עטרת חכמים חלק א ז

החימום בהיתר גמור לא דרך דחי' לשיטת הסוברים דשבת לצורך פ"נ כחול הוא אמנם לפמ"ש א"ש דבכה"ג שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא מיקרי הותרה אלא דחי' ולכן נכון לדחות איסור מילה שלא יבוא לידי דחיות שבת לצורך פ"נ המכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ושפיר דמי להאי דלא ישחוט אלא א"כ יש לו דקר נעוץ

ואם נכון כמ"ש תחילה דבחולה שהי' ידוע מע"ש שיהי' צורך לחלל שבת לשחוט בהמה וכדומה אשר הי' אפשר להכין מע"ש אף שאם לא הוכן מע"ש מ"מ צריכין לחלל שבת עבורו רק דבכה"ג אין החילול הזה כהותרה רק דרך דחי' מצאתי מקום ליישב מה שהקשיתי כבר בסוגיא דחולין דה ט"ו דאיתא שם תני תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו' הא ר"מ שרי כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י. אי הכי מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא כו' ומקשה בתוס' ד"ה כגון שהי' לו דהא הוי מוקצה לחצי שבת ומתרצי' בתוס' בתירץ הא' כיון שהרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם עכ"ל והקשיתי דהא ר"י א"ל הכנה דרבה ולשיטת כמה פוסקים מאן דא"ל הכנה דרבה סובר שאין צורך שבת נעשי' ביו"ט אף באפי' ובישול ואין היתר לזה רק מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחי' חזי ליו"ט ובתוס' מס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר אי' בזה"ל. וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל א"כ בגוונא הנ"ל שיש לו חולה בתוך ביתו ורגילות הוא שחוזר לחליו בכה"ג הוי הואיל דשכיח וליכא איסור דאורייתא כששוחט אף בעת שהחולה אינו בסכנה דעכ"ז שייך הואיל שיכול לבוא לידי סכנה ויהי' לו צורך באותו שחיטה ואף שגם היכא דשייך הואיל מ"מ אסור מדרבנן הרי מדרבנן לא קניס ר"י שוגג אטו מזיד א"כ נשאר קושי' הגמ' א"ה מ"ט דר"י אמנם כבר בררתי במקום אחר שדעת התוס' דמלאכת שבת בחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחי' אבל לשיטת הר"ן במס' ביצה פ"ב דין תת"פ שמאריך לברר דמלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה אינו הותרה רק דחוי' ול"ק קושית התוס' הנ"ל די"ל דלא אמרי' הואיל אלא גבי יו"ט דאי מקלעי לי' אורחים ותברר למפרע שלא הי' שם מלאכה במה שאפה ביו"ט דלצורך הוי כמו בחול משא"כ במלאכת שבת דאף שמזדמן חולה שיש בו סכנה אינו הותר במלאכה עבורו רק דרך דחי' וכיון שלא הותרה לא שייך למשרי שלא לצורך חולה כלל מטעם הואיל וחזי לכשיהי' חולה ובהנחה זו עלתה לי לפרש פירוש נכון בדברי הגמ' פסחים דף מ"ז ע"ב אחרישה לא לחייב כו' כתישה ביו"ט מי שרי וישבתי בפירושי כל קושי' התוס' שם תמצית דברי בקיצור אומר דאף דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דכתישה או דחרישה מ"מ לא הי' עולה על הדעת לפטור על החרישה מטעם הואיל שיהי' חזי מצד דחיית עשה לל"ת וכאשר באמת כבר נתקשה בזה הט"א בקו"א במס' חגיגה הא לכל דחיית עשה לל"ת בעינן שיהי' בעידנא ואיך נאמר הואיל לפטור על חרישה שנעשית שלא בעידנא רק דאיכא למימר הואיל ואני הוספתי להקשות מה"ת יהי' שייך הואיל כהאי שאף שיזדמן שיהיה בו צורך לכסוי לא יהיה בו צורך אוכל נפש כ"א המצות דכיסוי ידחה ומה ענין השתוות בכה"ג להואיל דרבה באופה מיו"ט לחול דשם אם יזדמן אורחים תשוב מלאכת האפיה למפרע לצורך יו"ט. ע"כ פרשתי בכוונת הגמרא הואיל וחזי לכסוי דם צפור כלומר דמשכחת שיהיה תועלת בחרישה זו שחרש כבר לצורך אוכל נפש ביו"ט דאם אין לו עפר מוכן ומזדמן לו חיות ועופות מונע מלשחוט וביטל משמחת יו"ט דלא הותר לו לחרוש ולכתוש כדי שיהיה בידו לשחוט לצורך יו"ט והוי כמכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט כמ"ש הרא"ש בפ"ב דבכורות אבל אם כבר עבר וחרש ומזדמן לי' אח"כ עופות וחיות בידו לשוחטן לכתחילה לצורך יו"ט ולכסות בעפר מאותה החרישה אף שנעשית באיסור לאו הבא מכלל עשה הנלמד מהוא ולא מכשירי' מ"מ יכול לכסות בו וכיון שעכ"פ אם מזדמן חיות ועופות איגלאי למפרע שהי' תועלת בחרישה זו לבוא עי"ז לצורך יו"ט כי יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה החיות ועופות שיזדמן לו ומפקע ממילא ע"י הואיל דהחיוב מלקות על החרישה מדין הואיל כמו באופה מיו"ט לחול ובזה א"ש מה דמסיק שם הגמ' כתישה ביו"ט מי שרי הכוונה כיון דעדיין לא כתיש ואף אם יזדמן לו חיות ועופות לא יהי' רשאי לכתוש משום דהוי מכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט. הרי לא פעל באותו החרישה לצורך אוכל נפש דהא מנוע הוא מלכתוש וממילא לא יהי' היתר לשחוט עופות וחיות כשיזדמן לו סוף דבר נשמע שנכון מ"ש דלא שייך הואיל רק היכא שאם יזדמן הדבר אשר אנו דנין מחמתה לומר הואיל תשוב עשיות אותה המלאכה להיתר גמור וע"כ לשיטת הסוברים דשבת לגבי חולה שיש בו סכנה כחול הוא והותרה לגמרי כל המלאכות בצורכי חולה ולא על דרך דחי' שפיר הי' מקום לומר דשייך הואיל גם במלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה וצריכין למה שתירצו ע"ז בתוס' דכיון דלא שכיח הוא ל"א הואיל וא"כ מיושב קושיתי הנ"ל דשם במס' חולין דמיירי שהי' החולה כבר מבעוד יום וע"כ לא היתה הבהמה מוקצה שהי' בדעת בעל הבהמה לשוחטה בשבת לצורך החולה הרי דאסיק אדעתו שיצטרך לשחוט לצורך אותו חולה והי' לו לשחוט קודם שבת ועי"ז הוי כמכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וגם בעבודה אף דשבת הותרה אצלה מ"מ היכא דאפשר לעשותה מע"ש לא הותרה לאחר עשייתן עד שבת שאם איחר בטל הקרבת הקרבן רק שבחולה אף שהי' בידו להכין מע"ש עכ"ז אם עבר ולא הכין שרי לעשותו בשבת לצורך פ"נ החולה אבל כה"ג לא מיקרי היתר גמור רק דחי' כמ"ש לעיל ועל גוונא כזה שאינו בהיתר גמור רק דרך דחי' לא אמרינן הואיל לאפקועי איסור מלאכה הנעשית בעת שלא נצרך לחולה ואין בו אלא הואיל וחזי אם ישוב החולה לחליו: והשוחט בעת שלא שב החולה לחליו עבר על מלאכת שבת מדאורייתא וע"כ קניס ר"י שוגג אטו מזיד ומיושב קושייתי הנ"ל מלבד כל האמור עוד מילין בפי בלמדי בליסא שמעתי מפי שארי המנוח הגאון מהו' דוד טעבלי זצ"ל קושיא הנ"ל דאיך מוכח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא אי לאו קרא הוי מצריכין לדחות המילה מפני המלאכה שבמציצה וישבתי לו אז בסברא אשר קיימתי' אז מדעתי ואחר זמן רב מצאתי און לי בתשו' מהרנ"ח ח"ב ספר מים עמוקים בסי' ל"ט שמפקפק על דינו של הרשב"צ. שאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' מפני חשש חילול שבת ביום ג' למילתו ובתוך דבריו כ' בזה"ל דנהי דמילה שלא בזמנו לא דחי שבת גופא דהוא גופא איסור שיש בו סקילה אבל איסור שנראה כמתנה לחלל שבת ודאי לא חמיר כ"כ ואין בו כדי להשהות מצות מילה כו' ע"כ והנה פשוט דאף שהרז"ה סובר דבאישתפוך חמימי דחינן המילה כדי שלא יבוא לידי צורך חילול שבת לסכנת הילד אחר המילה בחימום מים מ"מ ודאי מודה דאם עבר ומל בכה"ג לא פגע באיסור מיתה רק איסורא בעלמא הוא דעביד במה שגרם בידים שיבוא לידי מלאכה בצורך פ"נ וקשה דא"כ למה דחינן מצות מילה בזמנו משום איסור זה שגורם שיבוא לידי חילול שבת לצורך פ"נ ואף דאם עובר באיסור זה קאי בלאו או גם בעשה הלא מילה אף שלא בזמנו דוחה ל"ת ועשה דצרעת וכ"ש בזמנו לענין דחיית איסור שבת בגוונא דליכא בי' דררא דעונש כרת ומיתה והדעת נותנת דאיסור זה עכ"פ קל הוא מעשה ול"ת דצרעת ולזה כת' הרז"ה בעצמו בטעם האיסור משום דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש כוונתו דליכא שום דחי' דאו' במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט אף היכא דאין בעשיית אותן מכשירין איסור מיתה כמו תחומין אליבא דר"ע דליכא אלא לאו בעלמא ובמק"א בארתי דעשה דשבת ג"כ ליתא בתחומין דאין עליו שם מלאכה ובפרט לדברי רבינו יונה המובא בחידושי הרשב"א והריטב"א בחידושיו ליבמות בסוגי' דעליה שכ' דעשה דשבת אינו אלא על מלאכות שהמה באזהרת כרת ומיתה דומי' דחריש וקציר וחכמינו ז"ל העמידו דבריהם אף בשבותין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לדחות מפניהם הקרבת הפסח ומצות מילה כמפורש בריש פ' אלו דברים וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דהא דמצרכינן רבוי דקרא דמילה בזמנו דוחה שבת הוא אף דבכל התורה עשה דוחה ל"ת מכ"ש ממילה שדוחה צרעת אף שהיא עשה ול"ת מ"מ שאני שבת שהיא ל"ת ויש בה מיתת ב"ד אבל בגוונא דליכא איסור מיתה הי' פשוט שנדחה מפני עשה דמילה היכא שאין האיסור על דרך מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"כ א"ש דאי מקלקל בחבורה פטור לא הי' צריך קרא למישרי מילה בשבת ואי משום המלאכה של המציצה לית לן בה דהא לצורך פ"נ שרי לחלל שבת ואין עומד לנגדו כ"א איסור גרם צורך חילול שבת בפ"נ הלא באיסור זה ליכא חיוב מיתה ומה"ת לא יודחה איסור זה מפני מ"ע דמילה בזמנו הלא אינו בכלל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש וגם גבי עבודה מכשירין שלאחר עבודה דוחין שבת

ותורף דברים אלו מבוארים מתוך דברי הרז"ה בעצמו כמבואר למעיין בדבריו ותירוץ זה נראה נכון וישר ואי בעינא אמינא עוד דהרז"ה מודה שמדאו' שורת הדין שלא תדחה מ"ע מפני איסור קל במה שיש גרם חילול שבת לצורך פ"נ אלא כוונת הרז"ה דבאישתפוך חמימי יש לדחות מדרבנן המילה אף מפני איסור בעלמא כמו שדוחין מ"ע דמילה ופסח מפני איסור שבות בעלמא שיש במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובפרט בנשפך המים דהוי כדחי' הבאה ע"י פשיעה יעוין תוס' עירובין דף ק' ע"א אבל לדינא דאו' לא הוי מקום לומר לדחות מ"ע דמילה בזמנה משום גרם עשיות מלאכה לאחר המילה לצורך פ"נ ועתה אחזור לראשונות המעיין בספר הישר לר"ת במס' פסחים סי' ש"ב יראה שדבריו שם המה מקושי הבנה ואין פתרון אם לא עפ"י דברי הנ"ל דלא אמרינן הואיל רק היכא כשיזדמן הדבר שאנו א עליו ישוב למפרע עשיית מלאכה להיתר גמור בצורך אוכל נפש ימחול נא כבוד רופ"מ לשית לבו על דברי במתינות אז יבין