עטרת חכמים חלק א עו

מים שנתלשי' המה ג"כ בר קבולי טומאה ותו ליכא ק"ו לתלושין לבד שאינם באים ממים שהי' מחוברי' והא דבאמת ליכא הכשר במחוברי' קודם הוצאת האוכל הוא נלמד מוכל משקה כו' וכמבואר בפירוש בפי' הרמב"ם מכשירין פ"ד משנה ו' ויעוין בראב"ד פ' י"ג מהלכות ט"א דין ט"ז אבל לס"ד דיש טומאה לזרעים במחובר אין ללמוד הכשר טומאת שרץ מהכשר טומאת כ"ח כנ"ל והוי אמרי' דמים מחוברי' מכשירי' אף טרם הוצאת האוכל דא"צ כלל תלישת המים. ובפרט אם נאמר דאין שייך כלל תלישות המים כיון דהמים באו ממחוברי' ונחו על זרעים מחוברי' א"כ ממילא לא הוי ילפינן למים תלושין בק"ו ממים מחוברין והיינו מטמאי' את הכל אבל לפי האמת שזרעים מחוכרי' אין מקבלין טומאה למידין טומאת שרץ מכ"ח ואין הכשר ע"י מים מחוברי' רק בעת הוצאת אוכל ונוכל לומר דלמים תלושין אין הכשר דליכא ק"ו ולעולם יש הכשר במחובר ולא שייך א"כ הכשרת את הכל. לכך צריך התנא ללמוד דאין דין הכשר במחובר מטומאה דכשם שאין טומאה כו'

ולפי דברי הנ"ל דטעמי' של רש"י בהכשר תלושין אליבא דשמואל מק"ו הנ"ל הי' אפשר לתרץ קושי' הרא"ם בפ' שמיני על רש"י שכ' וכי יותן מים כו' אחר שנתלש שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר כו' משמע שאף בלא יתורא דקרא דוכי יפול מנבלתם דדרשי' מיני' זרעים טהורים וזרעים טהורים ע"כ לפרושי קרא דוכי יתן דבתלושי' קמיירי וא"כ ל"ל קרא דוכי יפול כו' ועוד הניח הברייתא השנוי' דת"כ דמפיק תלושין טמאי' ומחוברין טהורי' מקושי' דזרעים טהורים וזרעים טמאים ומפיק לה איהו מוכי יתן לחודי' יעו"ש שמתרץ קושי' שני' בדוחק גדול ונ"ל דהרא"ם כ' על מ"ש רש"י על פסוק אך מעיין ובור וגו' דמים המחוברים לקרקע אין מקבלין טומאה ועוד יש לך ללמד יהי' טהור הטובל בהן מטומאתו: דמלשון ועוד משמע דשני דברים למדנו ממקרא זה לא האחד מהם ע"ד האומר יש טומאה למשקי' תלושין והא' לדעת האומר דאין טומא' למשקין ודרש מאי יהי' טהור מטומאתו ר"ל לטבילת הטמא כדאי' פסחים דף ט"ז דסובר רש"י דשקולין הם ויבואו שניהם מעתה י"ל דאי לאו הפסוק דוכי יפול כו' דאתי' על להורות כדרש הת"כ דיש זרעים טהורי'. ה"א דכל הזרעי' אף המחוברין מקבלין טומאה וא"ל דא"כ אתה מטמא את כל הזרעים ז"א דה"א דתלושין לא מכשרי וא"ל מק"ו ממים מחוברין דס"ד דגם למים מחוברין יש טומאה דוכל מעיין ובור לא קאי רק אטבילת טמאים וא"ל דגם טהרת מים מחוברין יש ללמוד ממנו מחמת ששקולי' הם ז"א דהתורה סמכה שלא נוכל ללמד טהרה למים מחוברי' דא"כ תלושי' מכשרי מק"ו וא"כ אתה מטמא כל הזרעים אבל אחרי דגילתה תורה בפסוק וכי יפול דיש זרעי' דלא מקבלי טומאה א"כ שפיר יש ללמוד מפסוק וכל מעיין גם לטהרת מים מחוברי' משום דשקולי' הם. דא"ל דסמכה התורה דלא נטהר המחוברין דא"כ יש הכשר במים התלושין מק"ו ונטמא כל הזרעים ז"א דהא יש זרעים שאינם מקבלים טומאה ונוכל לומר דהמחוברין אינם מקבלים טומאה וסמכה התורה על סברא זו דאל"כ אתה מטמא את כל הזרעים דנימא דהטהרה קאי על זרעים המחוברין ושפיר ילפינן מוכל מעיין לטהרת מים מחוברי' אבל רש"י בפירושו לחומש לשיטתי' דמפרש שם ואזיל הכל למ"ד דאין טומאה למשקין מה"ת כמבואר שם בהרא"ם א"כ יש בלא"ה לימוד על הכשר במים תלושין כדברי רב ומוכח בלי שום יתורא דאין הכשר בזרעים המחוברין מטעם דאל"כ הכשרת כו'

ודע דבמס' ב"מ דף כ"ג ובקידושין דף נ"ט דריש ר' פפא כי יותן דומי' דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת ומקשה הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ד' בפלוגתא אי יש אם למקרא או למסורת בזה"ל. וצ"ע לפי"ז דמאן דדריש יותן דומי' דכי יתן מסורת דריש ובהא לא אשכחן מאן דפליג עכ"ל והנה בספרי אי' פ' י"א הלכה ח' מנין לעשות את המחשבה כמתנה כו' ת"ל מים מים ומפרש הק"א מחשבה כמתנה אם חשב עליהן ליתן מים בזרעים ולא נתן ונפלו מים מעצמן על הזרעים מנין שהם מכשירין כאלו נתנה הוא עליהן כו' כ"ח עשה בו מחשבה כמעשה כדרשינן לעיל ואשר ישתה עכ"ל. ובפ' ח' אי' אשר ישתה מה שתי' מיוחדת שיש עמה מחשבה כו'. א"כ י"ל לכאורה דמאן דסובר יש אם למקרא יליף דבעינן מחשבה מטומאת כ"ח ולכך הספרי דהוא אליבא דר' עקיבא כסתם ספרי לא יליף מוכי יותן דומי' דכי יתן דר"ע סובר יש אם למקרא כמבואר בסנהדרין דף ד' ולכאורה נראה לומר דצריכין ב' הלמודי' לדעת הרמב"ם דמבואר מדבריו דצריכין תלישת מים ממקום חבורו ברצון דזה נלמוד מוכל משקה אשר ישתה בכל כלי גם צריכין רצון בירידתו על האוכלין ולזה מועיל תחלתו או סופו ברצון המבואר בריש מכשירין וכמבואר בפי' הרמב"ם שם דזה נלמד מוכי יותן דומי' דכי יתן וכדעת הרמב"ם כן נראה דעת התוס' במס' שבת דף קמ"ג ע"ב ד"ה חלב אשה ובפירוש מבואר שם בחידושי הרשב"א דאף במי גשמים בעינן תחילת נביעתן לרצון (וכן נראה קצת מדברי הר"ן בחידושיו לסוגי' זו שכ' בשם התוס' דמי גשמים הוי פעמים שלא לרצון אף לבעל השדה כשיוצא לדרך אף דעכ"פ ירידתן על הזרעים לרצון רק כיון שהתחלות נביעתן לא לרצון לו אינם מכשירי' אבל אם לזה הי' כוונת הר"ן לא הי' לו לומר ואנן בעינן כי יותן כו' כיון דלדברי הנ"ל אין ללמוד תחילת פרישתן לרצון מוכי יותן וצ"ל דסובר הר"ן דלעוברי דרכים מיחשב שלא לרצון כלל אף דיש לו תועלת בירידתן על הזרעים כיון שאינו נוח לו אז אותו התועלת מחמת שחלף הטורד על גופו] ועכ"פ נוכל לומר שסובר הר"ן כדעת הרמב"ם והתוס' והרשב"א ודלא כדעת הר"ש בריש מכשירין והראב"ד בהשגותיו בדין ב' פי"ב מהט"א. לפי"ז ל"ק מידי קושי' הפליתי סי' ס"ט ס"ה שמקשה על תירוץ הר"ן [גם הרשב"א בחידושיו מתרץ דמיירי שהודח שלא מדעת] על קושי' תוס' שהקשו על הא ונאכלים בידים מסואבות דהא הוכשר בהדחה א"נ מ"ל כשהודחו במי גשמים שלא מדעת הא אמרו בריש מכשירין כל שתחילתו או סופו לרצון מכשירי' והכא הא המה לרצון להדיח הבשר כו' יעו"ש דז"א כיון שירדו הגשמים שלא לרצונו הוי תחילת התלישה שלא לרצון שאינו מכשיר אח"כ כ"א כשהי' אח"כ תלישה שני' ממקום הנחתם לרצון דלא גרע מתלוש ממקום חבורם [כמבואר מדברי הרמב"ם בכל הפרק י"ב ויעוין בכריתות דף ט"ו פ"ב בתוס' ד"ה והיוצאין כו'] לכן כ' הר"ן כשהודחו שלא מדעת. ואף דאח"כ ניחא לי' ההדחה מ"מ הרצון שלבסוף אינו מועיל רק לרצון השני שצריכין על בלילות האוכל אבל לרצון הראשון בתלישת המים ממקומן צריכין רצון בתחלה דזה נלמד מוכל משקה אשר ישתה בכלי שהרצון בהם בשעה שתולשם ממקומם נוטלים לכלי לשתי'. ויעוין בפי' המשניות להרמב"ם פ"ד דמכשירין משנה ב'

תשובה כ תשובה להרב וכו' מ' שבח הלוי נ"י על דברי הש"ך סי' נ"ח סוף ס"ק כ' שכ' לחלק בדין משואי"ל בשבועה דרבנן בין היכא דא"צ למגו ובין היכא דאינו נאמן כ"א במגו לטעון טענה שהי' נצרך לשבע שבועה חמורה כתב מעלתו שיש סתירה לזה מדברי התוס' ב"מ דף ג' ע"ב בד"ה בכולה בעי דלודי לי'. אין זה סתירה ובגדר קושי' דהא בגוף הסוגי' דנסכא כתבו התוס' ג' שיטות בטעם דינו של ר' אבא ושיטה א' הוא כדברי הש"ך ואם כי נראה שם למסקנא החליטו כשיטת הרמב"ם. עכ"ז מצינו שבתוס' מס' שבועות דף ל"ב ע"ב ד"ה הו"ל כגזלן כתבו בפשיטות רק שיטה השני' שהוא פי' הר"י דהטעם בנסכא דירא לשקר ולישבע נגד עד. הרי דאין התוס' הולכים בכל המקומות בשיטה אחת ואין מן התימא מה שרצה השיך לומר דקושי' התוס' והרמב"ן הוא רק לשיטה ראשונה ולא חש למה שכתבו התוס' וא"ת מסוגי' דאבימי אחרי שסיימו בפשט שיטות הריב"ם ולכאורה לפי שיטות רוב הפוסקים וכמבואר באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' דבקדושי כסף ע"י שלוחים כשהיא מודית שקבלתו אף שאומרת דשלא לשם קידושין קבלתו נאמנים העדים לאחר שסר מהם חשש נגיעה בהודאתה הרי הם כעדים גמורים שיהי' הקידושין נגמרים על ידם אף לאחר שנתקנה שבועת היסת ולא אמרינן מגו שאם היתה מכחשת קבלת המעות לא הי' עליהם שם עדים,. ומעתה כמו כן לדעת הריב"א דמגו אינו מועיל נגד ע"א וא"כ אף לאחר שנתקן שבועת היסת מ"מ מיד כשהודו בני חוזאי שקבלו המעות מיד חמא אף שאמרו שמחזיקים לסטראי עכ"פ סר חשש הנגיעה מחמא ואמאי נאמנים סטראי במגו נגד עד. א"ו דקושי' התוס' ממעשה דאבימי לא הי' בשיטות הריב"ם ואם כי ראי' זו יש לדחות דמדיוק דברי התוס' בשיטות הריב"ם נראה דסוברים דעיקר סברת הריב"ם דאמרינן או השבע מה שהיית מחויב לישבע אם היית מכחיש את העד או תשלם א"כ שפיר מתרצים במעשה דאבימי שהי' לאחר שנתקן שבועת היסת דאם היו מכחישי' לחמא לא הי' בגדר עד לחייב ומחדושי הרשב"א בסוגי' דאבימי ובקידושין בסוגי' דהן הן שלוחיו (ולשעה אישתמיט דברי הרשב"א מהתומים בכללי מגו אות פ"ב ופ"ג) נראה דסובר דעיקר טעמו של הריב"ם דאין מגו נגד ע"א ולכך דחה תירץ התוס' הנ"ל אבל בלא"ה א"א לומר דקושי' התוס' הוא לשיטות הריב"ם. דהא הם בעצמם כתבו בשיטות הריב"ם בזה"ל כיון דאיכא א' המחייבו שבועה מן התורה כך הוא הדין יעו"ש ומה ראו להשוות לזה מעשה דאבימי דליכא אלא שבועה דרבנן א"ו דלא הקשו רק לשיט' הר"י דלא אמרינן מגו להכחיש עד בשבועה דלפי"ז ליכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכן מבואר מדברי התוס' בסוגי' דאבימי כתובות דף פ"ג ד"ה מגו כו' שכתבו בזה"ל אבל קודם שנתקנה כו' לא הוי מגו דלא