרט לפי האמת דמסקי התוס' דתשלומים בתרומה בשוגג הוא לכפרה דז"א אלא בשוגג גמור שיש בו קרן וחומש וכן מפורש מדברי התוס' ד"ה זר שאכל תרומה וביש"ש יבמות פ"י אבל לפי דברי הראשונים באמת יש חיוב בתשלומי גניבה אף היכא שיש חיובא מלקות ואין לפטור רק היכא שיש כרת ולדברי רנב"ה ולאביי דמיתה בידי שמים פוטר לרנב"ה כמו כרת פטור זר שאכל תרומה במזיד אבל לרבא דמיתה בידי שמים אינו פוטרת לרנב"ה שפיר יש לחייב זר האוכל תרומת כהן דרך גניבה או גזילה מתשלומי דמים אף שאוכל במזיד ובהתראה דחיוב מלקות אינו פוטר מתשלומי גניבה כנ"ל

אמנם כל זה אינו רק היכא שהתרומה כבר בא ליד כהן ובא זר ואכלה דרך גניבה או גזילה אבל כשעדיין לא בא ליד כהן דאין על האכילה שם גניבה דהא ממון שאין לו תובעים היא שעדיין לא זכה בה כהן ומה שחייב בתשלומין הוא מטעם שאבאר אח"כ ולא דמי לדין גניבה וממילא בכה"ג יש לפטור מחיוב תשלומין היכא שיש לחייב מלקות דלא מצינו דגלי קרא לחייב תשלומין אלא בגניבה או גזילה וא"כ האוכל במזיד ובהתראה תרומה ועדיין לא בא ליד כהן גם לרבא מיפטר מתשלומין דמלקות פוטרת ואפשר לצדד עוד לפי שיטת האומרים דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין דגם באוכל תרומה במזיד בלא התראה פטור מתשלומין כי לא גלי קרא בתרומה חיוב תשלומין כ"א בשוגג גמור שניתן לכפרה משא"כ במזיד בלא התראה וא"כ ליכא נפקותא בין אביי ורבא כ"א בזר האוכל תרומה שכבר בא ליד כהן וישראל אכלו בדרך גניבה או גזילה דבכה"ג אין חיוב המלקות פוטר מתשלומין וליכא למיפטר כ"א לרנב"ה מצד חיוב מיתה בידי שמים אי לרנבה"ק גם מיתה בידי שמים פוטר כמו כרת. וכיון שמוכח שהנפקא מינה בין אביי ורבא אינו אלא בזר שאכל תרומה שכבר בא ליד כהן א"ש קושי' הגמרא מדברי ר"ח בגונב חלבו ה"נ נימא מעידנא דאגבי' קני' ודע שברמב"ם הלכות תרומות פרק ששי דין וי"ו כתב בזה"ל זר שאכל תרומה בזדון בין שאכל תרומה טמאה ובין שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם כו' וכתב ע"ז המל"מ תמהני בדין זה מהא דאמרינן ר"פ אלו נערות דף ל"א מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא כשתחב לו בבית הבליעה כו' עכ"ל והנה לפי דברי הנ"ל לפי שיטת הרמב"ם אין מלקות פוטרת מתשצומין בגניבה וגזילה מוכרח לומר שמה שכתב הרמב"ם זר שאכל תרומה בזדון פטור מן התשלומין מיירי בתרומה שעדיין לא הגיע ליד כהן שאינו בכלל גניבה ובתרומה כזו לא שייך מדאגבי' קני' ולכך סתם הרמב"ם שפטור מתשלומין ומיושב קושי' המל"מ הנ"ל

והנה מש"כ דבאוכל תרומה במזיד אף כשעדיין לא הגיע ליד כהן יש חיוב תשלומי' מצאתי מבואר באס"ז בסוגיא הנ"ל ובפ"י כאן בפסחים נמי מוכח כן אבל בס' הצל"ח והפלאה השיגו עליו ודעתם קודם שהגיע ליד כהן ליכא חיוב ממון על הזר שאכלו במזיד משום דממון שאין לו תובעים הוא ומקור דין זה הוא מדברי הגמ' דחולין דף ק"ל ע"ב יעו"ש ולכאורה י"ל דאתי שפיר דברי האס"ז והפ"י הנ"ל בשיטת הרמב"ם בהקדם ל' הר"ן לאלפסי שם בחולין התחלת פרק הזרוע והלחיים שפי' על תי' הגמ' ואב"א משום דהוה לי' ממון שאין לו תובעים ותמהני א"כ מאי ארי' מזיק אפילו כי איתנייהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתניהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנייהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הלכך פטור עכ"ל ויעוין בהרמב"ם פ"י מהלכות תרומות דין י"ח שמבואר מדבריו שם דקרא דונתן לכהן את הקודש קאי גם על האוכל תרומה במזיד שצריך האוכל ליתן חולין מתוקנים ויעו"ש במל"מ שהאריך בזה ולפי מסקנת דבריו בשיטת הרמב"ם ליכא חילוק בין אוכל תרומה בשוגג למזיד כ"א בדינים המפורשים היינו דבאכילת שוגג יש חומש ואין הכהן יכול למחול והתשלומין נעשין תרומה משא"כ במזיד עכ"פ דעת הרמב"ם דונתן לכהן את הקודש קאי גם על האוכל תרומה במזיד וממילא יש לומר דכמו שיש חיוב התשלומין באכילת תרומה בשוגג אף כשעדיין לא הגיע ליד כהן כמו שמפורש במשנה ב' פ"ו דתרומות כמו כן יש חיוב תשלומין באכילה כזו גם באכילה מזיד בלא התראה דליכא מלקות לפוטרו מתשלומין ואף דאין לו תובעים מכ"מ רמי' התורה חיוב תשלומין על האוכל ליתן לכהן פירות מתוקנים כפי הקודש שאכל ודין ממון שאין לו תובעים לא נאמר