עטרת חכמים חלק א צג

שקר מחמת שוחד ממון יצא מזה מכלל ערכאות אשר יסוד נאמנות להם רק דלא מרעי נפשיהו לעדות שקר ודינו כהדיוט לכל היוצא ממנו אף בדברי דליכא חשש שוחד ויש לדחות בזה דברי הכנ"י בתשובותיו סי' נ"ד יעו"ש ומינה אף אם הי' לנו יסוד להקל בעגונה עפ"י עדות ערכאות ממש מ"מ בערכי הנחשד כנ"ל לא יאמן בעדותו לה אף שסמכו חז"ל עלה דדייקי ומינסבי וממילא לא חשודא האשה על נתינת שוחד מ"מ כיון שידוע שאין הערכי מכלל אנשים דלא מרע נפשיהו לעדות שקר פקע ממנו דין נאמנות ערכי וממילא הוא בכלל אשר פיהם דבר שוא ובכל פסולי עדות דאורייתא וכ"ז לרווחא דמילתא כי בלא"ה אין לחדש להקל באיסור א"א בסמיכה על ערכאות ואיסורא מממונא לא ילפינן והרי לדעת הגהות אשר"י בגיטין כל דיני נאמנות בערכאות בממון אינו אלא מצד תקנת חז"ל כי ראו שהמה מקפידי' ע"ז יעו"ש. ואף שלא נראה כן מדברי שארי פוסקי' עוד לעינינו דברי הרמב"ם בפ' כ"ו מלכות מלוה ולוה ופי' המשניות התנאים שהותנה בנאמנות השטרות מהם ולדעתי גם שטרי מחילות היוצא מהם אינו כלום ומה שמצריך שיהי' עדים ישראל שיעידו על השופט שאינו ידוע בקבלת שוחד הוא גם דעת הרי"ף לפי הגי' שהי' לפניהם בגמ' ודוקא ערכאות לא מקבלי שוחדא (וכמבואר מדברי המ"מ שם ובשו"ת הריב"ש שם וכן דעת הרמ"ה שמובא בטור ויעו"ש מה שהרחיב דבריו בזה כגון דהוי דייני ואזלי ולא אשתכח עליהם ריעותא וכו' וכדברי הרמב"ם וסייעתו קבע המחבר בש"ע סי' ס"ח והרמ"א הוא שמביא דעת הרא"ש בלשון וי"א ובכנה"ג סי' הנ"ל מביא מספרי תשובותיו כמה וכמה מגדולי קדמונינו שהעלה שדעת הרא"ש יחיד בדבר זה להלכה כהרמב"ם גם כתבו על ערכאות תוגרמה שבזמנם שנודעו למקבלי שוחד וכ"כ בתומי' על ערכאות החשודים והעלה שאין יסוד להכשירם רק מצד דדמ"ד יעו"ש. וממילא אין לסמוך על ערכי שאין ידוע לנו כ"ז הוא דרך הערה מה בגוף דין השייך לנאמנות ערכאות

אבל אודות שאלתו בלא"ה לא יש כאן שום דין ערכאות ולא דכוותי' כי נודע מפי חקירה שכך הנימוס כשמת א' מהחולאים הולך אחד משמש החולאים שבאותו חדר ומודיע לרופא והוא כותב וחותם פ' מת ביום פ' מתוך חולאת פ' ושולח מכתבו לא' מהממונים וממנו להראש וממנו להכומר שמעליהו בספר המתים בשמו וכנוי וכל המסתעף לזה לפי הנמוסי וכאשר ישאל אדם נותני' לו העתק ככל הנמצא כתוב ובקלקול מה בהתחלפות השמות או בסיבה מתהפך בתחבולות אין להאשים את אחד מהאדוני' ולא את הכומר כי לא למראה עיניהם העידו וכתבו בספריהם רק כאשר הגיע להם בכתב מהרופא הכותב מפי משרת החולאי' ולא רמי' עלייהו יותר גם הרופא אינו מצווה להסתכל בפני המת לידע כי זה הוא אשר שמו הי' כך ואין עולה כלל בדעתו להיות כחושש וחוקר [יעוין תוס' קידושין דף פ' ע"ב ד"ה כי האי מעשה] ואחרי הודיע את כבוד מעלתו כנ"ל בעצמו ישפוט שאין בזה שם ולתא עדות ערכאות וממילא לא נשאר רק מה שנמצא כתוב פלוני מת שדינו מבואר באה"ע סי' י"ז סעיף י"א ועוד גרוע מכמה טעמים וכבר ביאר להדי' הב"י בתשובותיו בסי' ז' בדיני עכו"ם מסל"ת שלדעתו לא מיקרי כלל מסל"ת כל שהנכרי מתכוון להודיע שמת פ' ואף בהגדה שלא בב"ד ולישנא דמסל"ת הכי דייק שאין כוונת הודעת מיתת פ' כגון חבל על פ' שמת שכוונתו להתאונן עליו או שאומר פ' מת פתאום ותמהון לדבר שכוונתו לספר איך אירע מיתת פתאום וכו' יעו"ש ולדעתי שאף החולקים בזה על הב"י מודה בגוונא דידן שהשומר ממונה בזה ובעת שמודיע ממיתת א' מהחולאים הוא בכוונת עדות ממנו להרופא ולא ע"ד שיחה בעלמא [יעוין ביבמות דף קכ"א ע"ב ובא"ע סי' י"ז בב"ש ס"ק מ"ח שאינו בכלל מסל"ת] וכ"כ מה שכותב וחותם הרופא הוא בכוונת עדות וכן כל עשי' בזה מעתה לא נשאר לנו שיור צידוד רק מפאת הגדת הבע"מ יהודי אשר אמר ששאל לכמה בע"מ והגידו לו שפ' מת ונקבר ואף שלא ביאר מעלתו אם אמר ששמע מבע"מ יהודים כי מוחלט אצלי שאמר שהי' יהודי שאם הי' נכרי לא הי' משגה לפני מעלתו לדין בדבר דהא כשהמעיד אמר בעצמו ששאל על הדבר מנכרי והתשובה הי' על שאלתו לא נקרא מסל"ת ומה"ת יועיל אמנם אף אם אמירתו בשם בט"מ יהודי הריעותא בעצמותו במה שהוא פרוץ בעריות כמ"ש מעלתו בעצמו ומה שהעיר מעלתו על דברי החמ"ח בסי' מ"ב ס"ק ט"ו שמדברי רש"י אינו ראוי לפסול לעדות אשה שמת בעלה רק היכא שיש עליו עדים שבא על ערוה כפי שיטת רש"י וכמבואר בר"ן בזה"ל פי' רש"י ז"ל בא על ערוה ממש הוכיח שכן כוונת רש"י ממשמעות פירושו ממ"ש בד"ה ארבעים בכתפי' כו' אע"פ שאין שם התראה כו' אבל לפי דברי התוס' בסנהדרין דף ע' ע"ב ד"ה לרצונו מבואר שהי' לפניהם הגרסא ברש"י דלא כר"ן ולהיפך דליכא עדים שבא על ערוה אלא שהוא גס בעריות וכן נראה מדברי התוס' ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ומלבד המפרשי' זה ויש לכאורה עוד בלא זה מקום לדברי החמ"ח מלשון הפי' הנקרא רש"י על אלפסי ששם אי' בזה"ל חייב מלקות הוא אע"פ שאין עדים וכו' ולא נזכר כלל שם מהתראה ומשמעות הדברים שאין עדים דהיינו דליכא עדים כלל ועכ"ז כ' שם בד"ה לאפוקי לומר מת בעלה כו' יעו"ש אמנם גם בפי' הנ"ל לאלפסי נראה שהי' מפרש שהחשוד על העריות היינו שבא על ערוה מדכתב שם בד"ה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס ואי הוי נחית לפי' התוס' והרז"ה דחשוד דהיינו שהוא רגיל וגס בעריות לא הי' צריך לומר דר"נ סבר דבעינן רשע דחמס. וא"כ קשה למה כ' אע"פ שאין עדים הא מיירי בידוע שבא על ערוה והכי הול"ל אע"פ שאין התראה אמנם לכאורה קשה בלא ה דהא לפי המבואר בתוס' ד"ה חשוד ובהר"ן שמה שמפרשים דברי רב ששת שהוא מטעם שמלקין על לא טובה השמועה הוא רק לפי מה דאסקו דהחשוד ע"י יחוד בעלמא אבל לשיטתם דאיירי דידוע שבעל הרי עבר אלאו שיש בו מלקות מדאורייתא וא"כ למה פירש המפרש הנ"ל בפי' ארבעים בכתפ' שהוא משום מלקין על לא טובה השמועה הא סובר אליבא דרב ששת דלא בעינן רשע דחמס גם כשעבר בלא התראה וליכא כלל מלקות מ"מ פסול משום שעבר על לאו דאורייתא שיש בו חיוב מלקות ע"י התראה ולדעת ר"נ שסובר דלא מיפסל רק רשע דחמס אף באיכא מלקות ג"כ לא מיפסל ול"ק כלל קושי' ר"ש רק אם אחז להלכה דלא בעינן רשע דחמס. א"כ למה הוצרך לומר ארבעי' בכתפי' ומשום לאו דדברי קבלה הא לדידי' הוא פסול דאורייתא ולא מצינו בשום מקום שהעובר פעם א' על לאו דאורייתא ילקה משום לא טובה השמועה. עוד קשה ממשמעות דברי רש"י בקידושין דף פ"א ד"ה על לאו. ומדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין מבואר דבאמת אין לוקין על לא טובה השמועה רק על מי שיוצא הקול עליו שעובר עבירות היינו ברגיל לעבור אבל בשביל עבירה אחת כשכבר עבר ועשה אם לא הי' התראה בודאי לא מלקינן לי' מעתה אם נאמר דהחשוד על עריות פי' שידוע פעם אחת שבא על ערוה ומחמת זה הוא חשוד אצלינו אף שאין הקול עליו שהוא מומר ורגיל בפריצות ליכא למחייבו מלקות משום לא טובה השמועה שנלמד מפסוק אל בני דכתיב גבי בני עלי שעליהם גבר קול המון במעשה לא טובה כו' אשר ע"כ נ"ל בשיטות המפרש הנ"ל דדברי ר"נ מה שאמר החשוד על עריות פירושו הן שלא הועד עליו על עשיות איסור רק שנעשה חשוד מצד פריצות שהועד עליו או כדברי רב אלפסי ורמב"ן במלחמות שבא על ערוה ומחמת זה נעשה חשוד ובתרווייהו הכשיר ר"נ לעדות ולכך אמר סתם החשוד על עריות הכשיר ר"נ לעדות. ור"ש פליג בתרווייהו ופוסל אף כשאין כאן עדים שבא על ערוה רק שהוא חשוד מצד פריצות כיון שמלקין על לא טובה השמועה וכן נראה מלשון הר"ן שכ' בזה"ל ומהך גי' ודאי משמע דאפי' בבעל ממש איירי ע"כ לשון זה מורה דמיירי בתרווייהו כל מיני חשודים ולזה כ' המפרש הנ"ל אע"פ שאין עדים כלומר דלכך אמר ר"ש ארבעים בכתפי' להורות דעתו דאה באין עדים שבעל רק שהוא חשוד ע"ז מחמת הרגל פריצות ג"כ חולק על ר"נ ופוסלו משום דארבעים בכתפי' ואצ"ל כשהוא חשוד מחמת שהי' עליו עדים שבעל וכיון דאתינן להכי שדעת המפרש שחשוד על עריות מיירי בתרי גוונא הנ"ל ממילא גם מה שאמר רבא ומודה ר"נ לענין עדות אשה קאי ג"כ על ב' אופני חשוד הרי ראי' שדעת המפרש שגם רק בחשוד מצד קול וליכא עדים שבעל פסול לעדות אשה אף להעיד לאשה שמת בעלה. לדעתי הדברים פשוטים להמעיין בדברי המפרש לאלפסי אבל אחרי שלא רמז החמ"ח מזה כלל בדבריו צ"ל בישוב דבריו שעיקר כוונתו מה שהביא מדברי רש"י אינו רק לברר שלישנא דגמ' לאפוקי סובל לפרש כן גם עדות עד על מיתת הבעל שזה ג"כ בכלל שם לאפוקי וממילא אף להסוברי' בפי' דברי ר"נ דהחשוד על עריות היינו בחשוד דעלמא מפרשינן כן מדסתם רבא אבל לעדות אשה לא וה"מ לאפוקי ולא ביאר לחלק בין עדות על מיתה בין עדות על גירושין ועכ"ז אין הכרע בדבר ומצד תקנות עגונות לכאורה הי' מקום לומר שיש כדי סמיכה על דברי הרמ"א בסי' מ"ב כמ"ש החמ"מ שמשמעות דבריו שאינו פסול רק לענין גירושין כי בלא"ה לשיטת רש"י ואלפסי ור"ת וסייעתם רבים מהקדמוני' כל הסוגי' דהחשוד על עריות לא מיירי רק כשבא על ערוה ובחשוד בעלמא אף מדרבנן לא מיפסל ואף לעדות אשה בקידושין וגירושין לא נשמע לדידהו שיהי' פסולים ולכך אין רמז מזה בהרמב"ם משום דסובר כפי' המפרשי' חשוד על עריות בא על ערוה ופוסק כר"ש וכלול בכלל כל הנפסל בעבירה דאורייתא אבל בחשוד רק מצד קול אף בעדות קידושין וגירושין כשרים דלא פסלינן כלל משום אל בני לא טובה השמועה. וכן מבואר בב"י חו"מ סי' ל"ד בשיטת הרמב"ם מ"ש הב"י שם בזה"ל ובמשרים נתיב ב' ח"ד הסכים לדברי הר"ת אפי' בחשוד בקלא דלא פסיק כשר לעדות חוץ מלעדות אשה עכ"ל הב"י וצע"ג דבמשרים ליתא כלל שהסכים לדעת הר"ת דהא לפי' ר"ת שמפרש חשוד היינו שבא על ערוה י"ל דבחשוד בקלא בלבד אף לעדות אשה כשר והמשרים