עטרת חכמים חלק א עז

חציפי להכחיש את העד כו' וכן מבואר מדברי הרמב"ן בחידושיו לביב בסוגי' דנסכא שבתחלה הביא שיטה ראשונה שבתוס' ומדחה אותה אח"ז כ' בזה"ל ומפרקינן רבנן ז"ל דלא אמרינן מגו היכא דקא מכחיש סהדי דלא חציף לאכחושי סהדא ואיכא למידק עלה הא דאמרינן במס' כתובות גבי אבימי כו' ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו ע"כ הרי שכתב שיטות הר"י בסוף והקושי' מסוגי' דאבימי כתב אחרי שיטת הר"י. ומחמת שהרמב"ן כתב על שיטת הריב"ם בלשון ויש שפירשו הי' נראה להש"ך דהרמב"ן לא ס"ל כשיטות הריב"ם לכן לא רצה לתרץ סתירת דבר הרמב"ן דדברי הרמב"ן שבבעה"ת הוא לשיטות הריב"ם והפלפול בחדושיו מסוגי' דאבימי הוא לשיטת הר"י עכ"ז דברי הש"ך מגומגמי' במה שנראה מדבריו דהקושי' מאבימי הוא לשיטה ראשונה שבתוספ' טפי הול"ל דקאי לשיטת הר"י וכאשר הראיתי כנ"ל

ומ"ש מעלתו כיון דלאחר הפרעון יהי' הדין דמשואיל"מ ממילא אף קודם פרעון הפוכי מטרתא ל"ל ונסתייע מדברי הש"ך בסי' ע' ס"ק ט"ז וסי' ע"א ס"ק י"ג. ומדברי הפנ"י בסוגי' דפוגמת ד"ה ואי פיקח הוא כו' הנה לדברי הפנ"י ל"ד כלל דהוא דייק שם בדבריו למה התקינו חכמים שבועה קלה נגד ע"א שמעיד על פרעון אף אחר השבועה יזקיקה הבעל בפרעון שני' בפני עדים לשד"א יותר הי' להם לתקן לטובתה שתשבע מיד שבועה חמורה הרי דלא הקשה כ"א על התחלות עצמות התקנה אבל אחר שכבר הי' התקנה בע"א מעיד על הפרעון ממילא כ"כ אף בטענת סטראי נגד ע"א דכל זמן שהוא עד על הפרעון אינו רק שבועה דרבנן ולאחר הפרעון באמת יהי' דין אחר דאז כשיעיד יהי' כמעיד על הלואה וכל אחד כדינו לפי שעתו ואין זה דומה להפוכי מטרתא הנזכר בש"ס ובין זה לדינו של השיך היכא דפסל עידי הפרעון י"ל דיש לחלק דהתם כיון דאיכא לפנינו שני עדים שמעידין על הפרעון רק מחמת שיש להמלוה נאמנות: אין למנוע בעדותן חיוב הפרעון מהלוה ומיד אחר הפרעון יצטרך הלה להחזיר מחמת עדותם כשיעידו הו"ל כהפוכי מטרתא דלמה יזדקקו הב"ד להוציא דבר אשר בעמוד והחזיר קאי משא"כ בטענת סטראי שיכול להיות שאמת כדברי המלוה שמגיע לו עוד חוב דהעד אינו מכחיש זה מעתה לא שייך הפוכי מטרתא. דאולי הלוה אינו מכחיש רק לאשתמוטי או לאיזה ספק ואחרי שיצטרך לפרוע ולהוציא המעות מידו לא ישיב עוד לכסלה לתבוע החזרת המעות שיודע בעצמו שחייב או אם מסופק מספיקא לא ירצה להוציא ממון כפי הדין והרי חזינן דבכל ע"א שמעיד שהוא פרוע לא דיינינן רק בחיוב שבועה דרבנן

ואפשר לומר עוד היכא שהעד העיד כבר בב"ד על הפרעון לא ישוב להיות עוד עד לחייב שד"א אחר הפרעון כיון דעכ"פ צריך להעיד מחדש שיהי' כמעיד על הלואה ובעת שיהי' עד דאורייתא יהי' כנוגע בעדות דעבידי אינשי לאחזוקי דבריהם הראשוני' וכמבואר סברא זו בכמה מקומות ומדויקים בזה דברי הרמב"ן שבבעה"ת שער י"ט בתשובותיו על שאלת בעה"ת בסטראי נגד ע"א כתב בזה"ל בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר"א כו' אבל האי כי אתא להעיד על שטרו שהוא פרוע קאתי כו' יעו"ש והי' מתורץ בזה קושי' הפנ"י הנ"ל דאי פיקח הוא כו' הכוונה שלא יביא כלל להב"ד העד קודם פרעון השני למען יהי' בידו להחזיקו לעד לחייב שד"א לזה מקשה הגמ' שפיר אכתי יכולה למימר שתי כתובות וכפי' רש"י שם דהעד בעצמו יהי' לסיוע מחמת שפרע שני פעמים ע"כ הי' לה ב' כתובות ומתרץ הגמרא דמודע להו שעושה בשביל כך אבל לדברי הפנ"י פקחות יתירה הוא שיבוא את העד בתחלה להב"ד וישביע שבועת המשנה ויפריע וישביע שוב שבועה דאורייתא ולא יש התחלה לקושי' הגמ' אכתי יכולה וכו'

גם יש לדחות בסברא הנ"ל קושי' הב"ח שמביא הש"ך בסי' ע"א ס"ק י"ג רק די"ל דהך סברא דעבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים אינו רק כשהיו פסולי' מקודם מחשש נגיעה וכדומה שהי' עליהם חשש שמשקרים אמרינן אף כשעברה הנגיעה כיון שכבר העידו בעת שנצטרכו לשקר עומדים בדבריהם משא"כ בעדים כשרים גמורים אשר גם בתחלה אנו מאמינים דבריהם רק לגבי הלוה שהאמין להמלוה נגדם לא הועילו בעדותן שפיר נכון לומר שמיד אחר הפרעון שנפסק זכות הנאמנות של המלוה ממילא הודאת העדים עומד בתקפו לכל אשר יעידו כעת בשם הלואה דאין לומר דילמא משקרים לאשר רצונם להחזיק דבריהם הראשונים דז"א דאף אז לא הי' לנו עליהם חשש שמשקרים. וכי בשביל שהלוה האמין להמלוה נגרעו המה בחזקת כשרות עדותם ובסברא הנ"ל תרצתי קושי' הט"ז בסי' כ"ח על מהרש"ל ומהריב"ל דפוסקים כשהעדים העידו שלא בפני בע"ד אין מועיל עדותם אח"כ בפני בע"ד דעבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים דמדברי הרי"ף והעיטור שהביא הרמ"א שם סעי"ף כ"א מבואר להיפך אבל לפי הנ"ל ל"ק לפי מה שמבואר ביש"ש לב"ק דבעדים שלא בפני בע"ד יש לחוש שמשקרים העדים והרבה יש להאריך בזה אין כאן מקומו

ומה שהקשה מעלתו דאמאי יהי' אחר הפרעון השני' דין מתושאילימ הא ליכא תביעות החזרה דלא גרע מתפיסה ואף דאיתרע שטרא בטענות סטראי מועיל תפיסת בע"ד כבר העיר ע"ז בתומי' ס"ק ט' ומבואר כן בבעה"ת בשער י"ט אמנם בעצמו הביא התומי' דברי הרשב"א הנ"ל בחדושיו למס' קדושין שסובר שלאחר הפרעון הוי מתושאיל"מ ורצה לומר שהרשב"א סובר דבסטראי בטל שטרא לגמרי ואינו מועיל תפיסה אמנם דברי הרשב"א בחדושיו למס' שבועות סוגי' דסטראי נראה דלא החליט כנ"ל ואדרבה מדחה שם א' מראיות הרי"ף דקאי בשיטות הנ"ל גם דוחק לומר דהרשב"א סובר דאף אי איתרע שטרא הכוונה דלא קרעינן ולא מגבינן בי' אין מועיל תפיסה. [ודלא כמבואר מדברי הטור דדין תפיסה תלוי בזה] עכ"ז אין להוציא מיד המלוה דאולי ימצא במשך זמן בירור לטענתו גם לפי סברת הסמ"ע בסי' ס"ג ס"ק ח' היכא דאין מועיל תפיסה אין מניחין השטר ביד המלוה דדילמא יגבה בו בב"ד אחר אמנם אף לדברי התומים דרשב"א סובר דלא מהני תפיסה לכך צריך להחזיר אחר הפרעון אכתי לא מיושב לשון הרשב"א דז"ל קשה לי מעשה דאבימי וי"ל כו' כיון דסהדא גופא קאמר דבדין שקיל כו' האי דידי שקיל ואין טענתייהו אלא אשטרא דהאי קאמר דלא פרוע וסהדא קא מסהיד דפרוע כו' יעו"ש חדא אינו מובן מה דקאמר אלא אשטרא כו' וסהדא קא מסהיד דפרוע. הא א"צ שיסהיד העד שהשטר נפרע רק שראה פרעון גם סיום לשונו שם בזה"ל אי פיקח אידך יהיב לה מנה אחרינא באפי' האי סהדא ומוקי קמאי בהלואה והו"ל משואיל"מ כו' ע"כ וצריך ביאור דלא שייך הלשון לומר ומוקי קמאי בהלואה כ"א כמו בסוגיא דפוגמת דהבעל פרע לה והיא מכחשת ואומרת דלא נפרעת כלל לכן לאחר הפרעון השני' טוען עמה בב"ד דעתה שב המעות הראשונים שנתתי אדעתא דפרעון להלואה אבל היכא שהמלוה אינו מכחיש מעיקרא הפרעון וטוען סטראי אף שעכ"ז מחויב אחר הפרעון שני' כיון שיש ע"א תובטל המגו שלו ואינו נאמן על טענת סטראי עכ"ז הוא עומד בדבריו שנפרע על חוב אחר ולא שייך הלשון ומוקי בהלואה: לכן נראה ברור דהרשב"א מיירי כנראה מראשית דבריו דהע"א מעיד שהפרעון הי' על השטר ואין צריך לומר דהי' הכחשה ע"ז רק שהמלוה אומר שעכ"ז מחזיקו על חוב אחר בע"פ ונאמן במגו שבידו לומר להד"מ ודין מתושאיל"מ לא שייך עדיין דאף לדברי העד לא ניתן להחזרה רק לפרעון אף שהיה על אותו השטר ואינו רוצה להחזיר השטר עכ"ז אין דין תביעה שיחזיר המעות אבל לאחר הפרעון שב שפיר פרעון ראשון להלואה כיון דכעת דין ע"א יש לו לחייב שד"א ואינו יכול לישבע הוי כשנים מעידים שנפרע אותו השטר ושוב לקח פרעון שני דהוי ראשון הלואה וטענתו שמגיע לו חוב בע"פ הוי כטוען יש לי כנגדו במקום דליכא מגו וראיתי שגם הקצה"ח העיר בסוף דבריו אבל יתד דבריו באותו ס"ק המה דברי שגגה כמבואר להמעיין

עוד יש לי ליישב קושי' התומים אמאי יהי' גרע מתפיסה די"ל דהטעם דהשטר איתרע ולא בטל לגמרי היינו כיון דיש סברא לכאן ולכאן דבכל סטראי יש סברא לומר כיון שלא הוציא הלוה השטר בעת הפרעון הי' מסתמא חייב לו בע"פ והפרעון הי' לאותו החוב (ויעוין דברי הגמ' סוגי' דסטראי שבועות דף מ"ב וה"נ דפרעינן באפי סהדא ולא אידכר לי' שטרא ובפרש"י שם) לכך סובר ר"פ דלא איתרע שטרא ואנו סוברים דמ"מ איתרע דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמו בכל השטרות משום דאמרינן דבודאי אף שהאמת כדברי המלוה שחייב לו הלוה עוד חוב בע"פ עכ"ז מסתמא לא פרע רק על השטר דא"א פורע בע"פ קודם לשטר וכמבואר בהרא"ש א"כ אזדה לה החזקה הנ"ל אחרי שעכ"פ דעת הלוה הי' לזה ולכך לא קרעינן ולא גבינן בי' וכ"כ אם תפס אין להוציא ממנו דהא תפיסתו הוא על השטר וסברא יש לומר שהשטר לא נפרע כיון דלא אידכר שטרא אבל במעשה דאבימי דליכא לראי' מצד חזקה שטרך בידי כו' מדלא אידכר שטרא דהא באמת אבימי לא שלח המעות רק לפרעון השטר וכאשר באמת גם חמא אף שלא ביקש השטר מיד חוזאי תיכף כשפרע אמר הבו לי שטרא לאשר ידע דהפרעון הי' על השטר א"כ עכ"פ אחרי שאבימי לא נתכוון בפרעון על חוב בע"פ ליכא צד סברא להוכיח מיני' שכנים דברי בני חוזאי בתביעתם עוד חוב וחזקה דשטרך בידי כו' איתרע ובטל השטר לגמרי לכך אינו מועיל עוד תפיסה לאחר פרעון השני כיון דבטל המגו דסטראי הוי כשני עדים מעידים על פרעון סתם ובמקום דאין ראי' לדברי המלוה מצד חזקה דשטרך בידי כו' דעדיף כשובר סתם בלי זמן על שטר דהשט"ח בטל לגמרי (יעוין תומים ס"ק י"ג) ואינו יכול לתפוס בעדים

ואחרי ביאור האמור דתועלת התפיסה היינו על חוב שבשטר והפרעון הראשון זוכה מטעם אחר כנ"ל. ישכיל מעלתו