עטרת חכמים חלק א פד

עכירת חלב תוך ג' חדשים פליגי וכמ"ש בספר הפלאה ולכך גם רבי יהודה בר פלוגתא דר"מ גבי הבחנה מצריך במינקת להמתין כ"ד חדשים ולפ"ד מעלתו יקשה עוד על ר"נ שהתיר בי' ר"ג ופסק כר"מ בגזרותיו והי' צריך בזה לדברי האחרונים שהמציאו לומר שר"נ לשיטתי' דין הבחנה דאורייתא ואין ללמוד מזה לדין מינקת השתא דאתית להכי ל"צ כלל להנחתו דכ"ת. ולשיטת הרמב"ם שכתב בפי"א מהלכות גירושין בזה"ל ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפואת החלב כו' ע"כ צ"ל שהיה לפניו כן הגי' בגמ' או שלא רצה לומר דבזה עצמו פליגי כנ"ל ולכך סבר דלפי ההלכה דלא כרשב"ג ואסורה שתנשא כל כ"ד חדשים הטעם דחשו לעכירת החלב שאפשר שתהיה מחמת מאכל רע לחלב וכדומה מאיזה סיבה שתהיה וסוגי' דיבמות אזלי ליישב גם אליבא דרשב"ג והסוברים כוותיה דג' חדשים קודם כלות זמן הנקה מותרת שתנשא ולשיטתם ע"כ הטעם רק מחמת עיכור החלב הבא כשמעברה ואביי סבר תחלה ג"כ דהלכה כרשב"ג והוא נזכר בסוף הסוגי' שם ביבמות וי"ל כל השקלי וטרי' דשם הוא מאביי גופא וכעין הכלל הנלמד ומ"ש הריטב"א בחידושיו לחולין דף ק"א ומה שהשיב הפנ"י על מהרש"א שכ' שטעמו של ר"ת דגזרו נתגרשה אטו לא נתגרשה אינו מכירה אטו מכירה הא במינקת לא גזרו הא אטו הא. על גוף הטעם לק"מ דשאני נתגרשה ואינה מכירה דעכ"פ הוא מינקת ומינקת אטו מינקת גזרינן משא"כ בנתנה בנה למניקה או גמלתו שאין עליה שם מינקת אמנם עיקר הקושיא על מהרש"א שנראה מדבריו בד"ה ואמר ר' יוחנן שלא נחית לחלק בזה כ"כ במ"ש מעלתו בד"ה וניחא בזה כו' א"א לתרץ את המהרש"א לשיטתי' ומ"ש מעלתו בד"ה ע"כ נלע"ד כו' בזה"ל אבל מטעם דאינה בושה מלתבוע היתה בכלל מינקת ואמרי' לא פלוג דגם כמה אלמנות אינם בושים ליתבע ואפ"ה בודאי לא פלוג כו' עכ"ל. לא מחוור לומר כן מי חכם יבין זאת להיות כמתנבא לומר אלמנה זו לא תבוש מלתבוע ולא עלי' יהיה תקנת חז"ל ופשוט כיון דסתם אלמנת בושת חששו בכל אלמנה כשתנשא זו תבוש לבוא לב"ד ואין זה מגדר לא פלוג רק תקנה הכרחית על כל הנשים אלמנות משא"כ בגרושות דסתמיהן אין בושים מלהעמיד ע"פ מורשה לתבוע מבעליהן שגרשו אותן ויותר מזה איתא בשו"ת מהר"מ מינץ דסתם גרושה מצד איבה אשר לה על המגרש מטלת הולד על האב ומסתמא לא תניקהו ולכך אינה בכלל מינקת משא"כ באלמנה שמסתמא מינקת בנה אף אי בידה שתפקיע א"ע מהשיעבוד ומיושב בזה קושי' הר"ת על הר"ש הזקן וממילא מיושב גם קושי' ההפלאה והנוב"י וכעין שכ' מעלתו ונכון מ"ש מעלתו שבמכירה שייך לומר שמסתמא תניקהו כי לא יטיב לפני' לסכנו ובסגנון זה ולפי מה שכתבו בטעמו של הר"ש דגרושה אינה בושה לתבוע רק אלמנה בושה י"ל עוד דלכך לא אסרו במינקת גרושה כיון דאינם משועבדת להניק וגם אינה בושה לתבוע סתמא שלא תתחיל להניקו ואם משום כדי חייו של בנה תעמיד לדין את בעלה שיעמיד לו מינקת משא"כ באלמנה שבושה לתבוע את היורשי' ע"כ אף כשתפקיע א"ע מהשיעבוד כי תאמר איני נזונות מ"מ תבוש מלהעמיד את היורשים לדין שישכירו מינקת להניק וממילא תניקהו בעצמה ובסברא זו הפשוטה מסולקים כמה קושי' שהקשו על הר"ש הזקן ומ"ש כבוד מעלתו בישוב דברי הרמב"ם שתפס טעם דדחסא לדעתי עיקר דבריו בזה המה לחדודא. ומלבד אשר לא נראה לי בהם ומה שיש לדחות בדרך פלפול עוד עומד לנגד דבריו לשון הרמב"ם שכתב בזה"ל שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו הלשון הזה מורה שלא נחית הרמב"ן לפרש חשש דחסא שימות הולד רק שיזיק ומטעם שאינו מקפיד על בן חבירו ולפ"ד מעלתו היה צריך להיות כוונת הרמב"ם שיגרום מיתה לתינוק ובכוונה כדי שלא תהא אשתו מינקת ויצטרך לפרוש ממנה ובלא"ה לא עלה על דעת אדם שיהיה מציאות לומר שאם לא היה נאסר מעוברת חבירו היתה מותרת להנשא וכשתלד יפרוש ממנה כ"ד חדשים

" סוף דבר אף כל דברי כ"ת יהיה ברורים וצלולים. עכ"ז יודה בעצמו שחלילה לנו ולהגדולים אשר קטנם עבה ממתנינו להרים ראש להיות כמכריע לדינא בין הרים גדולים ולהקל והמעיין באס"ז ימצא עוד כמה מהקדמונים שהיה בזה מסייע הר"ת וכן דעת רשי בסוכה וכבר נהרא ונהרא ופשטי' שלא להקל בגרושה כ"א כשיש עוד צדדים ותשובתי הראשונה היתה אם אין צדדים אחרים והצד א' להתיר שכתב מעלתו כיון שכבר גמלתו שלא לכוונת נשואין ומסביר באם איסור בגרושה הוא משום לא פלוג בלא"ה אין להחמיר בו כ"כ ועשה סמוכין לדבריו משו"ת כתר כהונה שצדד להתיר בגרושה בנשבעה המינקת ולדעתו עדיף גמלתו שלא בכוונה מנשבעה המינקת כן תורף דברי כ"ת אבל לבי לא הולך את ממציאי קולות בדינים אלו מטעם כמוס עמדי כאשר כבר רמזתי' וצידוד זה לא ישר בעיני כי פשוט אם נחליט כן לדינא דגרושה מינקת אסורה שתנשא אף בנתנה למניקה ובגמלתו לבד תהיה מותרת בודאי יהיה לחוש שכל גרושה כי תתן דעתה להנשא תגמול את בנה למען יהיה לה בעבור זמן מה מה היתר שתנשא גם לפי דברי כבוד מעלתו בעצמו במעשה שאנו עוסקין בה היה הגמלת הבן קודם זמנו לטובת עצמה ועכ"ז לא אומר קבלו דעתי לכל מחמיר או מקיל בדינים אלו למצוא סמוכין לדבריו ולעשות מטעמים כאשר אהב

עוד כתב מעלתו בזה"ל עוד נראה בטעם הרמב"ם מאי דנקיט דחסא דבאמת אי אמרינן דטעם מעוברת מחמת מניקה קשה למה נקיט מעוברת כלל הלא הכל יודעי' דסתם מעוברת למניקה קיימא עכ"ל כ"ת. לק"מ דהא באמת כשתנשא לאחר ואז תלד אין עליה שיעבוד להנקה ועכ"ז אסרוהו חז"ל מצד מינקת והטעם כעין סברת הרא"ש שחשו לתקנת הולד שלא יהיה הפקעת שיעבוד ומחמת זה שנאסרה להנשא לא תפקיע א"ע מהנקת בנה כסתם נשים שמניקות וולדיהן. וז"כ הגמ' הנ"ל ובלא דברי הרא"ש י"ל שהכוונה כיון דמסתמא גם אחר שתנשא לאחר תניק את בנה שתלד תחתיו לבעל הראשון חשו חז"ל לספק סכנה שיהיה אפשר להיות להולד כשתתעבר שנית ובכ"א משני הפנים הנ"ל יש חידוש דבר אשר ל הי' נודע אם לא נאמר דס"ד דמותרת שתנשא כשהיא מעוברת מחמת שעדיין לא החל צד חיוב שיעבוד להנקה ואחרי הנשואין ממילא לא יהיה עליה שיעבוד ובידה שלא תתחיל להניקו גם מה שהקשה מעלתו למה לא אסרו על מינקת שכורה שלא תנשא לאיש הן אמת שכבר העירו בזה בספרי שו"ת ובספר נוב"י כתב בפשיטות שאסור ליתן למינקת אשר לה בעל והתפלא על סתימת הפוסקים וביותר על שו"ת מיימוני שמפלפל בדין מינקת שנשבעה אי דינו כדי' דבר ריש גלותא ואם יש לחוש שיפר לה הבעל וקשה דת"ל כיון שיש לה בעל לנו לחוש שמא תתעבר. ואני כתבתי כבר על הגליון די"ל דגבי מינקת לא שייך שתבוש מלתבוע ולהעמיד בדין את היורשים שיתנו כל צורכי הולד במסמוס כשם שאינה בושה לתבוע שכר הנקה. דמה"ת יהיה עליה חיוב סיפוק בן אשר לא ילדתו ומה בושה יש כשתובעה מהיורשים החיו את אחיכם הקטן ודברי הגמ' אשה בושה כו' לא נאמר רק על האם ונכון לומר שזה כוונת רש"י במ"ש שבושה לתבוע את היורשים בשביל בנה כלומר כיון שלפי דעת המון מהראוי שהאם תספיק צורכי בנה עכ"פ לפנים משורת הדין תכסה אותה כלימה שתתבע ותאמר לא עלי הזנת בני ודינא בעינא שהיורשים יתנו כל צורכי בני במסמוס וכדומה שוב מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע"ג שנחית לדייק כעין זה בלשון רש"י הנ"ל אמנם בסי' נ"ח לא שת לבו לזה ואוסר ליתן למינקת נשואה והמדייק היטב בדברי איזה מהקדמונים ובפרט בלשון הרא"ה לכתובות יראה שסברו דאף דגרושה אינה מחויבת שתניק מ"מ כשהגיע להכרה שיש חשש סכנה להולד ממילא היא משועבדת גמורה כדין שיעבוד אשה תחת בעלה משא"כ במינקת שכורה אף שאי אפשר לה לעזוב התינוק מלהניקו אחרי ההכרה מחמת הספק סכנה מ"מ אין בה שם שיעבוד דדיני שיעבוד אינם אלא מאשה לבעלה. דברי הדוש"ת באהבה: תשובה ה לכבוד הרב המאה"ג החרי"ף מוהרר בעריש הכהן אבד"ק קלאסני

ז"ל השואל הנ"ל הנה הב"ש בא"ע סי' י"ז ס"ק פ"ז הביא פוסקי' המחולקי' בדעת הרא"ש במי שלא ראה הטביעה אם צריך לראות הנטבע מיד או בכה"ג אף לאחר כמה ימים מהני ט"ע שהנשבע. ודעת מהר"י בן לב להחמיר ודעת הב"ש שם בס"ק פ"ד כהפוסקים המקילין דס"ל כדעת הרא"ש דמי שלא ראה הטביעה יכול להעיד בט"ע בהנטבע אף לאחר כמה ימים ובאמת כי תלו עצמן באילן גדול רבינו הטור כ' כן להקל ובתר רישא גופא גריר יעו"ש ואני תמהני בתמי' קיימת על רבינו הטור ונלע"ד דמוכרח ע"כ כדעת מהר"י בן לב להחמיר ודלא כהטור אלא דמ"ש הרא"ש ביבמות פט"ו דמי שלא ראה הטביעה אין מדקדקין אחריו ובט"ע לחודא נאמן היינו דלא בעינן גם סימני' אבל לאלתר בעינן אף למי שלא ראה הטביעה ומ"ש הרא"ש בתחלה ויראה הא דבעינן ואסקנוהו קמן וכו' הוא בא לדחות ראיות הרי"ף שמוכיח דבעי' דע"א במלחמה הוא בעי' דאיפשטא מהא דדיגלת והרא"ש סובר דלא איפשטא הבעי' ולא כב"ש ס"ק קמ"ד לדעת הרא"ש וסובר הרא"ש בכל מילי כדעת הרז"ה וכמו שסיים הרא"ש וכ"כ הרז"ה ולהרז"ה לא אפשיטא האבעי' והיינו הך דדיגלת בלא ראה הטביעה מיירי ולהכי לא בעינן שם סימנים והאיבעי' דע"א במלחמה מיירי שראה הטביעה ולכך בעינן ג"כ סימנים ודלא כב"ש סס"ק פ"ז בדעת הרא"ש וראי' ברורה לזה דאם נימא דהרא"ש סובר דבלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר וא"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דהך דדיגלת מיירי דראה הטביעה וכמש"כ הב"ש ס"ק פ"ד. א"כ לפי"ז תימה