עטרת חכמים חלק א ט

השליחות במילה אינו אלא כשיש אב למול בעצמו שאינו יוצא מחיוב המצוה אשר עליו שימול בעצמו כ"א כשממנה אחר דרך שליחות דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאלו מל בעצמו אבל בדליכא אב שאין החיוב בפרטות רק דרך כלל שמוטל על הב"ד שלא יהי' אדם ישראל בלתי מהול די כשנימול אף ע"י קטן ויעוין מס' ע"ז דף כ"ז ומפורש להדיא ביו"ד סי' רס"ד הכל כשירים למול אפי' אשה וקטן וכעין זה מבואר בדברי שו"ת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' בזה"ל עוד כתבת פלא בעיני כי נמי מוקי לה כר' יוסי הוה מצי לאוכוחי טעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש הא לאו הכי דחי' והיינו ממיתת האיש ובנטילת נשמה כרת איכא דאין נרא' לומר דנטילת נשמה תהי' נעשית ע"י נכרי' מצינו שיוכל לקיים מ"ע ע"י נכרי' תשובה הי' דמר שכך אני סובר שיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק פתילה לתוך פיו שאין הגוי אלא שלוחו של ב"ד כו' עכ"ל הרי היכא דאין צריך לדין שיהי' כשלוחו של אדם כמותו יכולים הב"ד לעשות אף ע"י נכרי ומ"ש דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבור' חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דבהאי קרא וביום וגו' דדרשינן מיני' אפי' בשבת כתיב בשר דנדרש מיני' אפי' במקום שיש שם בהרת יקצוץ ובדאיכא בהרת הוי המילה תיקון קושי' זו דחוי' מעיקרא. דבחבורה המלאכה הוא בדם היוצא ואי משום מפרק כדעת הרמב"ם או משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש ולטהר בקציצת הבהרת אין נפקותא בדם היוצא וחיתוך לבדו אינו מלאכה

אמנם בלמדי סוגי' זו זה י"ג שנים הקשיתי כנ"ל לפ"ד האס"ז במס' כתובו' ד' ה' ע"ב ד"ה דם מפקיד פקיד כו' שכ' דבחיתוך הערלה אף בלא יציאת הדם יש חיוב משום תולש וכבר הקשיתי עוד קושיא עפי"ד שיטה מקובצת הנ"ל בסגנון אחר ורמוז בקיצור דברי' בתשובתי הנדפסת בספר הר אבל והארכתי בפלפולים בזה ובארתי דהיכא שיש בהרת בערלה כ"ע מודים דקציצתו בשבת יש לחייב משום גוזז כמו בחותך יבלתו יעוין עירובין ק"ב ע"א רש"י ד"ה אם בכל ועוד יש להקשות דממה שהקשו בתוס' דהשוחט בשבת ניהוי כמקלקל כמו בשוחט בסכין של עכו"ם יש להוכיח דאף היכא שיש תיקון בגמר המלאכה אחר שכבר בא קלקול בתחלת המלאכה וגמרו הוא תקונו מ"מ מחשיב למקלקל כיון דאם לא הי' מתחיל כלל בראשית המלאכה לא הי' צורך להתיקון שבסוף דאל"כ לא קשה קושי' התוס' הנ"ל דהא דמחשבינן לקלקול השוחט בסכין של ע"ג הטעם דבהמה בחיי' עומדת לגדל ולדות ולחרישה וע"כ אין לחייב מצד לא ידבק בידך מאומה וגו' הגם דאחר שכבר נשחט הושט לא עמדה עוד הבהמה בב' דברים הנ"ל והי' תיקון לבהמה בגמר השחיטה מ"מ סוף סוף לא באה ההנאה לאדם ע"י אותו הסכין של ע"ג שהיתה השחיטה ע"י מתחילה ועד סוף והשחיטה בכללה נגד קודם הויות עשיות השחיטה הוי קלקול משא"כ במלאכת שבת נימא דל מהכא המלאכה שבתחלת השחיטה אכתי יהי' שם מלאכה בגמר השחיטה שאז הי' צריך לתיקון זה אחר שכבר נתקלקלה בתחלת השחיטה ולא הי' עומדת עוד לב' דברי' הנ"ל ולא הי' תקנה להבהמה כ"א בגמר השחיטה ודמי לקורע בגד וחוזר ותופרו בשבת שמחויב משום מלאכת התפירה ותיקון הקלקול קרוי (ויעוין חידושי רשב"א מס' שבת דף צ"ד ד"ה פוטר) א"ו דעת התוס' כיון שהשחיטה נעשית בב"א גם לענין מלאכת שבת דינו כמקלקל נגד מה שהיתה קודם התחלת השחיטה ועל דרך זה גם במילה לענין מלאכת חבורה ויציאת הדם הגם דאחר שכבר התחיל למול הי' צורך ליציאת הדם ע"ד שאמר האי אומנא דלא מייץ כו' מ"מ נחשב הכל לקלקול נגד מה שהי' קודם החיתוך אם לא הי' מתחיל כלל לחתוך הערלה אמנם היכא שיש בהרת בערלה שגם החיתוך בעצמותו הוא צורך ומסתעף מזה שצריך ליציאת הדם מה"ת לא יהי' חשוב למתקן וליישב קושי' זו צריכין למה שכתבתי לעיל דברי הפלאה בשיטות המאור והרמב"ן ויש לי בזה ענינים עמוקים תן לחכם וגו' דברי ידידו הדו"ש

תשובה ה

שאלה מי שמכר מרתף עם יי"ש ושכח לכתוב בשטר מכירה חביות יי"ש אחד אשר נעש' מתפוחי ארץ ודגן וחביו' עם יי"ש עומד אחורי פתח המרתף הנמכר לנכרי

תשובה על מ"ש כבוד מעלתו דיי"ש הנעשה מתפוחי ארץ ודגן יש ביטול ברוב מב"מ מהיות התפוחי ארץ מרובה בכפל על כמות התבואה לא מחוור בעיני להחליט דהא א ברירא מילתא אם זיעת היי"ש שיצא מתפוחי ארץ אף שהיא פי שנים נגד התבואה הוא מרובה על הזיעה היוצאת מן התבואה דידוע בחוץ שמתבואה יש זיעת יי"ש הרבה יותר ממה שיוצא מתפוחי ארץ ושמעתי מבקיאים בזה דמב' מדות מתפוחי ארץ אין יוצא זיעת יי"ש כ"כ כאשר יוצא ממדה אחת של תבואה ע"כ מנהג איזה מעוסקים בעשיות יי"ש מזה ומזה ליקח נגד כל מדה ומדה תבואה ב' מדות וחצי תפוחי ארץ: ואז זיעת שניהם שוה בשוה הרי עכ"פ אין בזיעה הבאה מב' מדות תפוחי ארץ למדה א' תבואה רובא דהיתירא וקודם יציאת הזיעה הוי תערובות מבשא"מ ועוד דידוע בחוש שמיי"ש הבא מזה ומזה ניכר בטעם היי"ש של התבואה החזק בטעם ובריחא על הטעם שבו מן חלק יי"ש של התפוחי ארץ וגרע מחלא דחמרא וחלא דשיכרא דמיקרי מבשא"מ שאינם שוים בטעמם ויעוין במס' פ"א ד' ס"ו ע"א ולפי הכרעת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק וא"ו דלענין ביטול ברוב או בס' גם רבא מודה דאזלינן בתר טעמא דאם הם חלוקים בטעמם מיקרי מבשא"מ אף ששוים בשמא גם ידוע שאף באקוויט בעוד שלא נעשה שפירטוס גמור יש בו תערובות מים כאשר רואים בחוש בעשיית השפירטוס. שמה שנשאר ונפרד מן השפירטוס הוא מיא בעלמא וכיון שכן הרי יש בתערובת הזיעות הנ"ל מב"מ ומבשא"מ שהמים לגבייהו אינו מינו הוא וכבר הכריע הש"ך ביו"ד סי' הנ"ל ס"ק ח' דלא אמרינן סלק אם שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ובלא"ה אפשר לדמותו לפמש"כ במרדכי למס' חולין פ' הזרוע מובא בספרי אחרונים דהיכא דהוויית ביאת איסור והיתר הוא בב"א לא מבטיל ברוב ויעוין בפליתי סי' י"ד ס"ק ה' ועוד ידוע מחלוקת הקדמונים אם בתערובות היתר בהיתר שייך ביטול ולפי דברי הר"ן במס' נדרים דף נ"ב ע"א גם רבנן דר' יהודא מודים שאם מעורב היתר בהיתר במב"מ גם מדאורייתא אינו בטל ושלא יהי' קשה על הר"ן דמדבריו בתשובה סי' נ"ז וסימן נ"ט מבואר שסובר דתערובות חמץ קודם זמן איסורא מיקרי היתר בהיתר ועכ"ז הכריע שם דגם בהיתר בהיתר שייך ביטול וע"כ פוסק שם היכא שנתערב חטים מבוקעות עם שאינם מבוקעות שמותר לטוחנם ולא מיקרי מבטל איסור כיון שביטל בזמן היתר שאם יש ששים בקמח חטים שאינם מבוקעות משרי שרי בפסח ואין חוזר וניער יעו"ש וצ"ל שסובר הר"ן דחטים מבוקעות שהם מחומצים עם חטים שאינם מחומצי' הוי מבשא"מ או עכ"פ דעת הר"ן שאינם כמב"מ גמור משתווה מכל צד שדוקא באותו גוונא דעת הר"ן דאינו בטל מדאורייתא כ"ז שמשתווה במה שהוא היתר בהיתר מצאתי במנ"י כלל מ"ט ס"ק ט"ז שהעלה הדין גבי דגן שצמח דכיון שניכר בטעמו בתערובות חיטים שאינם צמוחים הוי מבשא"מ (ויעוין בכרתי סי' צ"ט ס"ק י"ח שאגב חורפיה לא דק לסבור שדעת הר"ן דליכא ביטול היתר בהיתר אף במבשא"מ וסתירה מבוארת לדבריו מתוך דברי הר"ן בעצמו בנדרי' ובפרט מדבריו שבתשובה הנ"ל) ויעוין בט"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' שמקלס דברי הר"ן הנ"ל ותפסו להלכה בטעם החילוק בדשיל"מ בין מינו לאינו מינו והוא על יסוד דברי הר"ן דבהיתר בהיתר במב"מ לא שייך ביטול מדאורייתא ודשיל"מ חשבוהו רבנן כהיתר בהיתר ע"כ אינו בטל מדרבנן במב"מ כיון דשם היתר עליו ורבים מהאחרונים נמשכו לדברי הר"ן הנ"ל וא"כ לכאורה קשה למה תפסו להלכה באו"ח סי' תמ"ז סעי' ד' דכל תערובות לח בלח כס' קודם פסח דלא אמרינן ביה חו"נ אמאי לא מחלקי' דהיכא שהתערובות לח בלח הוא מב"מ ממש כגוונא דעסקינן בי' שנתערב זיעת יי"ש מתבואה בס' מיי"ש של תפוחי ארץ ולפי דעת הר"ן הנ"ל בכה"ג לא חל שם ביטול קודם פסח דהא מב"מ והיתר בהיתר וכשבא פסח יהי' איסורו במשהו כדין כל חמץ שנתערב בפסח

וליישב קושי' זו מהצורך להעתיק דברי הר"ן בתשובותיו שכ' בזה"ל לענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעו' אם יש לחוש לזה שאין מבטלין איסור לכתחיל' אם ניקל בזה לפי שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן בעלמא הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא כו' מ"מ אפי' לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהי' אסור כל שנתבטל בזמן היתר אבל יש בכאן ב' ספיקות הא' שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפ"ב דע"ז מוכח דהיתירא לגו, איסורא לא בטל וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי' להתבטל ה"נ בזמן היתרו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והספק הב' דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים הנ"מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאוכלו תוך הפסח הוא חו"נ ושתי ספיקות אלו מתבררות מדתנן בפ"ב דכלאים צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחילים אסור. ומותר דקאמר היינו לערב עמהן צמר ופשתים ומהא שמעינן דהיתר בהיתר מתבטל וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניער עכ"ל המעיין היטב כדבריו יראה דספיקו הראשון של הר"ן לא הי' רק בדין אין מבטלין איסור לכתחלה ביאורן של דבריו כך הוא דהי' פשוט להר"ן דאף אי היתר בהיתר לא בטל מ"מ בודאי חל ביטול בתערובת בס' משש שעות ולמעלה עד הערב דאז התערובות הוא איסור בהיתר ובטל בס' ע"כ לא הי' ספיקתו רק מצד דין ביטול איסור לכתחילה שגם היתר בהיתר לא מיבטל ואינו חל אלא בזמן איסור הוי שפיר כמבטל