עטרת חכמים חלק ב קלה

לשריפה מדאורייתא ואף שנ"ל דדבריו אינם רק היכא שכל עיקר מצות שריפה אינו רק מדרבנן משא"כ בע"ג שמצותן מדאורייתא בשריפה רק שיש תקנה מדאורייתא בביטול אך כיון שתקנו חז"ל שאסור לבטל וגם תקנו שאפי' באלף אין ע"ג בטילה. הרי כמנוע תקנת הפקעת האיסור על ידי ביטול ונשארת עומדת לשריפה כמצוה מן התורה שע"ג בעינא טעינה שריפה ושייך גם בזה כתותי מכתת שיעורי' אכתי קשה איך יליף ריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מדכתי' לך הא אף באסורי הנאה לכם קרינן בי' מדאורייתא מפאת זכות שיש לבעלים בהן שבידם לבטל בתערובות וישוב איסור להיות היתר ואף הגוזל דבר איסור הנאה קודם ביטול בתערובות בודאי שם גזלן עליו וחייב בהשבה לבעלים כיון שיש ביד הבעלים להפקיע האיסור ע"י ביטול בתערובות אשר ע"כ נ"ל דמחלוקת הפוסקים אי מבטלין מדאורייתא איסורים או לא אינו רק באיסורים שלא אמרה תורה בהן מצות ביעור אבל בע"ג וחמץ בפסח שאמרה תורה שמחויב לבערן בוודאי אין לבטל בתערובות ולהפקיע בזה מצות הביעור מן העולם והסברא זו מתקבלת על הדעת. וא"ש גם בזה מה שאמר ר"א בפסחים דף ו' ט"ב ב' דברים אינן ברשותו של אדם מעתה מתורץ קושי' הנ"ל על ר"י דבקידושין דף נ"ז איתא גופא כל צפור תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא אמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי לא מצינו בעלי חיים שאסורין כו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ומדלא נחית ר"י לסברת רבא צ"ל דר"י סובר שמותר לבטל איסורים מדאורייתא ונהפך האיסור להיות היתר ולא שייך לומר שלח לתקלה כאשר האריכו בזה בפוסקים להבין דברי רבא לשיטת הסוברים שיכולין לבטל איסור מדאורייתא וי"ל שר"י סובר ג"כ שאין מצוה מדאורייתא לשרוף תרומה טמאה בתערובות ע"כ אף אי אסורה בהנאה בעינא שפיר קרינן בי' לכם ולכך הוצרך ר"י ללמוד היתר הנאה מתיבת ממנו. ורב לשיטתו שסובר כשם שמצוה כו' כך מצוה לשרוף תרומה טמאה וכיון שמצוה לבערו אין יכולין לבטל בתערובות ולהפקיע מצות ביעור ולמה כתי' לך אלא וודאי שמותר להנות בשעת ביעורה וא"ש התכת דברי רב והקדמת דבריו כשם שמצוה כו' שזה לחיזוק ראייתו שמביא לשריות דהיתר הנאה בשעת ביעור תרומה טמאה מתיבת לך: אבל לא נחית לפרש טעמא דמתניתין דאין מדליקין בש"ש [יעוין בהגהות משנת רב על משניות במס' סוכה פ"ג משנה ה' מה שהאריך בענין זה הגאון המחבר ז"ל] היוצא מזה דלפ"ד אלה אף שמוכח שרב סובר דיש מצוה דאורייתא בשריפת תרומה מ"מ איכא למימר שבטעם דאין מדליקין בש"ש בע"ש סובר כרבה משום שמא יטה. ונכונים דברי הראשונים שההוכחה מדברי רב שסובר אסור להשתמש לאורה אינו רק משום דמן הסתם מוקמינן שרב ורבה בחדא שיטה קיימין

אמנם נראה מה שהקשיתי לתרץ דלכאורה לפי שיטות ריב"א שבתוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין שמדמה ביעור תרומה לנדרים ונדבות נשאר קושי' התוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה דתירוץ הראשון שבתוס' שם אין לו התחלה לפי שיטת הריב"א דאף אם אביי סובר שאין מצוה מדאורייתא בשריפת תרומה מ"מ למה הקשה לרבה אלא מעתה. דלמא סובר רבה כרב שאמר בהדי' כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה וגם תירוצו של הרשב"א לא א"ש לשיטת ריב"א דבחידושי רשב"א מביא בשם הירושלמי שלמ"ד שסובר דביעור קדשים אסור ביו"ט אף כשהדליק מעי"ט ודולק והולך ביו"ט יעו"ש גם לפי מה שהשיב רבה גזירה יו"ט אטו שבת ואסור גם מעי"ט הרי שיכולין לפרש דברי המתני' דאין מדליקין בש"ש. ביו"ט דר"ל אף מעיו"ט אין מדליקין רק שלמ"ד בנדלק בעיו"ט אין איסור ע"כ מתפרשים דברי המשנה דאין מדליקין בש"ש ביו"ט עצמו ולא מעיו"ט אבל בוודאי יותר מתפרשת יפה שיהי' הכוונה אף מעיו"ט כמו אין מדליקין שבשבת שמיירי מע"ש ולפי"ז קשה לכאורה להבין תירוץ הרשב"א שבתוס' הנ"ל ד"ה גזירה דמאי פריך אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי דלמא שם הטעם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט רק אי מטעם זה לבד הי' מותר להדליק מעיו"ט ומשום חששא שמא יטה אסור להדליק אפי' מעיו"ט דמתוך שמצוה עליו לבערו יטה ביו"ט למהר הדלקתה ויהי' מבעיר בהטיה זו קדשים ביו"ט שזה אסור הרי גם שמא יטה שייך ביו"ט כמו גבי שבת ושייך שפיר למיתני הכא יו"ט דחד טעמא לאסור מעיו"ט כמו בע"ש משום שמה יטה וצ"ל שרשב"א לא אזיל בשיטת ריב"א וסובר דמדאורייתא מותר הבערת תרומה ורק משום גזירה אטו קדשים אסורה הבערתה ביו"ט ולאסור גם מעיו"ט הוי גזירה לגזירה עוד י"ל דהרשב"א בעל התוס' לא ס"ל כן ואיזה מבעלי תוס' רוצים לדחוק כן ליישב שם קושי' בשם הרשב"א גם א"ל דבלא"ה אין לגזור ולאסור הבערת שמן של תרומה שנטמאת אף מעיו"ט אטו שריפת קדשים מעיו"ט דשמן פסול בקדשים דהיינו שמן של מנחות לא שכיחי דכהנים זריזים הם וכל עיקר שריפת קדשים הוא בבשר נותר ובזה לא שייך שמא יטה כמו דלא שייך בעיסת חלה כמבואר מדברי תוס' הנ"ל ד"ה גזירה יו"ט דכל הרואה בשר או עיסה בין העצים ידע שהוא מן הפסולים ולא אתי לידי תקלה וכדאיתא בפסחים דף זורקו בין העצים וחשש הטיה שלא יבא לידי תקלה לא שייך רק בשמן שדרכו להדליק ולא מינכר שהוא מש"ש מתרומה שנטמאת ואטו שמן ודש פסול דלא שכיח ליכא למיגזר וא"ש דברי הרשב"א אמנם כ"ז שיטת התוס' דאזלי בשיטת ר"י שחולק על הריב"א אבל לדברי ריב"א דשריפת תרומה טמאה אסורה כמו נדרים ונדבות. אף כשמדליק בעיו"ט יש לחוש שמא יטה ביו"ט ויכשל בהטי' זו באיסור הבערת תרומה ביו"ט ונשאר קושי' התוס' מאי פריך אביי לרבה אלא מעתה ביו"ט לישתרי דילמא סובר רבה דשריפת תרומה טמאה אסורה ביו"ט מדאורייתא והא דמתני לה במתניתין הוא משום דתנא דמתני' אוסר בהדלקת ש"ש גם בעיו"ט מחשש שלא יבא לידי הטי' ביו"ט וכמו שאוסר מע"ש מטעם זה לפי דברי רבה. הרי לדברי ריב"א נסתרת השני תרוצים שבתוס' ונשאר לשיטתו קושי' התוס' ונ"ל דלדעת ריב"א א"ש דבלא"ה י"ל קושי' התוס' והקדם לזה דברי הירושלמי גמליאל זוגא שאל לרב אסי מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק א"ל לא תני ר' הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו אמר ר' אבוהו שנה לי ר' יהונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכה ש"ש הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כ"ש ומדלקת כו' ע"כ ולכאורה תמוה מה תועלת בהוספת שמן חול כל שהוא ונ"ל שמזה ראי' לשיטת ריב"א דבביצה דף כ"א ע"א איתא בעי מיני' רב אויא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט. א"ל מותר לשחטה כו' וכי מה בין זה לנדרים ונדבות כו' כהנים משולחן גבוה קא זכי וכתב שם רש"י דגם הבעלים זוכין משולחן גבוה נמצאת כל השחיטה לשם גבוה וכן בביצה דף י"ז ע"א איתא באמת אמרו ממלא אשה כל קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כתב רש"י שטעם ההיתר משום דבחד טרחא סגי (ויעוין בטור א"ח ובב"י שם מבואר דעת הרשב"א בזה)

היוצא מזה דלשון רש"י אם הי"ל בנונ"ד צד חלק להדיוט שאין משולחן גבוה זכי הי' מותרת שחיטתו ולא לבד שחיטתו שא"א למפלג אלא אף בדבר שאפשר למפלג אם המלאכה נעשית בחד טרחא מותר כמו במילוי קדירה בשר דאפשר בלא המילוי ואין איסור לרש"י בכה"ג רק שיש הוספת טרחה כמו בעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל שנלשת כולה ואפייתן בא בטורח יתירה מכפי הטורח אם הי' לש ואופה רק חלק ישראל מעתה נקל להבין טעמו של ר' יונתן שמתיר להדליק בהוספת שמן של חול דהוא סובר כרב חסדא דמתני' מיירי ביו"ט שחל להיות בע"ש וכמבואר בהדי' שם בירושלמי בדף הקודם והאיסור הוא משום שאין שורפין תרומה דתרומה וקדשים טמאים חד דין להם שאסורה הבערתן מדאורייתא ביו"ט כיון דשריפתו לגבוה וכסברת הריב"א ע"כ אם מוסיף שמן חול כ"ש הרי יש בהבערה זו חלק גבוה וחלק הדיוט ותו לא דמי לנונ"ד שכולן לגבוה ומותר בזה מלאכת הבערה כמו מלאכת שחיטה שמותרת הבהמה חצי' ש"נ וחצי' ש"י כיון דבחד טרחה היא ויש בהבערה זו צורך יו"ט שאין הנאתן שמן של חול נאסרת בתערובות דהא משמן של תרומה עצמה ג"כ מותר להנות בשעת הבערה רק ששם גבוה עליו ודמי לנונ"ד אבל על שמן של חול שבתערובות אין שם גבוה ומיושב שפיר דעת ר' יהונתן הנ"ל

והנה בר"ן לאלפסי מוכיח דשמן מהותך שמוזכר בגמ' שמותר בהוספת שמן כ"ש אינו שמן מבושל שבמשנה דהא תני לה בין שארי שמנים ובוודאי חד דינא להם בשארי שמנים אין מועיל כשנותן לתוכה שמן אחר כמו שהשיב רבה לאביי לעיל דף כ"א ע"א מ"ט לפי שאין מדליקין וקשה לכאורה לפי שיטת ר' יהונתן שמתיר בש"ש בהוספת שמן אחר כ"ש למה תני במתני' בין שארי שמנים. וצ"ל שסובר ר' יהונתן שגם בשארי שמנים פסולים מועיל בהוספת שמן כ"ש אבל רבה לשיטתו סובר שבשאר שמנים אינו מועיל הוספת שמן כ"ש ע"כ גם בש"ש אינו מועיל וע"כ צ"ל שאינו סובר שהטעם באיסור הדלקה בש"ש משום דאין שורפין ת"ט ביו"ט כמו שאין ש"ק וכסברת הריב"א דדמי לנונ"ד ועוד גרע מיני' דאי משום זה הלא יכול להדליק בהוספת שמן של חול וא"ל דגזרינן אטו לא הוסיף הא אף בלא הוספה אינה אסורה מעיו"ט רק משום שמא יטה וכנ"ל דיבא ע"י הטיה זו מלאכת הבערת תרומה ביו"ט והאי גזירה הוסיף מעיו"ט אטו לא הוסיף ולא הוסיף משום שמא יטה ומקשה אביי שפיר אלא מעתה ביו"ט לישתרי. דא"ל משום שאין שורפין תרומה מאי שמא הכא וא"ל דבא התנא להוסיף לאיסור הדלקה מעיו"ט ומשום יטה ביו"ט דאי משום זה יהי' מותר להדליק בהוסיף שמן של חול כ"ש ולרבה לשיטתו שאוסר בכל השמנים הפסולים הוספת שמן אחר נשמע שגם בש"ש אינו מועיל הוספת שמן וכעין הוכחת הר"ן הנ"ל מדתני להו יחד במתניתין וא"ל דמתניתין מיירי ביו"ט עצמו ושפיר