עטרת חכמים חלק א פט

לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' וצ"ל דמאי דלא חיישינן לנפילה דחד אינו רק כשיש בלא"ה צירוף סברא אחרת המרחק החשש ולכך אמרו אי לנפילה מזהר זהיר כו' למקרה כזה ושנצטרך עוד מקרה שמצאו איש ששמו כשמו לא חיישינן [ויעוין לשון הרשב"א במס' ב"ב דף קע"ב ד"ה ואביי לנפילה דחד כו' ולכך הוצרך בגמ' לומר גבי פקדון הסברא כיון דשמי' כשמי'. שוב מצאתי שהעיר בזה בספר בית מאיר ולפי"ז י"ל כפי הסברא החיצונה דבאמת אין לחלק בין שאלה דחד או נפילה דחד וכמו שמסביר הח"צ בתשובה הנ"ל רק שעכ"ז מקשה הגמ' שפיר גבי מצאו קשור בכיס דניחוש לשאלה דהא גם בנפילה דחד לולא צירוף עוד טעם דאי לנפילה מזהר זהיר היינו חוששין ובשאלה לא שייך סברא זו ובגט הנמצא קשור הרי לעינינו שהי' נפילה ולא נזהר בעל הכיס בשמירתו א"כ מה ירחיק ממנו חשש השאלה ושנאבד מהשואל מה לי אם נאבד מזה אשר לפנינו או מאחר ששאל הכיס ממנו: וע"ז משני הגמ' שפיר כיס וארנקי לא משאלי אינשי ותו ל"ק קושי' הכנ"י הנ"ל דאכתי ניחוש שאחר אבידות הכיס מזה מצאו אחר וקשר בו גט שלו די"ל דכשם שהיכא שאנו דנין אם הי' נפילה מאחד ונוסף לזה שמצאו איש אשר שמו כשמו לא חיישינן כ"כ היכא דהחשש הוא שמצאו איש שהי' לו גט אשר שמו כשם גט איש זה ושאבדו אח"כ דנצטרך לומר גם באיש זה שיצא מכלל שארי אנשים שנזהרים בנפילה והרי גם לזה התנגדות בתרתי וא"ל הא לעינינו שנפל הכיס ונאבד לשעתו. ז"א דהא לחשש זה שאנו רוצים לחוש צ"ל שאחרי האבידה מהראשון נאבד שוב משני אחרי שמצאו וכי בשביל שנתברר שאדם א' לא נזהר בשמירה נבטל הסברא דמזהיר זהיר לגבי אחרים משא"כ בקושי' הגמ' דניחוש לשאלה דלענין הנפילה אומרים מה לנו אם הכיס נאבד עי"ז שלא נזהר בשמירתו או ע"י השואל ממנו. והברייתא סתמא קתני אף שהוחזק שני יב"ש ושיירות מצוין שאין דבר לרחק החשש ומה שנראה סתירה לזה מדברי רש"י ביבמות יבואר לקמן ולפי"ז א"ש דברי מהרי"ו בסי' ע"ט שהרחיב תחלה להתיר עגונה מצד מציאת סימני' בגוף הנהרג ובכליו ועכ"ז לבסוף החליט להתיר אותה העגונה מצד צירוף עוד אומדנא כיון שנודע בודאי שבעל האשה הי' על אותו הדרך וסיום דבריו בזה"ל נצרף סימני כליו וסימני גופו ושהי' אותו היהודי בודאי על אותו הדרך ותלינן דההיא הוא שנהרג כו' יעו"ש והוא כמ"ש לעיל דהיכא שיש סברא בלא"ה שלא נחוש לאחר מצטרפין עם סימני גופו וכליו דהוי כנפילה דחד דלא חיישינן משום שיש עוד סברא הנוספת דאי לנפילה מזהר זהיר בי' ולפום רהיטא עלה על דעתי לתרץ בזה בסוגי' דבכורות דף מ"ו ע"ב דמקשה שם בגמ' על ר' יוחנן שסובר דפדחת הוי הכרה ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ומשני תני עד החוטם ואקשי' שוב מברייתא פדחת בלא פרצוף כו'. ומשני שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ויל"ד למה נחית הגמרא תחלה לדחוקי ולהגיה במשנה ולומר תני עד החוטם ולא תירץ מיד שאני עדות אשה ועכ"פ הו"ל להגמ' לומר אח כ בשנוי' בתרא אלא שאני עדות אשה כו' אבל לפי הנ"ל י"ל דעל הקושי' מהמשנה דאין מעידין כו' שמפרש שם במשנה אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו א"א לתרץ אליבא דר"י שאני עדות אשה כו'. דהא לדידי' פדחת לבד הוי הכרה מעלי' ואף דהחמירו רבנן בעגונה מ"מ לא סרה מלהיות נחשב כאומדנא ואומדנא בצירוף סימני' בגופו ובכליו מועיל אף בעדות אשה ולמה אין מעידין. ע"כ הוצרך לשנוי' תני עד החוטם אבל על הברייתא שלא נזכר בה מסימני גוף וכליו י"ל שפיר דהחמירו רבנן שלא יועיל הכרת הפדחת לבד והא דמצרכינן למסקנא עדות על פרצוף פניו עם החוטם אף היכא שיש גם סימני' בגוף ובכליו הטעם דתפסינן להלכה בהאיבעי' אימא שם בבכורות דהכרת פדחת לא הוי הכרה כלל ומצאתי סמוכין לדברי מדברי ספר הישר לר"ת דף פ"ה שנראה מדבריו שם דלולי האיבעי' אימא כו' נשאר הגמ' במשנה עד החוטם יעו"ש שנדפס בשבושי טעותי' אבל פשטות כוונתו אמנם מאד דוחק לומר כן שאף לשנוי' בתרא דמשני הגמ' שאני עדות אשה כו' לא נדו משנוי' קמא על המשנה דאין מעידין וצ"ל עד החוטם בהמשנה דאין מעידין כו' לפי הגירסא עד החוטם נשמע דבהכרת פרצוף פני' עד החוטם יכולי' להעיד אף בלי מציאת סימן בגופו ובכליו ולפי שנוי' שאני עדות אשה היכא דליכא עדות רק בהכרת פני' החמירו רבנן א"ו צ"ל דלפי מה דמשני שאני עדות אשה כו' גם הוצעת המשנה כאשר הוא לפנינו אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם וממילא נשמע דהכרת פני' לבד אף בצירוף סימני גופו וכליו לא מועיל וה"ז לכאורה סתירה לדברי מהרי"ו הנ"ל וצריכין ליישב במ"ש בשו"ת גאוני בתראי בשם התוי"ט שמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שע"ח בזה"ל לפי הנראה רוב החכמים ז"ל הצרפתי' והאשכנזי' מקילין בעדות אשה וגם אתה הולך בעקביהם. ולא כן הגאונים ז"ל ולא המחבר והפוסקי' שלנו כו' עכ"ל שטעם המקילין שסוברי' להלכה כהאיבעי' אימא שם בבכורות וגם בתחילתה לא החמירו בעדות אשה כו' יעו"ש א"כ תו ל"ק על מהרי"ו דאף דלשנוי' קמא שאני עדות אשה מוכח שהחמירו בסימני' גוף וכליו אף בצירוף הכרת פדחת כ"כ בכ"מ שיש עוד נוספת מ"מ לשנוי' בתרא איבעית אימא ליכא הוכחה דהחמירו היכא שיש כעין נפילה דחד עם צירוף אומדנא אחרת ומלשון הרא"ש בפ' כל הגט סוף ד"ג נראה דאחז להלכה כהאיבעי' אימא ולא מחמרינן בעגונה אף בתחילתה רק במשאל"ס וכדומה הנמצא מפורש במשנה וגמ' שהחמירו בהם מחמת מעשה שהי' וכ"נ מדברי שו"ת הרא"ש בכלל נ"א וביש"ש יבמות פט"ז סי' וא"ו מחליט להלכה להקל בעגונה כדברי מהרי"ו היכא דאיכא סימן בגופו וגם יש סימן בכליו וסיום דבריו בזה"ל ומאחר דחשש שאלה חששא רחוקה היא קצת א"כ כדאי הסימן שבגופו לסמוך עליהם בצירוף בשעת הדחק ומשום עגונה עכ"ל: וי"ל שגם זה הי' אפשר טעמו של הח"צ מה שהשוה דין שאלה דחד לנפילה דחד וכבר אמרתי בימי חורפי ועתה עלתה לי להסביר יותר בישוב קושי' הגאון מ' נפתלי כ"ץ זצלה"ה בתשובותיו שבשו"ת חוט השני סי' צ"ו שמקשה לסברת הב"י בתשובתו דאי סימני' דרבנן ולא מועיל רק סימן מובהק ביותר אף בכלים דלא מושלי אינשי גורם חשש השאלה לגרע כח הסימן והוי כסימן אמצעי ואינו מועיל א"כ למאי אתי חמור דאבידה דהא אף בעידי אוכף אין להחזיר מטעם חשש שאלה ולפי הנ"ל מיושב דאי סימני' דרבנן י"ל דחמור דקרא אתי למהדר החמור ע"י עידי האוכף כשיש סימן ממוצע בגוף החמור דבכה"ג ליכא למיחוש לשאלה דהוי שאלה דחד שנימא שהושאל האוכף להאיש אשר לו החמור שיש בו סימן כאשר הוא בחמורו של המשאיל לרחק מהסברא הנוספת להרחיק חשש השאלה הוא משום דאוכף לא שיולי אינשי והנה ידוע מחלוקת הב"י ומהר"ל מפראג והב"ש דלשיטות מהר"ל מפראג אי סימני' דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה. ולכך היכא שיש סימן ממוצע בגוף המת וסימן מובהק ביותר או ט"ע בבגדיו יש להתיר אשתו בממ"נ דאי סימני' דאורייתא הרי יש סימן במת עצמו ואי סימני' דרבנן לא חיישינן לשאלה ולשיטת הב"י אף אי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה ואף סימן מובהק ביותר ובכלים דלא מושלי אינשי לח מהני וחשש השאלה גורם שלא יהי' נחשב כסימן מובהק ביותר והב"ש הכריע רק בחדא כדברי הב"י דאף אי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה אבל סובר דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה והוכחת מהר"ל מפראג שהוכיח ע"כ אי סימני' דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה דאל"כ למה תני במתני' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו הו"ל לומר רבותא טפי דאפילו מ"ע בכלים לא מועיל מדחה הב"ש לשיטתי' די"ל דמתני' מיירי אף בכלים דלא מושלי אינשי דבהם באמת מועיל ט"ע אבל לשיטת הב"י אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ולכך גם ט"ע לא מועיל בהם כמבואר להמעיין בדברי הב"י בתשובותיו סי' וא"ו נשאר קושי' מהר"ל מפראג דא"כ למה לא תני במתני' רבותא טפי דאפי' ט"ע בכליו לא מהני אבל לפי דברי הנ"ל גם לשיטת הב"י א"ש דהא במתני' תני אע"פ שיש סימני' בגוף ובכליו שמפרשינן אף שיש בשניהם יחד סימני' ובכה"ג היכא שעל הנהרג שיש בגופו סימן נמצא כלים דלא מושלי אינשי הניכר בט"ע אשתו מותרת דליכא למיחוש לשאלה בכה"ג דהוי שאלה דחד בדבר שבלא"ה אין מצוי להשאיל משא"כ כשליכא ט"ע בבגדיו רק סימני' אמצעי' שאינם מועילים בכללם מצד עצמותן כי סימני' דרבנן ולכך לא תני במתני' לאיסור רק היכא שיש סימני' בגופו ובכליו

היוצא מזה היכא שיש סימן ממוצע במת וט"ע בכליו שאין מדרכם להשאיל יש להתיר אשתו לכל הדעות. דלשיטות מהר"ל מפראג התירה פשוט מכח ממ"נ כנ"ל ולשיטות הב"ש מצד הט"ע שבכליו שאין מדרכן להשאיל ולשיטת הב"י מחמת הסברא דלשאלה דחד כה"ג דדבר שאין דרכן להשאיל לא חיישינן כמו דלא חיישינן לנפילה דחד מצד צירוף הסברה דאי לנפילה מזהיר זהיר בי'

ובדרך פלפול יש לכאורה מקום עפ"י דברי הנ"ל לתרץ דברי רש"י ביבמות דף ק"ב ד"ה מצאו קשור כו' שכ' בזה"ל ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט עכ"ל ולכאורה אינו מובן למה המציא רש"י חשש שהחזירו לזה ת"ל דאיכא לחוש בפשיטות שנאבד מן האחר הכיס עם הגט. הן אמת שלפי דברי התוס' שם בד"ה מצאו וכפי' מהרש"א שם שהסימן היא מה שאומר שהגט הי' קשור בהכיס קשה לכאורה דא"כ מאי מקשה הגמ' דניחוש לשאלה דאכתי לסימן יחשב שהגט שלו במה שאומר שהגט הי' קשור לכיס שלו דאם אין הגט שלו מנא ידע שחבירו קשר גט לכיס שלו' וצריכין לומר דקושי' הגמ' דניחוש שהאחר החזיר לו הכיס עם גט של עצמו ששכחו וכדברי רש"י אמנם מדברי רש"י בד"ה בין כלים כו' מבואר שלא נחית לסברת התוס' רק שאומר השליח סימן בגוף הכיס א"כ