עטרת חכמים חלק א פ

דהא גבי נתגרשה מודה ב"ה דאינה סופר ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני סכנה ובע"כ צריך אני לומר דכיון שמכירה אין כאן שום תקנה להציל הולד מפני סכנה דאל"כ למה יכול לכופה אף שנותן לה שכרה וכיון שכן מאי מהני סברת הצ"צ דהאב מחויב ליתן לו מזונות לשיטת הר"ש א"ו צ"ל דס"ל לר"ש דכיון שאינה משועבדת להניק אף שהוא סכנה לתינוק עכ"ז לא תקנו חז"ל שום תקנה הואיל ואינה נכנסת בגדר מינקת חבירו וכמו שכת' הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מינקת כשמת בעלה עכ"ל וא"כ בוודאי ס"ל לר"ש הזקן גבי מזנה דהיא בוודאי נא נכנסת בגדר שם מינקת חבירו שאינה צריכה להמתין עכ"ל דמר

וע"ז יש להשיב הן אמת דממה שאמרו דבגרושה ומכירה כופין אותה שתניק דאיכא חשש הכנה להולד אף אם ממסמס בביצים וחלב דאל"כ למה כופין אותה שתניק לשתדל הבעל למסמס התינוק בביצים וחלב ותורף הוכחת מעלתו שהר"ש מתיר גם במכירה ומבואר בב"ש בסי' י"ג ס"ק ל"ח ודלא כמהר"ש לוצאטי שבס' אמונת שמואל וכן נראה מלשון המל"מ בהל' סוטה פ"ב דין ז' וכן מוכח ביבמות דף י"ב ע"ב תני ר' ביבי קמי' דר"נ ג' נשים משמשת במוך קטנה מעוברת ומניקה כו' מניקה שמא תגמול את בנה וימות כו' דברי ר"מ ומפרש רש"י שמא תתעבר ותהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כו' ע"כ והרי האשה תחת בעלה ואפשר לה למסמס בבצים וחלב ברצון בעלה דחס על ברי' א"ו דיכול להיות דגם ע"י מסמוס יש חשש סכנה לולד וא"כ קשה מסוגי' דיבמות דף ס"ב א"ה דידה נמי ומשני הגמ' דידה ממסמס ני' בביצים וחלב דהאי אם תתעבר האשה אחר שיכיר אותה העובר יש חשש סכנה להולד אף ע"י מסמוס ונשאר קו' הגמ' דידה נמי א"ו צ"ל אף דלכתחילה חוששים לכוף את הגרושה במכירה העובר שלא תעזוב את בנה מלהניק ז"א אלא לעשות מעשה בידי' לגמול את התינוק בעוד שאפשר שיושאר בהנקתו אבל כ"ז אין סומכין על המסמוס מ"מ לא אסרינן לאשה לזקוק לבעלה מחשש שמא תתעבר כיון דאף אם תתעבר יכול להיות שיועיל המסמוס והרי זה בכלל מה שהשיבו חכמים לר"מ בדף י"ב אחת זה כו' משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו דכתיב שומר פתאים ד' ומעשי' בכל יום דכשהאשה מתעברת בתוך ימי הנקתו גומלת את בנה באין פגע רע ולר"מ דלית ליה סברא זו באמת מצריך שמניקה תחת בעלה תשמש במוך ומה דאוסר ר"מ לישא מינקת חבירו הטעם פשוט דשמא לא יהי' מרוצה הבעל שני שתשמש במוך כי אין אשה אלא לבני' ומסתמא ישתוקק שתתעבר אשתו ממנו וקו' הגמ' לבסוף על הך תי' דלמניקה קיימא א"ה דידי' נמי אינו אלא אליבא דחכמים אבל לר"מ לא קשה דהא דידי' משמש במוך ולכך לא מקשה הגמ' אחרינא נמי אי במוך אלא לעיל על תי' דדחסא דהתם קאי על המעוברת מכבר מאחר ומה איכפת ליה להבעל שני אם תשמש בזמן עבורה במוך הלא בלא"ה אינה ראויה להריון חדש ממנו כל ימי עבורה מבעל הראשון וא"כ א"ש דעת הר"ש שסובר דאף דגרושה מכירה כופין אותה להניק מ"מ מותרת להנשא והיינו בתנאי שתניק גם להלאה את התינוק ואי משום חשש שמא בזמן הנקתו תחת בעל השני תתעבר בכה"ג סומכין על המסמוס בביצים וחלב כמו גבי דידי' ולא גרוע מאלו היתה תחת בעלה הראשון שהיתה מותרת להזדקק לבעלה אף בזמן הנקה ובלא מוך ושאני אלמנה דבושה למתבעי' את היתומים לב"ד על צורך המסמוס משא"כ גרושה שלפי שיטות הר"ש אין גרושה בושה לתבוע לבעלה הראשון או שסובר הר"ש כיון דהאב קיים לא יהא צריך לתובעו שמעצמו יחוס על ברי' ויתן לה גם לצורך המסמוס כמו שנותן שכר הנקה מה לו זה או זה ע"כ אין לאוסרה שתנשא לשני כמו שאין אוסרין לאשה היושבת תחת בעלה שלא תשמש עם בעלה בזמן הנקה כ"א במוך כן דעת הר"ש. ור"ת שחולק עליו סובר דגם בגרושה שייך דבושה למתבעי' לבעל כיון שא"א לתובעו כ"א ע"י שליח ושפיר יש לחוש שמא תתעבר עם בעל השני ולא תמסמס לי' ולפי הנראה אוסר הר"ת בגרושה אף בלא הכירה אטו מכירה או כמו שאבאר לקמן והרשב"א הכריע שבאינו מכירה אין לאסור כיון דעדיין לא הוחל עלי' שם מינקת ואי בעי אמרה שאינה מניקתו. יעוין מש"כ המ"מ בשמו ובמכירה אוסר כיון דכבר חל עלי' שם מינקת ושיעבוד ע"י כפי' ב"ד היא בכלל מינקת חבירו ודמיא לאלמנה משום דגם גרושה בושה מלתובעו ע"י אחר כמ"ש הרשב"א להדיא טעם זה אליבא דר"ת בחידושיו למס' יבמות אבל צ"ע לכאורה דלפמ"ש אף הר"ש לא התיר במכירה רק כשהיא מינקת גם להלאה את הילד וממילא נשמע דמה שמחלק הרשב"א בין מכירה בין אינו מכירה מיירי ג"כ בכה"ג וקשה דאמאי מתיר הרשב"א באינו מכירה דהא כשמינקת והולכת הולד יגיע גם הזמן שיהי' הולד מכירה ואם תתעבר תחת הבעל השני אחר זמן הכרה יהי' סכנה להולד כי תהיה בושה לתבוע מבעל ע"י אחר על המסמוס וגם בלא דברי הנ"ל משמעות דברי הר"ן והמ"מ בשם הרשב"א שכ' בזה"ל דהא אי בעי לא תניק אותו כו' דמיירי כשמניקו גם להלאה אלא שהי' בידה לומר שלא תניק וצ"ל דמאי שחששו חז"ל דבושה לבא לב"ד הוא באמת חשש רחוק כדאי' בכמה ספרי שו"ת ולא העמידו דבריהם בתקנתם לחוש לזה רק באשה שכבר נשתעבדה להניק שעלי' שם מינקת חבירו: משא"כ בגרושה כשנשאת קודם זמן הגעת הכרת הולד דאין עלי' שם מינקת בשעת הנשואין ולפי דברי אלה יש להצדיק דברי הב"ח בסימן י"ג שכ' בדעת ר"ת דמה שאוסר בגרושה באינה מכירה היינו דוקא כשרוצה להניק את הולד משא"כ כשאומרת אינו רוצה להניקו עוד. ומשיג עליו הט"ז וכ' שאינו מכיר חילוק זה כלל דמאי איכפת לן באמירה דידה כו' ולפי הנ"ל א"ש די"ל דהב"ח סובר בשיטות ר"ת דלא גזרינן אינו מכירה אטו מכירה ומה שאוסר ר"ת באינה מכירה טעמו משום דכשמניקתו והולכת הרי יבא לידי הכרה וכשתתעבר יהי' סכנה להולד כנ"ל א"כ שאם בעוד שאינו מכירה פוסקת מלהניקה ומוטל על הבעל למוסרו למינקת אין לאסור עליה שתנשא דהא לא הוחל השעבוד עניו

ועוד סעד לדברי הראשוני' מדברי הריטב"א בחידושיו יבמות דף מ"ד שכ' בזה"ל פי' ר"ש ז"ל דוקא באלמנה שהוא בושה לתבוע ליורשי' אבל גרושה מעוברת או מניקה מותרת להנשא דלא כסיפא לה למתבעי' לבעל וחייס איהו שפיר על ברי' למסמסי' בביצים וחלב עכ"ל כוונתו דאף אם תתעבר אחר שיהי' הולד מכירה יתן הבעל צורך מסמוס בביצים וחלב ולכך מתיר הר"ש אף במכירה כשיונקת גם להלאה ומעתה א"ש כל הנך דברי הצ"צ ולפי דברי הרא"ש בפ' אעפ"י שכ' בזה"ל והר"ש הזקן הי' אומר דגרושה א"צ להמתין כ"ד חודש שאין עני' להניק את בנה הואיל ובעלה קיים כו' אבל כשמת בעלה אעפ"י שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניקהו כו' ע"כ הרי שאף בשיטות הר"ש כ' הרא"ש שעשו חכמים תקנה וזה כפי' הצ"צ עפ"י דברי הרא"ש בפ' החולץ שבמה שאסרו שתנשא האשה הוא לתקנות הולד כדי שתניקהו מעצמה אף כשאינה מחויבת דהיינו אף שלא נשאר מעזבון בעלה על שכר הנקה או בגוונא אחרינא ומה שלא תקנו כן גם בגרושה הוא משום דהבעל קיים ממילא נשמע דבמזנה דליכא בעל שיתן שכר הנקה או על מסמוס גם לרש"י אסור מפני תקנת הולד כן תורף כוונת הצ"צ ודבריו מיוסדים על אדוני השכל וסברא וסרו השגת כבוד מעלתו וכדברי הצ"צ מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ק"י אלא שהוא מקצר והצ"צ האריך קצת יותר בדבריו וכדי שלא לסגור פתח שער צידד היתר במזנה היכי דחזי לאצטרופי שארי צדדי' לפי צורך

והעתקתי קצת מדבריו שכ' כבר בגליון נב"י מהדורא קמא בסי' כ"ג שכ' בזה"ל ואני תמה דמה לנו אם זנות שכיח מ"מ מעוברת או מניקה בזנות לא שכיח כו' יעו"ש כתבתי בגליון בזה"ל בסברא זו כבר קדמוהו מהר"י מינץ בתשו' סי' ה' ועשה מזה צידוד מה להקל במזנה אבל מהרי"ל בתשובה סי' ק"י מדחה טעם זה והנני מעתיק לשונו והא דמפלגינן בין זנות לנשואין היינו למנין הבחנה דלא שייך מכח טעמא דמפרש התם ובזנות דלא שכיח לא גזרו או דלא איצטריך בזנות כדמפרש התם אבל לענין מעוברת ומינקה שייך כמו כן בזנות כדלעיל עכ"ל והיות ידוע כי דברי מהרי"ל בתשובותיו המה תמיד מועטים בכמותם ומרובים באיכותם ע"כ אבאר כוונתו דבהבחנה איכא פלוגתא דר"נ דסובר שהוא מדאורייתא מקרא דלך ולזרעך ורבא סובר שהוא משום גזירה שמא ישא אחותו ולגבי זנות דלא שכיח שתתעבר דמשמשת במוך או מתהפכת בוודאי ליכא למיחש מדאורייתא להצריך הבחנה דלמלתא דלא שכיח לא חיישינן ולרבא שהטעם משום גזירה ג"כ ליכא איסור בזנות דמלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן לזה כפל מהרי"ל דבריו וכ' דמלתא דל"ש לא גזרו והיינו לרבא ומ"ש או דלא איצטריך בזנות קאי על ר"נ ולדידיה אינה משום גזירה אלא משום דינא דאורייתא ובזנות לא צריכא מדינא דאורייתא דמחזקינן מחמת חזקה דכל מזנה מתהפכת שלא תתעברה וכ"ז לענין הבחנה אבל לענין איסור מינקת שעיקרו הי' מצד שחשו חז"ל לתקנת הולד ע"כ תקנו שלא תינשא ועי"ז תניק מעצמה את בנה כמש"כ שם מהרי"ל מעצמו תחלה בתשובה הנ"ל (גם בשיטות הר"ש) בזה"ל ובהדיא כ' הרא"ש וז"ל אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקות אעפ"י שאין משועבדת להן להניק אבל אם היתה מותרת להנשא לא היתה מניקה עכ"ל ע"כ וכיון שכן מה בכך דעיבור בזנות לא שכיח מ"מ אם נתעברה וילדה שהולד צריך להנקה בוודאי צריכים לחוש לתקנת וולד זה כמו על שאר ילדי בני ישראל ואין כאן לתא דגזירה רק תקנת הולד להצילו מהסכנה לזה מסיים מהרי"ל אבל לענין מעוברת ומניקה שייך כמו כן בזנות כדלעיל ע"כ כוונתו במ"ש כדלעיל דאין כאן גזירה