עטרת חכמים חלק ב קלו

אוסר גם בהוספת שמן כ"ש אטו לא הוסיף ולכך תני דיני יו"ט הכא משום דדמי לזה לשבת דכמו שאסרו בשבת בשמנים הפסולים אף בהוספת שמן טוב מטעם גזירה אטו לא הוסיף כ"כ אסור בש"ש ביו"ט דהוסיף אטו לא הוסיף זה א"א לומר כן דמיד שנאמר שרבה סובר שאסור מדאורייתא לבער ת"ט ביו"ט דהיינו שנטמאת ביו"ט ולדבריו שסובר שבע"ש אסור משום שמא יטה כ"כ אסור בשמן גם מעיו"ט שמא יטה ביו"ט ויבא לידי איסור הבערה ביו"ט דהא רבה בעצמו סובר ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת א"כ בכלל דברי התנא אין מדליקין בש"ש ביו"ט הוא גם איסור הדלקה מעיו"ט ומעיו"ט אין לאסור רק בעינה בלא הוספת שמן של חול דבהוסיף ליכא לאסור דהוי גזירה לגזירה כנ"ל ורק ביו"ט אסור אף בהוספה דגזרינן הוסיף אטו לא הוסיף ואיך סתם התנא במשנה אין מדליקין בש"ש [וכללו בין שארי שמנים הפסולים] הלא בשארי שמנים הפסולים אסורים מעיו"ט אף בהוספת שמן טוב ושל ש"ש מעיו"ט מותר ע"י הוספת שמן של חול. גם בלא"ה לא יתכן לחלק דבר אחד לצדדים שבדין אין מדליקין בש"ש ביו"ט כלל האיסור ביו"ט עצמו וגם מעיו"ט ואינם שוים דביו"ט אסורים אף בהוספת שמן של חול דגזרינן הוסיף אטו לא הוסיף ועיו"ט מותר בהוסיף דאין לגזור אטו לא הוסיף דהוי גזירה לגזירה ומובן מה שאמר אלא מעתה ביו"ט לישתרי ולולא הסברא שחידש רבה שמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה היינו יכולים לומר דלכך אין מדליקין בש"ש ביו"ט משום דאין שורפין תרומה ביו"ט דדמי לנונ"ד ואסור כמו ש"ק ביו"ט ואף בנתן לתוכו שמן כ"ש אסור משום דגזרינן אטו לא נתן בה שמן ולכך תני להו במתניתין הכא גבי דיני שבת משום דיש השתוות לדין זה עם השמנים הפסולים לשבת. דכמו שבשמנים הפסולים מחמת שאינם נמשכים כו' אסור בהוסיף בה שמן אטו לא הוסיף כ"כ בש"ש ביו"ט אסור בהוסיף אטו לא הוסיף אבל עתה שחידש רבה דמתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה ממילא אי סבר דש"ת אסור ביו"ט כמו נונ"ד אסור להדליק גם מעיו"ט דחיישינן שמא יטה ביו"ט ויהי' מבעיר ש"ש ביו"ט. א"כ הנאמר במשנה אין מדליקין בש"ש ביו"ט פירושו שגם מעיו"ט אין מדליקין דדלמא יטה ביו"ט אבל ז"א אסור רק בעינא בלא שום הוספת שמן של חול דבהוספת שמן ש"ח א לאסור מעיו"ט דהא אף אם יטה ביו"ט לא יעשה עבירה דהאיש גם חלק הדיוט בזה ול"ד לנונ"ד ולגזור הוסיף אטו לא הוסיף ליכא למימר כיון דאף בעינא בלא תערובות לא אסור מעיו"ט רק משום גזירה שמא יטה ביו"ט ובהוסיף. כ"ש דהוי גזירה לגזירה וצ"ל דמתני' מיירי בלא הוספת שמן ש"ח אבל בהוסיף מותר א"כ ליכא למיתני לש"ש בהדי שארי שמנים הפסולים הנזכרים במשנה לענין שבת שפסולין לרבה אף בהוסיף שמן כ"ש דשם לא הוי גזירה לגזירה כמ"ש התוס' בדף כ"ד ע"א ומקשה אביי שפיר לרבה לשיטתו

היוצא מזה לסברת אביי שסובר שמצוה דאורייתא לשרוף ת"ט ע"כ אינו סובר כטעמו של רבה דאין שורפין בשבת משום שמא יטה דא"כ למה תני דיני יו"ט הכא וכקושייתו אלא מעתה וממילא נשמע שרב שאמר כשם שמצוה לשרוף חולק על רבה וקאי בשיטת ר"ח וליכא כלל איסור הדלקה בש"ש רק ביו"ט שחל להיות בע"ש ואין ש"ש שבכלל שמנים הפסולים לשבת ולא קשה כלל על רב למה מתיר בש"ש בחנוכה בשבת דהא אף בשארי שבתות כשאין יו"ט ע"ש מותר בהדלקה בש"ש וכיון שסרה קושי' זו תו ליכא הוכחה שרב סובר אסור להשתמש לאורה דדילמא ס"ל שמותר להשתמש והא דמותר בשמני' הפסולים לנ"ח בשבת ולא חש לשמא יטה משום דרב לשיטתו דנר בשבת חובה וע"כ יש לכאורה נר יפה של שבת ולא שייך עוד שמא יטה כדעת המרדכי הנ"ל לכך לא רצה אביי לקבל דברי ר' ירמיה ודוק היטב: חדושי מסכת פסחים בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח ]דף לא ע"ב]: הרמב"ם בפי' המשניות כתב בזה"ל עוד אבאר לך במסכת מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי עצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם כו' לפי שהוא אסור בהנאה כו' עכ"ל כוונת הרמב"ם דתנא דמתניתין סובר לפי מדה משלם וא"כ אף שהחמץ אסור בהנאה ואין לתרומה זו דמים מ"מ הי' חייב לשלם לולי שפטור מצד חיוב מלקות על אכילת חמץ ומזיד דתנא במתניתין פירושו שהוא מזיד על החמץ וחייב מלקות ולפירוש זה בדברי הרמב"ם נתכוונו כמה מחברים אבל עדיין קשה על הרמב"ם שמפרש מזיד דמתניתין דהיינו בהתראה שיש בו מלקות דאי בלא התראה הא פסקינן חייבי מלקות שוגגין או מזיד בלא התראה לא מיפטר מתשלומין אלא וודאי דמיירי במזיד בהתראה וא"כ קשה למה אוקמא בגמרא באיקומתא דלפי דמים משלם וכריה"ג וסיפא דמתניתין כר' נחוניא בן הקנה דכרת פטור מן התשלומין הא אף לדידן דלא סבירא לן כרנב"ה יש למיפטר מצד חיוב מלקות עוד קשה למה הוצרך הרמב"ם לומר דלכך פטור מן התשלומין שהוא דמי עצים משום שאסור בהנאה תיפוק ליה דמלקות דאכילה פוטרתו גם מדמי עצים

ולענ"ד נראה ליישב דאיתא במסכת מכות דף ט"ז ע"א והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם כתבו התוס' בזה"ל ויש ספרים דגרסי אינו לוקה ומשלם כלומר הכא ע"כ אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי הכא דתרתי לא עבדינן ליה מלקות וממון משום כדי רשעתו והלכך משלם ואינו לוקה דזה אינו. דא"כ אדרבה יש לנו לומר דלוקה ולא ישלם וכו' ועוד כו' יעו"ש בחידושי הריטב"א שכתב בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דלא כדברי התוס' ודעתו דעשה והשיב את הגזילה אינו אלא כשמחזיר את הגזילה עצמו אבל כשנשרף הגזילה ומשלם דמיו לא קיים מ"ע דהשבה מ"מ פטור ממלקות משום דאינו לוקה ומשלם דאף דכ"מ דאיכא ממון ומלקות אמרינן דמילקי לקי ממונא לא משלם שאני גזל שהכתוב ניתקו לעשה דתשלומין כו' יעו"ש כוונתו דבגזל גלי קרא שיהיה חייב באחריות מה שגזלו ולשלם כשנשרף או נאבד הגזילה היוצא מדברי הרמ"ה הנ"ל דבגזל גלי קרא דמשלם ואינו לוקה וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ריש הלכות גזילה שכתב בזה"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל. זו מ"ע ואפילו שרף את הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמים וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ ביאר דבריו דהיכא דמחזיר הגזילה עצמו דאין לפוטרו ממלקות מצד דאינו לוקה ומשלם דהחזרת הגזילה עצמו לא מיקרי תשלומין וכמבואר בסנהדרין דף ע"ב ע"א בסוגיא דמחתרת יעו"ש ברש"י ד"ה אבל נטל לא כו' דהוי רק כפקדון גבי גנב או הגזלן כ"ז שהגזילה קיימת ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דלכך אינו לוקה משום שניתק לעשה דהא בהחזרת הגזילה מקיים עשה דוהשיב את הגזילה אמנם כשנשרף הגזילה תו ליכא קיום עשה יש טעם אחר לפוטרו ממלקות כיון דאין הגזילה בעין דמחויב הוא לשלם דמיו וכיון שיש תשלומין אינו לוקה כפי הכלל דאין לוקה ומשלם אף דבכ"מ לוקה ואינו משלם להיפך הוא בגזל דמשלם ואינו לוקה וכדברי הריטב"א הנ"ל בשם הרמ"ה וכיון שכן נ"ל דאף היכא שיש בגזל עוד מלקות מצד איסור אחר ג"כ הדין משלם ואינו לוקה דכיון דגלי קרא דמלקות דגזל ענצו אינו פוטר מתשלומין ומשלם ואינו לוקה כן גם מלקות מאיסור אחר אינו פוטר מחיוב תשלומי גזל. ויסוד לסברא זו מבואר מדברי תוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר שאכל כו' דאמרינן בכה"ג כיון דגלי גלי. עוד נשמע שם מדברי התוס' וביותר מדברי האס"ז שם דעכ"פ לא שייך כיון דגלי גלי אלא ממיתה בידי שמים לח"כ כיון דגלי קרא דמיתה בי"ש אינו פוטר מתשלומי אכילת תרומה או הקדש כן אין לפטור אף דנוסף עוד חיוב כרת מצד איסור אחר דהיינו איסור חמץ וכדומה אבל אי לא גלי קרא רק דמלקות אין פוטר מתשלומין אכתי אין ללמוד מיני' היכא שיש חיוב כרת לרנב"ה דסבירא ליה דכרת פוטר מתשלומין כמיתה יעו"ש. והשתא לפ"ז י"ל דלפי המבואר בשא"ר סי' פ"א דמשמע (הן אמת שלדעתי ליכא ראיה משם כמובן להמעיין גם מדברי הרמב"ן ריש הלכות גניבה נראה דלאו דגניבה אינו ניתק לעשה ועכ"ז עכ"פ גלי ביה קרא שיהי' בחיוב תשלומין ולבסוף הקונטרס אבאר בזה עוד אי"ה) בחולין דף קמ"א דגם גניבה הוא ניתק לעשה כמו גזילה הרי דין שניהם שוין. וגם בגונב ושרף הגניבה אינו חייב מלקות רק בתשלומין הרי דאמרי' דדין גניבה וגזילה אחד הוא להיות משלם ואינו לוקה אף היכא דלא מצי לקיים מ"ע דהשבה שהיא רק שמחזיר כבר הגניבה וכיון שכן מהראוי לחייב לשלם דמי הגניבה אף היכא שעשה עוד איסור במעשה הגניבה שיש בו חיוב מלקות דגם בגונב חמץ ואכלו דאף שיש לחייב מלקות על אכילת חמץ מ"מ חייב בתשלומי דמי הגניבה דהא גלי קרא כנ"ל גבי גניבה וגזילה שיהא חיוב תשלומין ולא מלקות אמנם כל זה אינו אלא לדידן דלא ס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין כמיתה אבל לרנב"ה י"ל דאף דגלי קרא גבי גניבה כנ"ל לא גלי אלא דמלקות