עטרת חכמים חלק א עד

דמהדר התנא לאפושי בחיובי מלקות ליחשב נמי מכה בפטיש כשגרם בידיו גמר בישול הבשר ומשום מבשל נתחייב מיד כשמבשל כמב"ד. ויש לדחות עכ"פ יש מקום עיון בזה ומצאתי סתירה לסברתי הנ"ל בירושלמי פ' כלל גדול

קושיא ה וז"ל. אל נא ימנע הטוב מבעליו בביאור לשון התוס' חולין דף ל"ב ע"ב ד"ה ולחשוב במ"ש שם דמשכחת לה גיסטרא דנבילה בנעקרה צלע מכאן כו' יעו"ש הלא לפי המבואר בש"ס לקמן דף נ"ד דצלע בלא חולי' ליכא מאן דמטריף: והעולה מרש"י שם דבנעקרה צלע וחצי חולי' עמה טריפה ובנעקרה צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' עמהן הו"ל גיסטרא ונבילה וכמבואר ברש"י ותוס' שם וכן הועתק בפוסקים ובטוש"ע סי' נ"ד וא"כ מאי קשיא לפ"ד דלחשוב צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' הא כיון דבעקירת צלע וחצי חולי' היא טריפה וכבר הוא נכלל בהדי שב שמעתתא דמרבינן לה בזה הכלל כמבואר בש"ס שם ריש א"ט א"כ מאי הי' לו לחשוב עוד צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' דנבילה כיון דכבר נטרף. והיא תמוה לענ"ד וכבר דקדק קרוב לזה הרב בת"ח ודבריו לא זכיתי להבין כי לפי הנראה מדבריו הבין דנעקרה צלע מכאן ומכאן לא הו"ל נבילה עד שנטלה כל החוליא וזה תמוה דהא בהדי' קאמר התם וחוליא קיימת ותו דא"כ מאי קא מבעי להו לר"נ ולר"א מתני' הוא גבי חסרון בשדרה דס"ל לב"ה דבחוליא א' חסרון היא דמש"ה חשיב לי' בריש א"ט גבי נשמט כמבואר בריש א"ט אבל מה שדקדקנו היא תמוה לפענ"ד גם מה דנשמע מדבריהם דשבירת רגל לא מטריף רק משום צ"ה. נראה כסותר למ"ש לקמן ריש א"ט דלעולא צ"ה ובהמה שנ"ר חשבינן לתרתי אחרי שכבר הקדימו שם גבי גלגולת דכיון דאין הטריפות רק משום קרום של מוח לא קא חשיב להו בתרתי וה"נ אמאי חשיב שבירת הרגל וצ"ה בתרתי עוד י"ל בדבריהם ואדוני חכם כמלאך האלהי'

תשובה י"ל דתוס' סוברים כשיטות הרשב"א דטריפות עקירות צלע הוא רק בצלעות הגדולים לא בצלעות קטנים שלאחריהן וגיסטרא בעקירת צלע מכאן וצלע מכאן הוא גם בצלעות קטנות אף לשיטות הרשב"א ולא גרע מגיסטרא בין הפרשות וכ"נ מבואר מדברי היש"ש פ' א"ט סי' ס"ב ויעוין בפליתי סי' נ"ד שמיישב שם קושי' היש"ש וצ"ע לשיטות הש"ע סי' נ"ד דלא הביא רק דין נעקר מהצלעות הגדולים אמאי לא הביא דין גיסטרא בצלעות קטנות ובלא"ה הי' להביא דין גיסטרא בין הפרשות ומה שהשיג על הת"ח יפה כיון

גם יש מקום עיון לכאורה לשיטות התה"ד בנברא חסר צלע וחוליא כשר אפשר אם נבראת חסרה חוליא וצלע מצד א' והצלע שבצד השני היתה תקועה בחוליא של צלע הסמוכה לה כמבואר בפר"ח שמשכחת שיהיה ב' צלעות תקועות בחוליא א' כשנפרקה הצלע מתוך החוליא אף שהחוליא נשארת קיימת הוי גיסטרא כיון שחסר חוליא וב' הצלעות משני הצדדים זה נגד זה וגמר הגיסטרא הי' בידי אדם

ומה שמקשה מעלתו על תירוץ התוס' שכ' דדילמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצ"ה אבל למעלה ברחוק שרי. דא"כ אמאי נחשוב שבירת הרגל וטריפות צומת הגידין בתרתי לא אבין דעת כ"ת דלא כוונו התוס' שיהי' טריפות שבירות הרגל בשוק למעלה מצה"ג מחמת צ"ה רק התוס' נתנו לסימן דטריפות מהארכובה ולמעלה הוא בשוק ולא בקולי וכוונתם מבואר מסוגי' הגמ' לקמן דף ע"ו ומ"ש התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה הנך לרכוש והוי בכלל נחתכו רגלי' כוונתם כיון דשני מיני טרפות באבר א' ודרך שבירה חשיב להו בחד וכן מבואר בחידושי הר"ן שם

קושיא ו ז"ל ילך נא אדוני לפני עבדו לבאר בביאור לשון התוס' חולין קי"ח ע"ב ד"ה וכשם במ"ש בסה"ד דמה"ט דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שהכשרת הכל במחובר הלא לפי המבואר בש"ס פ' המוכר דאף דקי"ל דכל משקה שתחלתו ברצון מכשיר היינו דוקא בשחשב לצורך דבר תלוש לא לצורך מחובר ויליף לה התם מכלי כמבואר בת"כ בהביא רש"י לשם א"כ ע"כ הא דקאמר הכא דאין מקבלין הכשר אלא לכשיתלש היינו בשנפל על הזרעים מים תלושים שכבר נחשבו לצורך דבר תלוש דאולי מחשבה לצורך מחובר ל"מ מקרא אחרינא א"כ מאי קא ק"ל דא"כ הכשרת הכל במחובר דהא נהי שיפלו הגשמים על הזרעים וניחא לי' בנפילתן האי לא מהני בלאו טעמא דאיתקש הכשר לטומאה ואפי' ניחא לי' עתה ל"מ כמבואר למעיין ברש"י וזה ודאי דאין כל הזרעים מוכשרים במים תלושין שנחשבו לצורך תלוש וא"כ שפיר הוצרך למילף מטומאה

תשובה תמיהני לפי דבריו אין מקום לדברי רש"י דא"כ טמאת את הכל דהא לא הוכשרו בגשמים שלא חישבן לדבר ותלוש ואם נחזוק סברת מעלתו צ"ל ע"כ בכדי ליישב דברי רש"י דתנא דהך ברייתא סובר כמ"ד דטומאת משקין דאורייתא (יעוין פסחים דף ט"ו וט"ז) דלדידי' הפסוק וכל משקה אשר ישפה בכלי יטמא קאי לטומאת עצמו ואפשר למ"ד זה אין ללמוד מפסוק הכ"ל. דצריכין לחשוב לדבר תלוש דהפסוק לא מיירי בענין הכשר ודלא כסברת מהרש"א בפסחים דף מ"ז א"כ שפיר שייך גם לענין הכשר א"כ הכשרת את הכל אבל הנחה זו לא תצדק רק לשיטות רש"י דסובר בפסחים דף כיו ובחולין דף ל"ו דאף לשמואל דיטמא קאי לטומאת עצמו יש הכשר במים תלושין כמו במחוברים אבל לשיטת תוס' שם בפסחים ד"ה לא דיין כו' ובד"ה בשעת שחיטה ובתולי בד"ה אלא שאין כו' ובד"ה ופדיין כו' לשמואל כיון שסובר דיטמ קאי לטומאת עצמו ליכא לימוד על הכשר מים תלושין ואין הכשר במים תלושין מדאורייתא רק במחוברים. א"כ אם נאמר דתנא דידן סובר כנ"ל ליכא הכשר כלל במי גשמים. וא"ל כיון שנחין המי גשמים על הזרעים המחוברים. נחשבין גם הם כמים המחוברין. ואפשר למצוא קצת סמך לסברא זו מדברי הרמב"ם בפי"ב מהט"א סוף דיג יעויש. ז"א דהא משנה מפורשת ומובא בפוס' פסחים דף ט"ז ע"א ד"ה חד בתלושין דפירות המונחים בתוך מים מחוברים לא מתכשרי. ולכך מפרש ריב"א דברי הגמ' דמחוברים מכשרי היינו בעת הוצאת הפירות מהם. וסובר המ"ד דתלושין לא מכברי מחוברין דכך גזה"כ שלא יפכשרו פירות רק ממים מחוברין. א לא בעודם עמם במקום חיבורן רק בעת מציאתן מהן שהוי תלושין המים ומבוארים הדברים באריכות בפי' המשניות להרמב"ם פ"ד דמכשירין משנה וא"ו ויעוין מ"ש בהלכות טיא פ"ב ד"ח א"כ אם נאמר דמי הגשמים בנוחן על הזרעים הוי מחוברים א"א שיכשרו דמים מחוברים אינם מכשירין עודם עם הזרעים ואוכלים רק בעת התלישה מהחבור ולא הי' משכחת הכשר לזרעים מחוברים כ"א בבלילה בתוך מים מחוברים וכשיצאו מהמים הי' מסכשרים במים הנשאר עליהם ונתלשו ממחובר מקוה כמים (יעוין בפ"י פסחים דף ע"ז בד"ה בתוס' בד"ה חד בתלושין כו' ובדף כ' בד"ה בתוס' בד"ה לא דיין כו'] א"כ לפי ס"ד זה היינו צ"ל דהמים שעל הזרעים המחוברים אינם נחשבים למחוברין ודינם כתלושין ממחוברין אבל מים תלושין דעלמא למ"ד שאינם מכשירין אינם פועלים ההכשר אף על זרעים מחוברין. א"כ איך שייך לומר טמאת הכל הכשרת הכל כיון דמי גשמים אין מכשירין מדאורייסא למ"ד תלושין אינם מכשירין א"ו דהאי הנא סובר דתלושין מכשירין ונספרים דברי הנ"ל והנה סברת רופ"מ מבוארת בחידושי הר"ן בסוגי' דידן שכ' בשם הרמכין בזה"ל והוא ז"ל תירץ שאפשר שהאי תנא ס"ל דבעי מחשבה נדבר החלוש משום מטמא דאל"כ טמאת את הכל כו' מש"ה פשיטא לי' לתנא בטומאה טפי מהכשר כו' ועוד במא היינו מוציא מהן בידי שמים שאינו מכשיר ולא נמצאת מסמא את הכל מה חלי לן הנא בטומאה כו' הרי דנחית לכברת מעלתו אבל נראה מדבריו שהמציא כברא מנפשי' לומר כהאי תנא י"ל דבעי מחשבה לדבר תצוש ומשום טעמא דאל"כ כו' ולא הביא הגמ' דלפיל דף ט"ז ולפי פי' רש"י דשם נלמוד דין זה מפסוק דבעינן מחשבה לדבר חלוש ובאמת לפי הנראה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהט"א לא פירש דברי הגמ' כפי' רשיי דבעינן שיחשבם לדבר תלוש רק הטעם דמים אין מכשירין רק כשהמה תלושין וברצון וכשאינם נפלשים ברצון או אף כשנתלשין ברצון וירדו מל דבר מחובר הוי כאינם תלושין וכ' עוד בפ"ב מהלכות ט"א ד"ח שאם המים בכלי ונתן בקרקע אינם מכשירין ומדכתם משמע אף כשאב בתחלה לצורך לדבר תלוש מ"מ בנתינה לקרקע נתבטלו מכח הכשירן והמעיין היטב בכל דבריו שכ' שם בדין ח' יראה מבואר דעתו שמה שאין אוכלין מקבלין הכשר כשהמה מחוברים לקרקע ומה שאינם נכשרים במים המחוברים בקרקע חד דינא הוא וע"ו מסיים שנ' בכל כלי אינו מכשיר עד שיתלוש מן הקרקע כעין המים שבכלי והי' אפשר לומר לדעתו כיון שאין המים המחוברין מכשירין ממילא א"א שיוכשרו האוכלין המחוברין כיון שהמים שבאים עליהן שבים למחוברין ואינם בכלל וכל כלי גם בפי"ב דיג כ' מה"ל נתכוון שיודח הכותל אם הי' כותל בית הרי אלו מכשירין שהפלוש שחברו לענין הכשר הרי הוא כתלוש ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלי ואם הי' כותל מערה שאינו בנין אלא עצמה של קרקע המים שעלי' אינם כתלושין מן הקרקע עכ"ל הרי דעיקר טעמו דהמים המכשירין צריכין שיהי' בעת שמכשירין בכלי או בדבר תלוש כעין כלי וביותר מבואר בפי' המשניות להרמב"ם במס' עוקצין משנה יו"ד ולא כפי' רש"י דתלי במחשבה לצורך דברי תלוש. א"כ לסברת הרמבים לס"ד דזרעים מחוברים מקבלים טומאה ומתכשרי בודאי היינו צריכין לומר דאף שבאים על זרעים מחוברין הוי המים כתלושין או דגה מקוברן מכשירים דבכל כלי כתיב גבי טומאת כלי חרס והוי ס"ד דלא ילפינן מיני' לטומאת שרץ דחמירא וכאשר אבאר בסוף דברי א"כ אפשר לומר דלכך כ' הרמב"ן למ"ד דהאידנא שהפנא סובר דבעי מחשבה לדבר תלוש משום טעמא דאל"כ כו' אבל מ"מ נפלאים דברי הרמב"ן