עטרת חכמים חלק א צ

לכאורה אך למותר המצאת חשש חדש הנ"ל ובלא"ה גם לדברי התוס' אינו מוכרח די"ל שהחשש הוא כפשוטו שהאחר אבדו וכשתבע ממנו החזרת הכיס אמר לו שאבדו וכמ"ש הרשב"א והר"ן שמובא באס"ז לב"מ דף כ"ד סוף ד"ה ה"ג בכל הספרים כו' יעו"ש לענין חמור בסימני אוכף ונקל לחוש שאמר לו שאבד הכיס עם גט קשור בו: אבל לפי דברי י"ל דקשה קושי' התוס' ד"ה מצאו קשור דלמא הפשט דמכירו לכיס בט"ע וצ"ל כתירוץ התוס' כגון דאיכא עדים שאבדו כו' דתירוץ השני שבתוס' לא שייך לדברי רש"י שסובר דמה שהוא קשור לכיס אינו סימן וא"כ לפי"ז אכתי קשה מה מקשה הגמרא דניחוש שמא השאיל הכיס ומה בכך הא יש עדים שהשליח אבד גט כזה ואם באנו לחוש שהשאיל כיסו לחבירו וחבירו קשר לו גט שלו ואבדו הרי החשש על השאלה דחד ונפילה חדשה דהא כאן צריכין לחוש שהשאיל כיס שלו לאיש שהי' לו גט כגט שלו ושהי' גם נפילה מהאחד ודומה ממש לחשש נפילה דחד לפי סברתו הנ"ל ואין לדחות דלפי"ז ע"כ צ"ל דאף שמרחיקין חשש נפילה מ"מ לשאלה ושכחה חיישינן שקשרן עם כלי של המשאיל ושכחו בעת החזרת הכלי וא"כ למה אמרו בגמ' בדף קי"ו למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר דאכתי ניחוש שבא לידו השטר במציעת שאלת כליו והגעת ההחזרה לידו מחבירו בשכחת השטר שהניח בתוכו וכעין החשש כאן לפי פי' רש"י ז"ל דהא התם לשיטות אביי הוא שאמרו אי לנפילה כו' ואביי לא חייש לשאלה וכנראה לכאורה ממה שהעמיד משנה דאין מעמידין כו' וברייתא דמצאו קשור כתנאי ולא שני כשנוי' דגמ' אליבא דרבא: ואף דאין מזה הכרע כ"כ י"ל דדחיקא לי' לפרש במשנה סימני גופו דארוך וגוץ מ"מ עכ"פ לא נשמע מדברי אביי שסובר חשש שאלה וכדברי הנ"ל לחלק בין חשש נפילה וחשש שכחה מוכרח לומר גם בשיטת הכנסת יחזקאל הנ"ל שהבאתי לעיל שתורף כוונתו ע"כ כס"ד של הח"צ בסי' קל"ד דיש חילוק בין שאלה שבא בכוונת אדם ולכך חיישינן בי' אף לשאלה דחד משא"כ בנפילה שהוא שלא בכוונה רחוק להיות שנזדמן בלא כוונה שאבודות ארנקי מאיש זה בא ליד איש אחר שיש לו ג"כ גט כמו גט שלו ולכך לפי שנוי' דגמ' כיס וטבעת לא מושלי אינשי וליכא לחוש רק לנפילה לא חיישינן כיון דהוי נפילה דחד משא"כ כשהי' לחוש לשאלה שפיר הי' לנו לחוש שהשאיל ארנקי שלו לאיש אשר לו גט כגט שלו. ולכך הקשה הגמ' שפיר אי חיישינן לשאלה מצא כיס וכו'. וקשה דהא לדברי רש"י הנ"ל החשש שחבירו קשר גט בכיס שלו ושכחו בהחזרתו לחבירו אי חשש שכחה בהשתוות כחשש נפילה הרי שכחת הגט והגעתו ליד חבירו שהי' לו ג"כ גט כזה כנפילה דחד א"ו לשיטתי' שסובר הכנ"י דיש לחלק בין חשש שכחה לנפילה כ"כ לא חשיב לומר דלפי מה שבארתי דנפילה דחד לא חיישינן הוא מטעם צירוף סברא דאי לנפילה מזהר זהיר ויש חילוק בין זה לחשש שכחה המצוי לפרוץ גדר הזהירות (ויעוין עירובין דף נ"ג ע"א אמר רב אשי כו' ובפר"ח יו"ד סי' א') יהי' איך שיהי' בלא"ה לא לבי הולך להעמיד יסוד דין על פלפולי ולרווחא דמילתא כתבתי מה שנ"ל לחדש לפום ריהטא עפ"י דברי קדמונינו אבל דבריהם בלא"ה סמוכים לעד והרי לעינינו כמה וכמה ספרי שו"ת כמעט רבו מספר שנטו להלכה ולמעשה כדברי מהרי"ו הנ"ל דהיכא דיש סימן בגוף הנמצא ובכלים ועוד אומדנא לסמוך מתירין את עגונה ועאכו"כ בנידון שאנו דנין כעת שנמצאו על הנהרג כמה בגדים שניכרים בט"ע ובהם בגד ד' כנפות וידוע שבעל האשה נסע עם אותו העגלון בדרך זה ובלילה עת שאין שיירות יהודים מצוי' והרוצח בעצמו הודה תיכף שהוא הרג היהודי שהוליך בעגלה שלו מכפר פלוני (ושם ראה היהודי בעל אכסנאי שבעל העגונה מק' הוא לבדו נסע עם אותו העגלון ואין לשוב לביתו על שבת) וכל מטלטלין של האיש ההוא נמצאו אצל הרוצח ולפ"ד כמה מהפוסקים אם הרוצח בעצמו הודה בלי עינוי אף שלא במסל"ת מועיל כמו עדים עאכו"כ במסל"ת והרי לפ"ד הרוצח לא זז עד שבחן אם אין עוד נפשו בו אשר ע"כ הכה במנעל בפניו וגם הראה באיזה מקום הניחו והפשוטיו תר היות נהרג זה ניכר היטב בט"ע גמור מכמה אנשי הפיר אשר הובא ראשונה שמה ואם לא הי' נמצא הרוצח הי' להתיר העגונה מצד קביעות ההלכה במנהג שנתפשט להוראה להקל בנמצא שלם ויש ספק אם הוא תוך ג' ימים ולא יתנגד לזה בנידון זה כי אם אשר יאמר הרוצח בעצמו שנהרג על ידו קודם ג' ימים למציאת הנהרג והרי מתוך דבריו מבואר שבעל האשה הוא הנהרג ע"י ע"כ אם יסכימו כבוד מופלגי דייני קהלתכם להתיר האשה ההוא במותב תלתא גם דעתי עמהם

ומידי עסקי בזה אבאר עוד דבר דע שבשו"ת ב"ח החדשות בסי' ס"ה תשובה מגאון קדמון אשר שלח דברו להב"ח בהשגה על דבריו במ"ש דלשאלה דחד לא חיישינן בזה"ל ואע"פ שהראי' שהביא מכ"ת הוא נכונה מ"מ אינה מכרעת לתקוע הלכה ויש להשיב עליו שני תשובות חדא אדדייק מר מדברי אביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד לדייק מדרבא דפליג עלה דאביי בפ' ג"פ וס"ל דלא מחלקינן בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ונמצא דחזר הדין דהכא גבי עדות אשה דקי"ל דחיישינן לשאלה דרבים לפקדון דיחיד נמי חיישינן ועוד אפי' לאביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד היינו דוקא גבי ממונא אבל הכא גבי עדות אשה מודה דחיישינן לשאלה ופקדון דיחיד ומשום חומר א"א ואיסורא מממונא לא ילפינן כו' עכ"ל ולתשובת הב"ח ע"ז לא זכינן ונחזי אנן השגה שני' אינה מובנת דמה שאמרו בגמרא חיישינן לשאלה הוא מדאורייתא ולכך מקשה בגמ' ע"ז מדרש הקרא חמור בסימני אוכף וכמבואר בתוספות אבל השגה ראשונה לכאורה הוא קושיא עצומה על הב"ח והח"צ וכבר חזקו וביארה ביותר מדעתי' דנפשי' בעהמ"ח נוב"י ח"א בקונטרס תק"ע סי' נ"א והוסיף בזה"ל ועוד דרבא עצמו ג"כ ודאי דלא חייש אפי' לנפילה דרבים דהרי רבא אמר בג"פ אותיות ניקנים במסירה וא"צ להביא ראי' וכיון דרבה שסובר כן הוצרך להביא ראי' א"כ גם רבא צריך להביא ראי' וא"כ ג"כ מביא ראי' כמו רבה [כווונתו להראי' שבגמ' שם בב"ב מדיוקא דמתני' הא הם על אחרים מוציאין] ואיך מביא ראי' מנפילה דיחיד א"ו דאינו מחלק כלל וא"כ בשאלה דחייש לשאלה גם בשאלה דיחיד חיישינן עכ"ל הנוב"י ול"נ ליישב בפשיטות לא מבעי' להאיכא דאמרי בדף קע"ז ע"א אמר רבא מנא אמינא לן דתני' א' מהאחין כו' אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחרינא לא: הרי הי' הוכחה לרבא מאותו הברייתא דא"צ להביא ראי' אלא אף ללישנא דלא הוכיח רבא מאותו הברייתא י"ל בהקדים מה שצריך ביאור דבב"ב דף קע"ב אי' אליבא דרבה שאמר דלנפילה לא חיישינן דאתי' לי' מדיוקא דמתני' שם שני יב"ש כו' הא הם על אחרים כו': ובגיטין פ' כל הגט דף כ"ד ע"ב אי' על המשנה כתב לגרש את הגדולה כו' קטנה היא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אמרת שני יב"ש כו' מוציאין שט"ח על אחרים ולפ"ד התוס' בב"ב דף ע"ז ד"ה אמר אמימר כו' וביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה אותיות הגי' בגיטין רבה מדאיירי אביי בתר הכי וגם בב"ב דף קע"ב ע"ב הגיה רבה א"כ לכאורה קשה לרבה דל"ל להוכיח ממשנה דגיטין דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים תיפוק לי' הא נשמע כן מהמשנה במקומה בב"ב בדין שני יב"ש וצ"ל דכשיש שני יב"ש וא' מוציא שטר על אחר יש שלשה חששות לנפילה או פקדון או לשמא קנה השטר וקיבלו במסירה בלא כתיבה והחשש השלישית אינו רק למ"ד אין אותיות ניקנים במסירה לפי"ז פשוט דאף דנשמע מדיוקא דמתני' בב"ב דשני יב"ש מוציאין שטר על אחרים י"ל דתנא דמתני' סובר דאותיות ניקני' במסירה וליכא למידחי להמוצא השטר רק בטענת נפילה או פקדון וזה לא שכיח דאי לנפילה מזהר זהיר ואי לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' ואכתי י"ל דלדידן שצריכין כתיבה ומסירה אין שני יב"ש מוציאין על אחרים שחוששין שמא קנה מחבירו במסירה בלא כתיבה ולהרחיק חשש זה ליכא סברא ואין לדון בזה רק מדין חזקה כיון שהמוציאו מוחזק בשטר זה בדידי' מחזקינן לי' וכן לשון רש"י שם בגיטין בד"ה הא גדולה כו' וזה לא מוכח מדיוקא דמתני' דבב"ב ולכך הוצרך רבה להוכיח ממשנה דגיטין דכתב לגרש כו' דהתם יש ג"כ לחוש דילמא מסרה לה הקטנה לצור ע"פ צליחותו או ניחוש לנפילה ואחרי שנתגרשה בגט לא היתה צריכה ליזהר עוד בשמירת הגט וכדברי התוס' ביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה אותיות אבל בב"ב דף קע"ב ע"ב שכל פלפולו של רבה שם עם אביי לא הי' לענין חשש נפילה כדאי' שם דא"ל אביי ודילמא אבא שאול כו' א הכא ליחוש לנפילה וע"ז השיב לו רבה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא דלא חיישינן לנפילה כו' ולענין זה דלא נחוש לנפילה די היה לרבה ללמוד מדיוקא דמתני' שם ורבא שסובר ביבמות דף קי"ד ע"ב דלא חיישינן לתרי יצחק ואתי' ליה מהנהו תרי שטרי דנפקו במחוזא כו' ואגבי בהו רבה בר אבוהו שהוכחתו מדלא חש רבה ב"א דלמא מסר לי' בלא כתיבה כמו שמפרשי' שם בתוס' בשיטת רבא וקשה למה לא חיישינן לזה הא אין סברא חיצונה לרחק חשש זה וכדמוכח מדברי אביי שם בעצמו שלא הרחיק מצד סברא חיצונה רק חשש נפילה ופקדון כיון דהוי דיחיד אבל חשש מסירה לא דחי רק לשיטתי' שסובר דאותיות ניקנים במסירה משא"כ לרבא שסובר דצריכין כתיבה וצריך טעם למה באמת לא חיישינן וצ"ל כמש"כ הר"ן בחידושיו לגיטין משום דאין ספק מוציא מידי ודאי או משארי טעמים הנאמרים בזה בקדמונים להשוות דין שטר בהוחזקו למעשה דיצחק ר"ג שלא הוחזק ויעו"ש ברמב"ן ורשב"א. עכ"פ לא נשמע כלל מרבא שהי' צריך לסברא דלנפילה לא חיישינן ולראי' ע"ז מדיוקא דמתני' בב"ב כמו שנאמר אליבא דרבה ואף אם אין לרחק חשש נפילה מסברא לא מגרעינן זכות המחזיק בשטר כמו שלא מגרעינן מחמת חשש מסירה