עטרת חכמים חלק א ח

אשר יש להשיג על דבריו שכ' בדרך פלפול וחידוד בישוב הקושי' על הרמב"ם שפוסק גבי קצירת העומר שנקצר ביום כשר עכ"ז אחז להלכה כראב"ש דקצירת העומר דוחה שבת. ולכל הנחות שעשה כבוד מעלתו לזה אית להו פירכא

(א) ז"ל ונראה בפשיטות דודאי כל קושית הגמ' ואי אמרת כו' הוא רק אי שבת דחי' אבל אי הותרה בודאי אף דאפשר לעשותו מע"ש דוחה עכ"ל. ולבסוף העלה דהרמב"ם סובר דשבת הותרה אצל קרבנות ע"כ אף שבנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ מותר בשבת זה תמצית דבריו ובאמת המה דברי שגגה דהא הרמב"ם בעצמו פוסק להדי' כר"פ גבי פסח ומילה דכל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין את השבת ובעבר ושכח לעשותן נדחה מצות המיל' והקרבת הפסח: ולא ידעתי למה עלם על דעת מעלתו להחליט דאם שבת הותר אצל עבודה יהי' מותר גם במכשירי' שהי' אפשר לעשותן קודם שבת הכי בשביל דגלי לן קרא שהתירה התורה לכל המלאכת שבת לצורך עבודה. לא יהי' לחלק בין מכשירי' שאפשר לעשותן או אין אפשר לעשותן הלא יו"ט לצורך או"נ בודאי הותר' לגמרי ומותר בדאור' אף להוסיף משיעור כמבואר בדברי הקדמונים ובפרט בדברי הר"ן פ"ב דביצה ובחידושי הריטב"א פ' הדר עכ"ז לא הותר בו מכשירין שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט ולשיטת רש"י ר"פ אין צדין גם האפי' ובישול לצורך יו"ט לא הותר רק מפני שטוב יותר לאכילה כשנאפה ומתבשל בו ביום

(ב) מ"ש בזה"ל והנה בטומאה איכא פלוגתא דתנאי חד יליף מאיש איש נדחה ואין ציבור נדחי' וחד יליף מבמועדו וכ' תוס' בפסחים ד' ס"ו דפלוגתא דתנאי והנה ודאי מסברא אמרי' דחי' אי אמרי' מאיש איש דאין ציבור נדחה באין ברירה אבל אי ילפינן מבמועדו י"ל מסברא דהותרה יהא המועד באיזה היום שיהי' רק כיון דמצינין דטומאה דחוי' שפיר אמרינן מבמועדו נמי שבת דחי' ולא נחלק ביניהם עכ"ל דבריו אלו לא מחוורין כלל ואדרבא להיפוך מצינו לומר דאי ילפינן מאיש איש יש סברא לומר דתיכף דכשנאמר איסור טומאה בעבודה לא נאמרה רק ביחידי' אבל בציבור לא נאמרה איסור טומאה כלל וכן מורין דברי רש"י במס' יומא ד' ו' ע"ב ד"ה הותרה היא בצבור דכתיב איש איש נדחה ואין צבור נדחים וכן ברש"י ד' ז' ד"ה כל טומאת מת בצבור שרי רחמנא דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני כו' יעו"ש והוא על דרך מ"ש רש"י בברכות ד' כ"א ד"ה שוא"ת כו' שעל טומאת קרוביו ולמ"מ לא נאמרה אזהרת הטומאה יעוי"ש בפנ"י שמסביר כן כמ"ש ואי ילפינן מבמועדו יכולים לומר שלא הותרה הטומאה רק דחי' הוא לשעתה כדי שלא לדחות הקרבת הפסח

מבמועדו

(ג) ז"ל אך לכאורה מוכח דשבת הותרה דהא פסקינן שבת ד' צ"ב ע"ב בעשותה אחת וגו' שנים שעשאו מלאכה פטורים כו'.: א"כ למה מותר לכהן אחד לשחוט קרבנות שבת ישחטו שנים א"ו שבת הותרה אצל קרבנות אך הא תינח אי גבי קרבנות שנים שוחטים זבח אחד אבל כו' והנה בחולין ד' פ"ט פלוגתא סובר תזבחוהו שאין ב' שוחטין זבח אחד כו' שפיר י"ל שבת דחי' ע"כ. לפי דבריו לוקשי לנפשי' אף למ"ד דאין ב' שוחטין הא תינח שחיטה אכתי למה הותרה שארי מלאכת שבת לצורך קרבנות ע"י כהן אחד למה לא יהי' הדין שהבערת האש במקדש והנחת הקרבנות על המזבח וכל שארי המלאכות לא יהי' נעשים רק ע"י שני כהנים יחד

(ד) לפי דבריו לא הי' צריך הגמ' לומר דרבי סובר אין קצירת העומר דוחה שבת דהא אפשר לומר אליבא דר' כאשר עלה בדעת כבוד מעלתו לתרץ בשיטת הרמב"ם. ובפרט שמשמע ממחלוקת ר' חייא ובר קפרא במס' יבמות ד' ל"ב ע"ב אליבא דר' בזר ששמש בשבת ובע"מ ששמש בטומאה ונראה דטומאה בשבת הותרה ולא דחי' ויעוין בת"כ פרשת אמור פ' י"ז סי' י"ג דשם מפורש דרבי יליף מבמועדו וכל הברייתא בפ' כ"צ ד' ע"ו הוא מת"כ הנ"ל ורבי אמרה ולפ"ד כ"ת מאן דיליף מבמועדו סובר דהותרה וכן הוא להדיא שם במנחות ד' ע"ב ע"ב ותניא ר' אומר כו' התוס' בפסחים אשר עליהם נשען רופ"מ תנא דהך ברייתא יליף ממשמעותו דבמועדו אפי' בטומאה ואפי' בשבת ולא מאיש איש ודלא כמש"כ בתו' מנחות דף ע"ב וד' נ' ע"א והאמת עד לעצמו שלא מצינו מחלוקת דחי' או הותרה רק לענין טומאה אבל מעשה קרבנות בשבת מבואר מדברי רבא להדיא דהותרה. וע"כ הי' עשיות הקרבנות בשבת ע"י הרבה כהנים ולא צמצמו בעשיית המערכות ולא בשום מלאכה

(ה) האיך שייך לתלות דין זה בדין אי ב' שוחטים או לא הא לא מצינו דגלי קרא שיהי' קרבנות שבת נשחטים ע"י אחד דילמא לא הותרה שבת ואין לשחיטת הקרבנות בשבת כ"א בשנים

(ו) הלא אף לשיטת הסוברי' דשבת דחי' הוא אצל פ"נ ולא הותרה לא מצינו שאם מצוי משמשים לחולה בשבת שיהי' מהצורך להדר שכל מלאכות שצריכין לצורך חולה שיהי' נעשה בשנים

וכבר תרצתי באופנים שונים דברי הרמב"ם הנ"ל ועתה אזכיר בקיצור דרך הערה בעלמא א' מהתירוצים כי הוספתי להקשו' על הרמב"ם למה לא כתב גבי קצירת העומר דאם נקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל כשר כמו בנקצר ביום ט"ז שכשר והעליתי שדין זה דנקצר שלא כמצותו יש לתלות במחלוקת התנאים דפליגי אי דנין אפשר משאי אפשר דמצות הקצירות עומר בלילה נלמד מדכתיב וקצרתם וספרתם קצירה דומיא דספירה וכתבו התוס' במנחות ד' ס"ו ד"ה זכר למקדש בשם בה"ג אם שכח לספור בלילה סופר ביום כנראה מסתם מתניתין דסוף פרקין דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר יעוי"ש וקשה דבודאי לא יעלה על דעת לומר שיהי' שם התחלת מצות ספירה קודם ט"ז וא"כ נילף מספירה שלא יהי' כשר בנקצר קודם ט"ז דקצירה דומי' דספירה בעינן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א א"ש מה דלא ילפינן קצירת העומר קודם ט"ז מספירה. דשאני ספירה שלא אפשר כלל להקדים ספירת היום בעוד לא הגיע אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א שפיר יש ללמוד לפסול בנקצר שלא כמצותו מספירה שא"א שיהי' קודם ליל ט"ז

מעתה י"ל דהרמב"ם פוסק כמ"ד דדנין אפשר משא"א ופוסל בנקצר שלא כמצותו אף דמכשיר בנקצר ביום ט"ז ויעוין במס' מנחות דף י"ט ופ"ב ובמס' סוכה ד' נ' ועוד בשארי מקומות בש"ס מתוך אותה הסוגיא מבואר דר"ע ור"ש ורבי סוברים דאין דנין אפשר משא"א ולדידהו אם נקצר ביום כשר שורת הדין שיהי' כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל ט"ז ולא בעינן בזה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א ויש לי אריכות דברי' בזה אשר בררתי בהוכחת דהרמב"ם פוסק כמ"ד דנין אפשר משא"א גם בספרי כללי הש"ס יש מבוכה בזה לענין פסק הלכה ואכ"מ. וא"ש דיוקו דר"א בר"ש דקאי בשיטת אביו ר"ש ורבו ר"ע דאין דנין אפשר משא"א דאם הי' נקצר ביום כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ט"ז כשר דלא בעינן בזה קצירה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א דשפיר דייק דא"כ למה דחי שבת

עוד כתב כ"ת בישוב קושית הפלאה ומעלתו כ' בזה"ל אך ליתא דהא יכול למצוץ ע"י קטן ונכרי וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי וכה"ג מקשה השעה"מ בפ' י"ב מה' עכו"ם למ"ד דמילה בנכרי וקטן כשר למה ידחה שבת הלא אפשר על ידם. ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות דהמצוה על האב ומכ"ש בנכרי וקטן דלגבייהו ליכא שום מצוה ואין שליחות לעכו"ם ולקטן. אך לפ"ז קשה למה באמת מוצצין. א"ו כיון דאיכא סכנה שבת הוסרה עכ"ל במחכ"ת כל דבריו בזה אינם מדוקדקים

(א) מ"ש למה באמת מוצצין כו' נפלאתי דהא אף לשיטת הסוברים דמלאכת שבת לצורך פ"נ לא הותרה אלא דחוי' מ"מ אינו נעשי' אלא בגדולי ישראל כמפורש בברייתא ביומא דף פ"ד ע"ב וכבר האריכו הקדמונים בטעם דין זה אין עושים כו' ובפרט במציצה שאין להאמין לנכרי שימצוץ יפה

(ב) מ"ש וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי ע"כ אינו מובן מה"ת לא יהי' מקום לומר דאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אף בגוונא דליכא קטן שיכול למצוץ הלא כעין זה איתא, בתוס' במס' שבועות ד"ג ע"א בד"ה ועל שכ' בזה"ל ואין להביא ראיה מדאמרי' דף ה' דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה ונכרי כו' יש לדחות דאיצטרך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"כ

(ג) מ"ש ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות כו' ע"כ זכרונו כזב לו ונהפוך הוא דהש"ך לא נחית לזה וע"כ דעתו שאם האב יכול למול מוטל עליו שימול בעצמו ולא ע"י אחר וכתבתי בגליון הש"ך הנ"ל בזה"ל ועיין בת"ש סי' כ"ח ובפלתי שם וביו"ד סי' רס"ד בד"מ שם ובאבודרהם ד"ח ובפסחי ד' ז' ע"ב פסק וקדשים מאי א"ל וברש"י שם דושחט קאי אבעלים וכ"כ רש"י ביומא ד כ"ז ע"א ויעוין בר"פ האיש מקדש בכל המקומות שציינתי מבואר שדעת רש"י דמצות שחיט' חל על הבעלים ואעפ"כ יכולים לעשות שליח ומ"ש מצות מילה שמוטל על האב שלא יועיל בו שליחות וכי מצוה שבגופו הוא כמו תפילין ואכילת מצה אמנם בדברי הרא"ש יש עיון שפוטר באם נתן האב לאחד למול ובא אחר ומל וקשה הא יהיה מחויב לשלם להאב דאם הי' שלוחו המוהל הי' האב העושה המצוה מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ במילת האחר שלא מדעתו שאינו שלוחו ויעוין בתוס' ישנים פ"ג דנדרים משנה י"א דקרי לי' מצוה שבגופו וצ"ע ואם נאמר דלא שייך שליחות רק על גוף המעשה במילה דהוי כאלו האב מל בעצמו אבל לא לענין הברכה שמברך השליח מיושב קושיתו הנ"ל דהקנס אינו אלא על הברכה וכיון שהאב לא רצה למול בעצמו ומסר להשליח לא הי' לו זכות בברכה שהי' שלוחו מברך ע"כ דברי בגליון וגוף תמיהתו על השעה"מ יש לדחות בפשיטות דצורך