עטרת חכמים חלק א צה

נחמיר עלי' בסופה דהיכא דאיכא ראיה ברורה אינה צריכה שתידוק כמו שאינה צריכה למידק בנשאת ע"פ ב' עדים ולדברי התשב"ץ דגם בממון אף דאין הולכין בו אחר הרוב מ"מ מועיל ע"א במילתא דעל"ג ע"כ בכה"ג הוי כעין סהדא וחשיב כיש ב' עדים וא"ש דברי הריב"ש ודוק בתירוץ השני שבתוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא ויעוין בנ"י ר"פ האשה מ"ש בשם הריטב"א לחלק בין היכא שנאמנות של העד משום דחשיב כבי תרי בין ע"א באיסורי' שנאמנותו אינו מצד דהוי כבי תרי ויש פלפול בזה בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וליישב קושי' הריב"ש על התשב"ץ י"ל דרך פלפול בהקדים לשון הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין ד"א בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא הוא שוכרתו כו' ע"כ מה שהוציא הרמב"ם הטעם מלבו שמא היא שוכרתו נראה לדעתי שהי' קשה להרמב"ם לפי הנחתו דבמילתא דעל"ג לא משקרי אינשי גם בקטטה אף דלא שייך טעם דדייקה מ"מ יהיה העד נאמן משום דמילתא דעל"ג לזה כ' שמא היא שוכרה אותו כלומר כיון דהי' לה קטט עם בעלה משתדלת לעוור עין אדם יחידי בשוחד ממון להעיד לה שמת בעלה ומחמת חימוד ממון משקר אף במילתא דעל"ג משא"כ כשלא הי' קטט לא שייך לחשדא ששכרה העד שקר אדרבא היא עצמה דייקת שלא תכשל באיסור ומעתה י"ל כיון דחזקה ברורה שאין אדם משקר במילתא דעל"ג ע"כ כשאנו רואים ששב הבעל ושקר העיד העד בכה"ג יש לצדד ולומר קרוב הדבר שהאשה שוכרה אותו להעיד לה שקר דאל"כ בודאי לא הי' משקר במילתא דעל"ג ולכך החמירו עלי' בסופה ויעוין בתשב"ץ עיון ע"ז שצידד בעצמו לומר דבע"א יש לחוש שמעיד לשקר למען ששוכרה היא יעו"ש. רק שהמעשה שנשאל עליו לענין הורדת לנחלה ע"פ ע"א הי' לדעתו צדדי' שלא לחוש על העד בזה מכמה טעמים שכ' שם המחבר בעצמו בענין הנ"ל לפי סגנון דברי הנ"ל. י"ל בפשיטות יותר שחשו חז"ל להאמין ע"א באשה מחשש דלמא תשכור עד להעיד לה וע"כ החמירו בסופה וגדרו בזה גדר גדול שלא תשכור וממילא לא יעיד אדם בשקר במילתא דעל"ג

דף ל"ג ע"ב שורה ל"ג והנה לשון מהימן משמע כו' נעה"ג תרגום של תיבת נאמן מהימן ומה יענה בישוב לשון הגמ' שם היכי דמי כו' וכי לא קמכתיש לי' מהימן ש"מ ע"א נאמן וגבי איסור חלב לא שייך לפ"ד המחבר נאמן גם בקידושין דף ס"ה ע"ב קאמר בהדי' אמר אביי אכלת חלב והלה שותק נאמן

הנ"ל ע"ג שורה ג' ועדיין לא ידע שתקנ"ח כו' נעה"ג לא מחוור דאכתי למה מקשה הגמ' על האמנת ע"א דאיכא סברא להאמין מדאו' אף בלא תקנת עגונה

הנ"ל שורה כ"ג הנה מלשונו משמע דבעי למילף כו' מע"א כו'. נעה"ג באלפסי מובא דברי הירושלמי בזה"ל ועכשיו הלא משיאין ע"פ ע"א וע"פ עד מפי עד ודכוותי' ע"פ כתבם ומפי תורגמן משיאין ועיינתי בירושלמי שעם פי' הקרבן עדה הנוסחא ועכשיו שמשיאין עד מפי עד ודכוותי' עפ"י כתבם וברא"ש הנוסחא כמ"ש המחבר אבל בודאי השמטות הדפוס גרם השינוי מכפי שהוא באמת בגוף הירושלמי ובאלפסי ובר"ן פ' מי שאחזו דודאי מפי כתב א"א למילף מע"א ובפרט מפי כתב של עד אחד

הנ"ל ע"ב שורה נ"ט והיא ממ"ש במס' שבועות בפ' שבועות העדות כו'. נעה"ג לא שת לבו לדברי התוס' במס' שבועות ד' ל"א ע"א ד"ה ורבנן כו' יעו"ש ולענ"ד שהחילוק בין ע"א לאשה הוא כאשר אבאר דגבי שבועות העדות כתיב והוא עד ועוד כתיב אם לא יגיד ודרשו בדף ל"ב במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון ובדף ל"ה דרשו מאם לא יגיד בראוי' להגדה וממילא היכא שמועיל ההגדה אף שאין התועלת רק מדרבנן מ"מ הוא בכלל נשיאת עון על שכבש מלהגיד מה שהי' תועלת בו לחבירו דאם לא יגיד כו' קאי אף בלא שמיעת אלה לפ"ד התוס' בהכונס דף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא אבל לענין חיוב קרבן שבועת העדות בעינן שיהי' עליו שם עד וז"כ רש"י בר"פ שבועות העדות ולא בנשים דכתיב והוא עד מעתה י"ל דע"א כשר אף כשהוא יחידי שם עד עליו ואין למעטו ממלת והוא עד רק מצד שאין תועלת בעדותו ממעט מלא יגיד שהכוונה זו כדברי התוס' בהכונס שאף בלא שמיעת אלה הוא בנשיאת עון על כבישת עדותו והרי ע"א שאין פועלת בעדותו ליתא בנשיאת עון על כבישת עדותו בלא שבועה וכיון שאינו בלא יגיד אינו גם בקרבן שבועה דהתורה לא חייבה בק"ש רק היכא ששייך עון על הכבישה לחודא בלא שבועה וכ"ז בע"א דעלמא שאין לזכות בממון ע"י אף מדרבנן אבל בעד מיתה שהוא מועיל בעדותו מדרבנן ושייך גבי' נשיאת עון כשכובש עדותו מתחייב נמי בקרבן שבועה ומהוא עד ליכא למעוטי דהא גם מדאורייתא שם עד עליו אבל אשה שאין עלי' שם עד ממועטת מקרבן שבועת העדות מדברי הקרא והוא עד אף היכא שיש תועלת בהגדתה וי"ל עוד דאף אם נאמר דבכ"מ שאשה נאמנת שם עד עלי' וכן דעת הטורי אבן בר"ה דף כ"ב ד"ה האשה יעו"ש מ"מ אין עלי' שם עד רק על האיסור כגון בסוטה כשמעידה שנטמאה ועל ההיתר שמעידה על מיתת בעל האשה. אבל לענין ממון הכתובה אין עלי' שם עד רק ממילא נגמר בעדותה הפסד כתובה כגון בסוטה דכיון שהיא נאמנת למנוע שתיית המים אין כתובה להאשה כיון שנסתרה ואינה יכולה לשתות וכן בעדות מיתה אף אם שם עד על האשה המעידה במיתת הבעל ז"א אלא לענין היתר עגונה אבל לא לענין הכתובה רק ממילא נוטלת כתובתה כיון שכתב לה הבעל כשתנשאי לאחר כו' ע"כ ליכא שבועת העדות לגבי האשה דשבועת העדות אינו אלא לענין ממון ולענין ממון אין על האשה שם עד כלל. משא"כ באיש ששם עד עליו גם לענין ממון רק כשאין תועלת בעדותו גם שהוא ע"א ואין שני אף דעכ"ז שייך בי' הוא עד מ"מ ממועט מחיוב קרבן שבועת העדות מדכתיב אם לא יגיד וזה אינו מועיל בהגדתו ע"כ בעידי מיתה שיש תועלת בעדותו לענין ממון ולגבי ממון עצמו ג"כ שם עד עליו אף כשהוא יחידי דלגבי ע"א נמי שייך והוא עד והרי מתקיים בו הקרא כדכתיב והוא עד כו' ואם לא יגיד. לכן חייב קרבן שבועות העדות

ועתה אפלפל על דבריך ז"ל והנה לכאור' ראי' הריב"ש ראי' חזקה מדאמרי' ביבמות דף צ"ד ת"ש אין האשה נאמנת לומר מת יבמי ולא מתה אחותי שאכנס לביתה הוא ניהו דלא מהימן הא ע"א מהימן כו' ולטעמיך אימא סיפא אין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו כו' בשלמא גבי אשה משום עגונה אקילו בה רבנן אלא גבי איש מא"ל כו' ע"כ הרי להדי' דרק משום עגונא אקילו בה רבנן אמנם באמת י"ל דכיון דאי נימא דלדיוקא אתי היא ניהו דלא מהימן הא ע"א מהימן א"כ ודאי דאפי' עד מפי עד מהימן כמו שנאמן עמ"ע להעיד שמת אחיו. ומדכיילינן בחד בבא הא דאין איש נאמן לומר מת אחי ולא מתה אשתי וא"א דלדיוקא אתי דע"א נאמן משמע ודאי דאפי' עמפ"ע נאמן ובעמפ"ע ודאי דאינו נאמן רק משום עגונה כמבואר סוף הלכות גירושין ומיושב קושי' התוס' ד"ה ולטעמיך ע"כ לשונך סוף דבריך לא הבנתי וראשיתן לא מחוורין עמפ"ע מאן דכר שמי' וקודם שהוחזקו אף בעדות מיתה לא הי' מועיל עמפ"ע ופשוט אם נאמר שהרמב"ם מפרש דברי הגמ' משום עגונה אקילו בה רבנן כפי' הריטב"א דאי לאו משום עגונא היו רבנן מחמירין משום חומר עריות מיושב קושי' הריב"ש הנ"ל דגבי אחות אשה יש להחמיר היכא דליכא עיגון

ועוד כתבת בזה"ל אמנם י"ל דטעם הרמב"ם ז"ל הוא כך וזה שיעור דבריו דבמקום שצריך עדים לא מהני על"ג ורק שכ' דבמדעל"ג לא הקפידה התורה על העדים ומשפטי עדות דלעולם במקום שצריך עדים צריך דוקא כל משפטי עדות כפי התורה ואף אם ידעינן למראה עינינו שהוא אומר אמת אם אינו לפי משפטי התורה לא מהימנין לי' וראי' דאפי' משה ואהרן פסולים לעדות זל"ז ורק מרעינן לשטרי' למסלק א"ע מן הדין אם קים לי' בגוונא דלא משקרי ורק גבי מיתת הבעל דלא בעי כלל עדים אם היא יודעת שמת מתירין להנשא ולזה שפיר אמרי' כיון דבמילתא דעל"ג רחוק הדבר שהעד משקר מהימנינן לי' ומותרת להנשא ולא מטעם עדות רק מטעם הוכחה מעלי' אבל בגוונא דבעי דווקא עדים לא מהימן ע"א. וא"כ להוציא ממון בעי דוקא שני עדים ומשפטי עדות אין מוציאין ע"פ ע"א אף דעבידא לגלוי' ועפי"ז מה שמקשו האחרונים לדברי הרמב"ם ז"ל דע"א נאמן מה"ת א"כ אמאי נאמנים פסולים להכחישו הלא פסולים בודאי אין נאמנים רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל

ולפמ"ש מתיישב שפיר דאינו נאמן בתורת עד דנימא דאין נאמנים להכחישו רק דלא בעי כלל עדות אם הדבר נראה שאומר אמת א"כ היכא שיש שני פסולים נגדו אין הדבר נראה כ"כ אמת משום הכי אינו נאמן עכ"ל. לא הבנתי דבריך דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וילפינן דבר דבר מממון ואף להתיר אמרינן ג"כ ומה שנאמנת האשה לומר מת בעלי הטעם משום דדייקה יעוין יבמות דף קט"ז יעו"ש ובשו"ת מהרי"ק סימן ע"ב ומה שכתבת להוציא ממון בעי' שני עדים נשמע מזה דלהחזיק די בע"א המעיד במלדעל"ג וז"א דלשיטות הסוברים דאין ע"א נאמן במלתא דעל"ג לגבי ממון אין חילוק בין להחזיק בין להוציא שלדעת הרמב"ם בפ' כ"ו מהלכות סנהדרין שכ' בזה"ל יש לדיין לדון דיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברורה כו' עד א"כ למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין ב' עדים ידין ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר עכ"ל צ"ע אם עד"ז יכול הדיין לדין בדיני ממונות ע"פ ע"א במילתא דעל"ג דכיון דחזקה אלימתא הוא דבכה"ג לא משקרי אינשי ממילא לנטיות הדיין יחזיק בלבו שהוא כך או אפשר לחלק עכ"פ הו"ל לתשב"ץ והריב"ש להביא דברי הרמב"ם