עטרת חכמים חלק א ק

שהוסיפו בשקר אין להעניש דהא לא היו לקפידא לעצמות העדות וסמוכין לזה מדין פלגינן דיבורא בעדים שתפסינן פלג דיבור לעדות ופלג דיבור שאינו שייך לעצמות העדות דחינן ומחזקינן לשקר והעדות קיים וחפשתי ומצאתי און לי מדברי הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין שמובא בשו"ת מרב"א בדף ל' ע"א שכ' בזה"ל כ' הרמ"ה ז"ל בפ' אד"מ ז"ל ברם את צריך למידע דכי אמרינן דהודאות והלואות לא בעי דו"ח ה"מ דאי לא מסהדי באיזה יום וכו' לא מבטלי סהדותא אבל היכא דאסהידו באיזה יום וכו' ואתי סהדי ואזמינהו קיימי עלייהו הזמה דע"כ לא תקינו רבנן אלא דלא לבעי דו"ח כדי שלא תנעל דלת בפני לווין אבל היכא דאמרו אינהו ביום פ' ואיתזמי לא תקינו רבנן לאקומי סהדותייהו וסוגיין בכולי גמ' הכין וכו' עכ"ל יעוין שם הרי שנתעורר כעין דברי הנ"ל לענין ד"מ שלאחר התקנה דא"צ דו"ח שלא יהי' שייך בהם הזמה כשנזומו דהא אף אם לא הי' מעידין על הזמן הי' עדותן קיימת וע"ז שפיר מיושב דכיון דאינו רק מצד תיקון רבנן ע"כ כשנזומו מוקמינן אדין דאורייתא וקיימא עלייהו הזמה ויעוין בבעה"ת שמביא בשמו בתשו' הנ"ל שכ' י"א דבדיני ממונות אף הכחשה בחקירות אינו מבטל העדות וי"ל שטעמו כקושי' הרמ"ה דלפי התקנה שא"צ בד"מ דו"ח הוי הכל כבדיקות אמנם אכתי קשה בעידי ב"ג וב"ח שלפי דברי התוס' בתירוץ השני הנ"ל לא שייך ביה כאשר זמם נימא דאם אומרים הזמן והמקום הי' רק כבדיקות ואם יזומו יבטל עידותן כדין הכחשה בבדיקות אבל בד"נ עונש מלקות שהוא מוהצדיקו שבא על עדות שקר לא יחול על הנזומים דאף שנזומו על הזמן והמקום אכתי יכול להיות שהמעשה אמת וכנ"ל בשלמא בשארי עדות שהצריכה התורה צורך דין עדות שאילה"ז ואמירת הזמן והמקום הוא בשביל זה הוי הגדת הזמן והמקום ג"כ מעצמות העדות וכשנזומו על הזמן דינם ששקרו בעיקר העדות משא"כ בדו"ח על הזמן והמקום בעדות ב"ג וב"ח שלפ"ד הנוב"י אינם רק כבדיקות. אמנם לפי דברי הנ"ל א"ש הכל דגם בעדות ב"ג וב"ח הזמן והמקום מעיקר העדות שהצריכה התורה לחקור ע"ז כדי שיהי' אפשר לקיים בהם כשיזומו עונש מלקות מוהצדיקו והיות לבו לא ערב להכריע מדעתו הנני לפתוח בצידוד באופן אחר שאין בכח העד להיות חוזר ומגיד אף שלא הי' עדיין דו"ח בהקדם דעת הקדמונים כשאמרו העדים בב"ד אין אנו יודעים להעיד אינם יכולים לחזור ולהגיד שיודעים להעיד הרי שמחשיבים דברי העדים כשאומרים בב"ד אין אנו יודעים להעיד כהגדת עדות. יעוין בשבועות דף ל"א ע"ב ברש"י ד"ה אינם יכולים להעיד כו' שכבר הגידו שאינם יודעים לך עדות ושוב אינו חוזר ומגיד כו' ובר"ן לאלפסי איתא ע"ש רש"י בזה"ל שכבר העידו שאינם כו' וכ"ש הרי שקרא הגדה זו בשם עדות ולכך דעת רש"י והרבה מהקדמונים הרשב"א והרא"ש שאינם יכולים לחזור ולהעיד ועתה נחזי אנן בעובדא דידן שנזדקקו הב"ד לשמוע כל אשר יאמרו העדים על האשה ההיא למען ידעו אם לאוסרה או להחזירה בשריותה לבעלה וכאשר בא העד הזה ואמר עדותו שראה את פ' מושכב במטה אצל האש' אבל לא ראה אותם שוכבים זע"ז לפי דברי אלו קודם חזרה הי' הדין להתיר את האשה והי' בהגדתו להתירה וזה מבואר דאף לשיטת הפוסקים שהחליטו שלאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח מ"מ מודים שבעדות על היתר אשה בספק סוטה ל"צ דו"ח (ויעוין בריטב"א בסוף יבמות בשם הרא"ה בשם אחיו ר"פ) וא"כ נתקיים עדות העד הנ"ל אף בלא דו"ח במה שנודע מדבריו לטובת האשה הנ"ל שלא ראה את האיש שוכב עליו ושאינו יודע אם הקיצה משינתה בבא עלי' הנחשד וממילא שייך בזה כיון שהגיד וכו'. והמדקדק בדברי הר"ן הנ"ל יראה שאף שהוא הי' כמפקפק לומר דאין אנו יודעים אינו חשוב כהגדה מ"מ אין מקום לפקפק רק היכא שהעדים השמיטו א"ע מלהתחיל להעיד בדבר אבל בגוונא דידן שהעיד העד על כל מה שראו עיניו וכדי לברר כל עדותו לפני הב"ד למען ידעו אשר יורו על הדבר אמר אשר ראה ואשר לא ראה הרי כל דבריו מה שראה ומה שלא הגיע למראה עיניו הי' הכל דרך עדות ובכה"ג נראה שגם הר"ן מודה דאין חוזר ומגיד ואפשר ליישב בזה קושי' הר"ב אשכנזי מה שמקשה בתשו' סי' ה' הנ"ל שהר"ן הנ"ל סותר דברי עצמו באחד מתשובותיו שכ' שם שאין עד יכול לחזור ממה שהעיד כו' שלא שמע מעולם שמת פ' וכו' יעו"ש ובלא"ה כבר נפסק להלכה כדעת רש"י ורשב"א והרא"ש ושארי קדמונים והר"ן בעצמו לא הי' רק כמסתפק בדבר עוד י"ל דהכא שאמר שראה אותו מושכב אצלה ולא ראה אותם שוכבים זע"ז הוי כעדות גמורה שבעת שראה בעד החלון לא הי' שכיבתם זע"ז כי אם זה אצל זה כמובן ממרוצת דברים אלו א"כ הוי עדות גמורה שבעת עמדו שם לראות לא שכב האיש על האשה כ"א אצלה בכה"ג לכ"ע אינו חוזר ומגיד דאף בעדות על טהרה להיתר אין העד חוזר ומגיד כדאיתא בירושלמי ובתוספתא שמביא ב"י על טור חוה"מ סי' כ"ט ובכ"מ הלכות עדים פ"ג דין ה' ובתשו' הר"ן סי' ליד וסי' מ"ז ואם שני העדים העידו שעמדו יחד במקום אחד והשקיפו יחד וא' אמר ראיתי ששכב עליה וא' אמר ששכב בצדה יש לדונם כמכחישים. ודע שמדברי התומים סי' כ"ח ס"ק י"ט ובסי' ל"ה ס"ק ה' ובפרט בסי' מ"ו ס"ק מ"ב מבואר שהי' דעתו דאין אדם משים עצמו רשע ולא שייך רק ברשעת שאדם פסול עלי' לעדות יעו"ש אמנם בכתובות דף י"ט איתא מ"ט כיון דעוולה הוא אעוולה לא חתמי וכ' ברש"י וכי אמרו חתמנו אינם נאמנים להרשיע א"ע ובאס"ז איתא שם בשם תלמידי רבינו יונה בזה"ל וכשהם אומרים שחתמו בעוולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע וכו' ואיתא עוד שם בשם הרמ"ה שמקשה אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששהה שטר אמנה בתוך ביתו ומתרץ בשם הרא"ש שאמירתו בהודאה זו היא תשובה על מה שהרשיע אבל בעדים כשחוזרים ליכא תשובה דהא אינם מפסידים לעצמם כלל במה שחוזרים ומגידים יעו"ש הרי להדי' דאף באסור דברי קבלה שנלמד מאל תשכן וגו' אמרי' דלא מאמינין האומר שעבר עליו כי אין אדם משים עצמו רשע מעתה י"ל שבעדות לאפרושי מאיסורא בזנות א"א תחת בעלה שחיוב העדתו על כל מי שיודע להעיד שיבוא מעצמו לב"ד ואף ת"ח מחויב לילך להעיד בזה גם לפני הב"ד פחות ממנו בחכמה ואף מלך שאינו מחויב להעיד שום עדות מ"מ חייב לפי שיטת התוס' בפ' כ"ג ובר"פ שבועות העדות להעיד בדבר איסור משום דאין חכמה ואין עצה נגד ד'. הרי שחיוב עדות בזה אלימא מעשה דכבוד התורה וחיוב מורא וכבוד מלך וא"כ אם כדברם כן הוא שבאמת ראו בעיניהם שהי' פ' שוכב עלי' הרי הרשיעו הרבה במה שכבש מלהעיד כן כשנדרש מאת הב"ד ואדרבא אמר בפירוש שלא ראה ששכב עלי' ואין אדם מע"ר ויעוין בכ"מ פ"ג מהל' עדות דין ה' ולכך אין להאמינו בחזרתו להגיד דלפי האומד אין אמתלא על אשר השיאו לבבו בעמדו כבר בב"ד והחל להעיד לחובתו של זה באין פחד לנגד עיניו לכחד תחת לשונו מקצת מעדותו ומלא לבבו לומר בפיו שלא ראה על הדברי' שאומר עתה שראה אותם ובפרט במה שאמר תחלה שא"י אם הקיצ' משנתה שבזה זיכה אותה שתהא נקייה לבעלה בלי חשש מצד עידי כיעור שבעל נפש מרחיק ממנו ועתה חוזר ואומר שהיתה נעורה והרי זה סתירה מהיפך להיפך (שוב ראיתי בס' שו"ת בית אפרים בחלק אה"ע ס"י שמביא כעין דברי הנ"ל בשם תשובת מהרשד"ם) ואף דלגבי שאר העדים לא מצינו שיהי' מנועה החזרה מאין אנו יודעים לך עדות ליודעים אנו משום דאין אדם משים עצמו רשע אלא מטעם כיון שהגיד כו' כדברי רש"י או מחמת שהשיבו כן אחרי שנשבעו וכמ"ש הר"ן י"ל דשאני בשאר עדים שדרך אנשים מלהשתמט להעיד כנראה ממעשה דמרי בר איסק ולא משמע להו לאינשי שעוברים בלא יגיד במה שמשמיט א"ע מלהעיד מיד כשנתבע ע"ז מהבעל דבר עוד י"ל דאי מטעם א"א מע"ר אפשר לאמתלא דלמא מתמת דלא שמו על לבם אז להעיד לא הי' בזכרונם דבר העדות ושפיר אמרו אין אנו יודעי' אבל לענין דין כיון שהגיד אין מועיל אף אמתלא חזקה אף מצד אונס נפשות דכך גזה"כ אבל בעדות איסור כזה בוודאי משמע להו לכל אינשי שמחויבים להעיד מה שיודעים ובפרט שכבוד הב"ד גיזמו ואיימו על העדים והעד הגיד עדותו וגמרו ואנן הוא דמספקינן לומר שמא הוי כעדיין לא נחקר עדותן מצד אפיסות דו"ח הנצרך להיות לדעת איזה מקדמונים בעדות איסור אשה על בעלה אבל לפי מחשבתו של העד בוודאי הי' בעיניו כגמר עדותו ואז עכ"ז כחד ממה שהי' יודע להעיד גדול עונו ונכנס בכלל א"א מע"ר הן אמת שבכ"מ פרק ג' מהלכות עדות ובב"י ס"י כ"ט איתא בזה"ל ואע"פ שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא וכן משמע כו' גבי הא דמרי בר איסק כו' יעו"ש אבל דבריו צריכין ביאור וכי אינו רשע כשעובר על עשה זו בשוא"ת (יעוין שבועות דף י"ב ע"ב האי עשה ה"ד כו' זבח רשעים תועבה ובלח"מ הל' תשובה) ולמה לא הי' בכלל א"א מע"ר שמכללו עשיות עוול או אף רק איסור בעלמא דרבנן כגון משחק בקובי' כאשר האריכו בזה קדמונים בסוגיא דעדים שאמרו והשיגו על רש"י שמפרש פסולין היינו משחק בקובי' ובאס"ז מביא שברש"י כו' באמת ליתא כן והרמב"ם במנין מ"ע מצוה קע"ח כתב והעובר על מצוה זו ויכבש העדות ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד וגו' יעו"ש הרי שעשה חמורה היא הן בעידי ממון והן בעידי איסור כמבואר שם להדיא, וממרי בר איסק ליכא ראיי' לא מיבעי' לפי פי' הריטב"א שבאס"ז בב"מ דף ל"ט שכ' בזה"ל סוף סוף אתי ומשקרי פי' רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי שיעיד וישקר וק"ל סוף סוף אתי ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעים עדות זו דאלו להעיד שקר לא נחשדו ישראל וכו' ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבואו מחמת יראה ואם יבואו שיכבשו עדותן וקיימו באם לא יגיד ונשא עונו דאם אפי' בלא שמיעת אלה כדמוכח בר"פ הכונס וכדכתב שם הר"י עכ"ל הריטב"א. הרי שמפרש באמת דכן כוונת הגמ' שלא נחשדו לעבור באם לא יגיד אלא אף לפי' רש"י י"ל דהתם שאני דכיון שהי' מרי אלים והי' על העדים