עטרת חכמים חלק א צט

לא נשלם הדו"ח אעפ"כ הרי אכתי יכול העד הראשון להיות חוזר ומגיד ונתרועע א' מיסודי ההיתר אם לא שנאמר כיון שמה שמחזיקים. לדין מרומה לא נודע בעת קבלת העדות רק אח"כ מצד חידוש ידוע שהגיע להב"ד אח"כ מפי אנשים שאמרו שאין עין יכול לראות דרך חלון שם בלילה אף כי הי' אור הלבנה בזריחה נגד החלון והרי בשעת קבלת העדות לא הי' נראה הדבר למרומה הוי כנשלם העדות לענין דין חוזר ומגיד. גם נראה לדעתי שבכה"ג אינו כלל בשם דין מרומה דדין מרומה לא הוי רק היכא שאפשר שהי' המעשה רק מצד איזה ריעותא וזרות בהזדמנות הדברים נראה להב"ד עדותן דמרומה ובכזה ובכזה הניחו חז"ל על ד"ת לדרוש ולחקור אבל בנ"ד ליכא ריעותא וזרות רק ספק באפשרות המציאות או שלילותה שלפ"ד האנשים מנועה הראי' שמה ובוודאי משקרים העדים במה שאומרים שראו ולפ"ד העדים ערעור האנשים ההמה בשקר והרי הספק להב"ד הוא רק מצד הכחשה ככל הכחשות תרי ותרי וכיון שאין זה כדין מרומה לא הי' צורך דו"ח כ"א לשיטת הפוסקים שסוברים שבכל עדים לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח ולדעתם כשאומרים העדים א"י על אחד מהחקירות בטל העדות ובנ"ד הרי העדים אינם יודעים השעה אמנם כ"ז נבין לפי שיטת מהר"א ששון בסי' י"ז שמחליט כנ"ל שבעדות איסור אשה לבעלה מבוטל העדים בא"י מאחד מהחקירות אמנם כבר השיגו הנוב"י בח"א אה"ע סי' מ"ב ומצדד שם לומר שיש פוסקים שסוברים שבעדות לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח ומ"מ כשאומרים א"י על החקירות לא מבטל עדותן ולפי שיטה זו נשאר ספק הקדום דאפשר לא הוי בנ"ד כנשלם החקירות ועדיין ביד העד להיות חוזר ומגיד וגם בענין הזמן ולשיטת הרז"ה שמועיל כשאומרים העדים אמש או שלפניו וי"ל דבנידון שלפנינו לא הוי כלל כנחקר כיון שאין הזמן נודע מתוך דבריהם רק מצד הסימן שהי' אז חתונת ר י וצריכין לחקירה אימת הי' הנשואין ולד"נ שלגבו נאמר בתורה דיני דו"ח וממנה למידין לכל דברי עדות ובוודאי לא הוי בכה"ג כוונת הזמן דהא ליתא בהזמה דאם יוזמו אותן העדים יהי' על הב"ד לטעון עבורם אולי גם בחודש אחר נשא ר"י אשה נוסף לזה כיון שהוזכרה מנשואי ר"י אינו מעצמות העדות רק לסימן על זמן המעשה יכולים להצילם ולומר דילמא משום דלא הי' רמי' עליהו למדכר זמן נשואי ר"י טעו כשעומדים בב"ד להעיד עדותם וחשבו שנשואי ר"י הי' אז וכעין זה נשמע מדברי הגמ' בשבועות דף מ"א ע"ב ויעוין ח"מ סי' ע' ס"ב וכעין זה איתא בתשו' הרא"ש וסימנם כנ"ל אינם רק כבדיקות וא"א להחשיב ע"י שיהי' כאלו נחקרו וכוונו העדים הזמן ושיהי' מציאות דין הזמה בדיני נפשות כשיבואו מזימין ויאמרו בליל נשואי ר"י עמנו הייתם במקום אחר ולדברי רש"י במשנה ד"ה באיזה יום שהבאתי לעיל פשוט שאין מועיל בכה"ג לענין חקירות הזמן דשמא היודעים להזים אינם יודעים על איזה זמן היו עדותן של אלו ולא תתכן שיהי' כגמר חקירה בדברי' מועטי' רק כשאומרים העדים אמש או לפניו ולשיטות הרמב"ם והר"ד והר"ן הנ"ל בוודאי לא הוי החקירה כדין והרי ביד העדים עדיין לחזור ולהגיד ומ"ש הנוב"י מדעתא דנפשי' דכיון דבאיסור אשה לבעלה יש הפסד כתובה ל"צ כלל דו"ח ואתי' לי' מדברי הגמ' סוף יבמות כיון דאיכא למשקל כתובה כד"מ דמי מופרך ממילא בדברי הרמ"א בשו"ת סי' י"ב שכ' בזה"ל ומדנקט למישקל כתובה משמע דוקא במקום דאיכא למשקל כתובה דאית בה ג"כ טעמא דאיבה כדאי' בכתובות אבל להפסידה כתובה דלית בה טעמא להקל לכ"ע בענין דו"ח עכ"ל הרמ"א בדברי אלו נסתר הרבה מדברי הנוב"י עוד שם בנב"י דדברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ו סי' א' דלאסור אשה על בעלה כ"ע מודים דבעינן דו"ח אינו רק היכא שמעידים על דבר שאם היתה הסנהדרין נוהגת היפה מתחייבות מיתה ומלקות ע"פ עדותן וכ' ע"ז בזה"ל ויש לי ראיי' נכונה מפורשת מדברי הש"ע אה"ע סי' י"א דהאריך הש"ע בדין קינוי וסתירה ובדין עידי כיעור ובדין קלא דלא פסק לאחר כל אלה כ' י"א שאם באו עדים שא"א זינתה צריכין דו"ח ויש לדקדק בדבריו מדוע לא כ' סתם י"א שעדים הבאים לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח הי' קאי אכל הקודם גם בעידי כיעור ובאמת בעידי כיעור א"צ דו"ח שהרי אין שם שום חיוב הדומה לד"נ לכך פירש בהדיא עדים המעידים אשה שזינתה שיש חיוב מיתה בעדותן זה ונ"ל ברור כדעת הש"ע עכ"ל. דברים אלו נפלאים מאד דהא הב"י לא פסק בש"ע סי' הנ"ל כלל לאסור אשה לבעלה ע"י עידי כיעור ואף אם קלא דלא פסק ואינו אוסר רק לנטען שלא ישא לכתחילה ודעת הי"א לאסור בכזה להבעל מובא שם ברמ"א ולא בדברי המחבר שנית שהמעיין בתשובת הרא"ש הנ"ל יראה דלא הי' שם מציאות חיוב מלקות אף בזמן סנהדרין וכבר הושג ע"ז מגאון ספרדי והודה לדבריו כמ"ש בעצמו בדף פ"ח ע"ב ולמ"ש בד"ה סתירת היתר האחד. הנה הרב ב"י וכו' ויש השגה לדבריו מדברי תשו' הרא"ש הנ"ל וגם מדברי היש"ש סוף יבמות שתורף דבריו שרק להתיר את האשה שמשו חז"ל להקל בטלו הדו"ח בלא פלוג עם דיני ממונות וחשבו כד"מ מצד דאיכא למשקל כתובה כדיני ממונות ומסיים שם אבל לאסור אשה על בעלה דלא מקילין לגבה פשיטא דבעי דו"ח לכ"ע וכ"כ האגודה בסוף יבמות בפ' הבא על יבמתו שאין לפסול ולפגום שום איש מישראל בלא דו"ח וכן מצאתי בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' א' שכ' שראוי שעידי אשה לאוסרה על בעלה תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה שידרשו ויחקרו היטב כדי שלא לאסור אשה על בעלה כדתני' שילהי יבמות כו' ולא פליגי אלא בהא דשרינן א"א לעלמא כו' ומר אמר כיון דאיכא למשקל כתובה כו' אבל בנידון זה שלאסור אותה על בעלה הכל מודים שבעינן דו"ח כו' עכ"ל הרי מבואר טעם ל לחלק דרק להתיר אשה מצרפינן מה דאיכא כתובה למשקל כדי לכללו בלא פלוג עם דיני ממונות שלא להצריך דו"ח משא"כ לאוסרה אף שיש בזה ג"כ דררא דממונא אין סברא שהוספת חומר על האשה שתפסיד גם בעדותן של אלו כתובה ויהי' גורם שיאמנו עליה דברי העדים לאוסרה לבעלה בלי דו"ח וכעין דברי היש"ש כתב הרשב"א סוף יבמות בשיטת הרמב"ם גם לפי דבריו שם בשם הרמב"ן בתירוץ השני שמובא גם בחידושי הריטב"א שהטעם כיון דעידי נשים לד"מ דמי שאין בהן עכשיו דיני נפשות כלל ויש ממון ברובם כנ"ל יעוין שם וי"ל דמ"מ היכא שבאים לאסור אשה צריכין דו"ח דלא הקילו חז"ל לבטל דו"ח בכה"ג ובעדים לפסול ולפגום כבוד אדם מישראל וכדברי האגודה הנ"ל וא"כ בנ"ד כיון שלא הי' דו"ח כראוי י"ל שיכולים העדים לחזור ולהגיד וא"י על החקירות לא יבטל עדותו לפי דעת הנוב"י

אמנם יסודי לזה שא"י אינו מבטל העדות הוא ע"פ הצעות הקודמת שא"א לומר שחיוב דו"ח בעדות אשה לאסור על בעלה הוא מטעם שיהי' עדים שיכולים להזימם דהא ליכא לקיים כאשר זמם בעדות האוסרים אשה על בעלה. וחיוב מלקות שיהי' עליהם לעונש על עדותם שקר אין בכלל שם הזמה לפי דברי תוס' ריש מכות בתירוץ השני וכיון שכן אף שהצריכה התורה דו"ח מ"מ כשאומרים א"י אין עדותן בטילה ודלא כשו"ת מהר"א ששון סי' י"ז כן תורף הנוב"י הנ"ל ואני העליתי באריכות שאף לפי תירוץ השני של התוס' מ"מ צריך שיהי' אפשרות לקיים בהעדים עונש מלקות מפסוק והצדיקו ותורף כוונת התוס' הנ"ל בתירוץ השני מובן בהקדים דברי הריטב"א שם במכות בזה"ל ורבותינו ז"ל תירצו דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם והיכא דלא מיעט הקרא מהזמה בעינן עדות שאיל"ה והיינו האי דטריפה ונערה המאורסה ודכוותייהו אבל בכל מאי דלא שייך הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכא דמתני' וכל דכוותייהו ל"ל למבעי בהו עדות שאיל"ה דהא חיוב דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמ' בהדיא וזה טעם נכון מאוד עכ"ל ובירושלמי ריש מכות (וכעת אינו תחת ידי להעתיק הדברים ככתבן) מבואר ביתר ביאור והכוונה דבעדים שמקבלין עדותן צריך שיהי' אפשר לקיים בהם כשיזומו חד מהני קרא הנ"ל או דין הזמה דהיינו כאשר זממו או עונש והצדיקו וגו' ובדבר שיש מציאות שיקיים בהם כאשר זמם וקאי עלייהו הך קרא מצריכין שיהי' תמיד בגוונא שיהי' אפשר שיקיים בהם כאשר זממו. אבל בדברים שאין בהם מציאות עונש כאשר זמם דהיינו עידי ב"ג וב"ח ודכוותייהו אמרינן שלא נאמר עלייהו הקרא דכאשר זמם רק הקרא דוהצדיקו וממילא מהצורך שיהי' אפשרי לקיים בהם עונש דוהצדיקו לכשיזומו ולפי"ז תו לא קשה קושיית הנוב"י למה צריכין דו"ח בלאסור אשה לבעלה הא ליתנייהו בהזמה דצורך דו"ח הוא כדי שיהי' אפשר להזימם ולקיים בהם עכ"פ עונש דוהצדיקו וא"כ א"ש דברי מהר"א ששון שפוסל העדים שמעידים לאסור אשה על בעלה כשאומרים א"י על החקירות גם דברי הרא"ש שמובא באס"ז לב"ק דף ע"ה ע"ב ד"ה עדות שאי אתה יכול להזימם מורים כדברי הנ"ל ולחזק דברים אלו עוד אקדים לשון הרמב"ם פ"א מהל' עדות דין ה' שכתוב בזה"ל החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטור והן כוונת המעשה שעשה וכוון הזמן וכוון המקום שבהן יזומו העדים או לא יזומו שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום עכ"ל: כוונתו מבוארת כיון שא"א להזים אם לא אמרו הזמן והמקום ועשאאיל"ה לא הוי עדות הרי חיובו של הנידון תלוי בזה ולכך הוי הגדת הזמן מעיקר העדות ולזה צותה התורה על הדו"ח. ולפי"ז הסברא נותנות דבעדים שאין צריך שיהי' אפשר בהזמה שמתקיים גם כשאין העדים אומרים הזמן והמקום ע"כ אף אם אומרים הזמן והמקום לא הוי מכלל עיקר העדות דהא לא יהי' צורך בעדותן שיעידו גם על הזמן ומקום וא"כ מהראוי שאם יזומו אח"כ על הזמן אין להענישם כי יכולים לומר שלא כחשו בעיקר העדות רק בזמן והמקום והמעשה נעשתה במקום אחר או בזמן אחר והמה שינו ואמרו זמן או מקום אחר והרי זה לא הי' מעיקר העדות כי לא נצטרכו להעיד על הזמן והמקום ואין השקרים בזה שם עידי שקר ועל הדברים בעלמא