עטרת חכמים חלק א עג

ומתנה ואמרי' מנה אין כאן כו' משא"כ כשהאחריות הי' בחיוב מיוחד ולכך אי' בסי' שע"ג דמועיל קבלות אחריות אף על יותר משווי' אף בהכיר שאינו שלו מ"מ לא מתורץ בזה מה שאמרו בגמ' בכתובות דף מ"ב משום דינא דבע"ח דהא התם המתנה כבר נגמרה וכשנתן אח"כ שטר מכירה ליפות כחו באחריות הוי כקבלות אחריות בפ"ע ולדברי רש"י אתי שפיר כנ"ל

אמנם לדעתי נראה פשוט דתשובת הרי"ף המובא בבעה"ת שער ס"ד אינם סותרים דעת הרמב"ן דאף הרי"ף מודה דיכול אדם לחייב א"ע באחריות אף על מתנות דבר שאינו ברשותו דחיוב אחריות שמקבל ע"ע בזה הוא חיוב מיוחד כמו שמדמה הרמב"ן לחייב אני לך מנה והמקבל אינו תובע מחמת המתנה רק שימלא חיוב אחריות ולזה מדקדק הרמב"ן בדבריו ושעבד נכסיו וקבל אחריות. ובשו"ת האלפסי שבשער ס"ד לא מוזכר כלל חיוב אחריות רק שכתב לו שיעבוד על נכסיו שיגבה מהם זהובים אלו ולזה מסיים שם בזה"ל. והשיעבוד ששעבד לו אינו כלום דלא יהי' אלא משכון שמשכן לו זהובים אין כאן כו' מכ"ש השיעבוד שהוא פחות מהמשכון עכ"ל. וזה דמי ממש למה שאי' בקידושין דף ח' מנה אין כאן. יעו"ש בר"ן ובשלטי גבורים וביותר מבואר שם בתוס' רי"ד בזה"ל ועיקר הפירוש בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד אלא כשקדם לו חיוב הממון כו' דהשתא מקנה משכון לשיעבוד אותו חיוב אבל הכא שלא נתחייב לה במנה כו' יעו"ש. א זה אינו רק לענין השיעבוד ששעבד נכסיו למשכון על גביות דבר שאינו חייב אבל גם האלפסי מודה באם מלבד השיעבוד קבל עליו אחריות יש עליו קיום חיוב האחריות אף שאין במתנה כלום והדברים ברורים לדעתי אבל לפי"ז הכרח לפרש במ"ש הבעה"ת בעצמו גם המחבר ס"ו הנ"ל ואפי' כ' שיעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו כו' דהאחריות דהכא היינו רק שיעבוד נכסים ואפשר דז"כ הש"ך בס"ק כ"א ולא כפירוש האחרונים ובפרט בנב"י סי' כ"ה וכ"ו. והרבה דברים נאמרו שם אשר לא יכילם הרעיון ומיושב קושי' התומים ויעוין מ"ש באס"ז ר"פ אע"פ בשם תלמידי רבינו יונה

גם יש לי ספק באם קבלות אחריות הי' נגמר בשטר המתנה אי יכול הנותן לטעון שפרע חיוב האחריות אחר הטירפא אם לא נתנו לו הב"ד ראי' טרם שיצא מב"ד המקבל מתנה בעת הטירפא. כמבואר ברמב"ן לב"ב דף מ"א דדוקא בגוונא דלעיל אינו נאמן המוכר לטעון פרעתי כשמכר בעדים בלא שטר ואף דהכא איכא שטר י"ל דלא שייך בשטר כזה שטרך בידי כו' דאי' בב"מ דף קי"ג אמר רבא אמר ר"נ האי מאן דאוגיר כו'. הכי השתא התם שטר לגוביינא קאי אבל הכא א"ל האי דכתיבי לך שטרא כו' א"כ בשטר קני' מהראוי שלא יהי' שייך חזקה דשטרך כו' כיון דעיקרו הי' לקנין רק במכר אם פירש בו האחריות אשר יוכל להיות נגמר בע"פ אף למ"ד אחריות לאו ט"ס א"כ מה שהוזכר בשטר לא הי' רק לראי' ושייך שטרך כו'. אבל בשטר קנין של מתנה אף שמוזכר בו האחריות כיון דלחיוב האחריות הי' צריך להזכיר בשטר להקנותו לו בזה הוי גם לענין אחריות שטר קני' וי"ל דלא שייך שטרך כו' א"כ משכחת יפוי כח בשטר מכר נגד שטר מתנה אף כשפירש האחריות

קושיא ד ז"ל הן הוחלתי עד בוא דבריו לכבדני בביאור לשון התוס' בשבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה שכ' שם דכיון דמותר לגבן ביו"ט אם נפל ביתו ביו"ט מותר מדינא לבנותו לבל יכנו שרב ושמש דמתוך שהותר בנין לצורך רק דרבנן אסרו דהוי עובדא דחול איך נמצא ידינו ורגלינו בבהמ"ד בהא דקאמר הש"ס בפשיטות פ' ידיעות דף י"ו ע"א דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט ויליף לה משבתותי תשמרו דמה לענין יו"ט אצל שבת דביו"ט הו"ל למישרי למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דהוי לי' נמי צורך היום קצת שלא יהי' שלחנך מלא כו' כפי מ"ש התוס' ביצה דף י"ב וי"ד א"כ אם דמדינא מותר הבנין פשיטא שלא תפול גזירת חכמים בזה וכ"ש אי נימא דהכא הוי כלא אפשר למעבד מאתמול כיון דמדינא לא הי' לה לעזרה להתקדש אלא בשיורי מנחה דומי' דירושלים וה"ה דהי' לה להתקדש במנחת חמץ רק משום שלא נמצא בשעת בנין חמץ והכא כיון דאפשר למבני ביו"ט הו"ל כזמנו קבוע ביו"ט והו"ל למישרי אפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין כו'

תשובה מ"ש מעלתו שיהי' מותר בנין ביו"ט מטעם מתוך דהוי צורך היום וכזמנים קבועים מחמת צורך קידוש העזרה במנחת חמץ לבבי לא כן ידמה דצורך היום לא מיקרי רק מה שעצם היום גורם כמו שריפת חמץ ביו"ט ומילה בזמנה ויעוין במג"א סי' סמ"ו ס"ק ג' אמנם לכאורה קשה לשיטת רש"י דסובר דאמרי' מתוך אף היכא דליכא צורך היום כלל ואקדים מה שיפלא בעיני על הפ"י שכ' בחידושיו למס' ביצה דף י"ב בזה"ל לכן נראה דלעולם אמרינן מתוך אפי' היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי ממ"ש הרמב"ם דבונה ביו"ט חייב כו' דנלע"ד דהא דאמרי' מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר כו' כמו בנין למען יעמוד ימים רבים: משא"כ עשיות הגבינה שהותר ביו"ט ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור כו' יעו"ש לא אבוש לומר שלא מצאתי דין בונה ע"מ לסתור ובירושלמי שבת פ"ז על הלכה ב' אי' מה בנין הי' במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ב אדנים ולא לשעה היתה אמר ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדבור כמי שהי' לעולם אמר ר"י בר ר' בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין כו' ולעיל מיני' בדין הקושר אי' בירושלמי מה קשירה היתה במשכן שהי' קושרים המיתרי' ולא לשעה היתה אמר ר"י מכיון שהי' חונין כו' אמר ר"י מכיון שהבטיחן כו' אמר ר' פינחס מתופרי יריעות למדו יעוין או"ח סי' שי"ז דזה לא הוי לשעה] ובתלמודא דידן דף ע"ד ע"ב קשירה במשכן היכי הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים. ההוא קשר ע"מ להתיר הוא. אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות כו' הרי דלא ס"ל כר' יוסי מכיון שהיו חונין כו' כמי שהי' לעולם. א"כ בבנין דלמדינן מנתינת קרשים ע"כ אף בנין לשעה בנין ואולי אפשר לומר דלמ"ד יש בנין וסתירה בכלים אפשר יש לומר דבנין לשעה לא הוי בנין כיון דאשכחן מלאכת בנין במשכן בהכלים אין לחייב רק על בנין שעומד ימים רבים כמו בכלים וכמו בקשירה אף שהי' במשכן קשירות ארעי ביתדות אוהל המשכן כיון דמצינו קשירה של קיימא בתופרי יריעות לא למדו לקשירות ארעי כ"כ לענין בנין (ויעוין בחידושי פנ"י לשבת דף ע"ד] ומ"ד דמגבן חייב ע"כ סובר דיש בנין בכלים וכן מבואר בחידושי הרשב"א לשבת פ' י"ב דף ק"ב ע"ב: והרמב"ם דפוסק במגבן חייב וכשיטות תוס' שבת דף ע"ד ודף ב' ד"ה מאן כו' לשיטתי' דסובר יש בנין בכלים כמבואר במ"מ פ' יו"ד מהלכות שבת דין י"ג ויעוין בפ' כ"ב דין כ"ו] אבל ברמב"ם בפרק יו"ד נראה דהעושה אוהל קבוע ותנור אינם רק תולדת בונה ולא בונה ממש שהוא האב אבל ע"כ אין מלאכת בנין נלמד מבנין הכלים שהי' במשכן דא"כ אבות יתקרי ואמאי קרי להו תולדות וצ"ע נחזור לראשונות דלשיטת רש"י דסובר בשבת ע"ד דפסקינן אין בנין וסתירה בכלים ליכא לדידן איסור מדאורייתא במגבן רק אליבא דר' אליעזר דהוא מתלמידי ב"ש דסוברים בביצה כ"ב יש בנין בכלים ולשימתייהו לא אמרי' מתוך ולדידן דאית לן מתוך לשיטות רש"י אף בליכא צורך כלל בלא"ה לא שייך בבונה מתוך כיון דליכא בנין במגבן אבל לפי המבואר ברש"י פסחים דף ס"ה ד"ה אחד זה וכו' לא פליגי רבנן אר' אליעזר אחיובא דמגבן דתולדה מאב מלאכה בונה הוא. נ' דסובר רש"י דאין לדמות בנין כלים למגבן. ויש להסביר ולחלק בין הנושאי' עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות שבת פ"ז ד"ו דקבוץ החלקים במגבן הוי בונה דזה שייך אף כשפורר הגבינה אח"כ לפרורים קטנים דאין משהו בעולם שלא יהי' בו קבוץ חלקים (ויעוין בתוס'] ונשאר שם בונה על אותו משהו

ודע דלפי הנראה מדברי הרמב"ם הלכות שבת פ' יו"ד הלכה ט"ז י"ז י"ח בדיני מכה בפטיש לא שייך דין מכה בפטיש רק במה שמוסיף על המלאכה בגמר ליפותו ולהכינו על מכונו בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ומזה נ"ל לכאורה שבמלאכת אוכל נפש עצמה שהתירה התורה ביו"ט לא מצינו ולא שייך היתר דין מלאכת מכה בפטיש ואין צביעה ומירוח ועיבוד באוכלין אף בשבת א"כ לא שייך במלאכת מכה בפטיש מתוך ואף דלענין איסור בנין שייך מתוך עכ"ז שייך בגמר הבנין איסור מכה בפטיש דאף דמכה בפטיש שייך במלאכת מכשירי אוכל נפש כמו בשפוד שנרצף הלא מבואר בפ"י מס' ביצה דף י"ב דל"א מתוך שהותרה במכשירי אוכל נפש א"כ אין מקום להתיר בנין בהמ"ק ביו"ט לצורך קידוש העזרה במנחת חמץ דהקידוש הי' אחר גמר קביעות אבן האחרון ותקונו על מכונו [ויעוין ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א דין יו"ד י"א] דזה הוי מכה בפטיש גמור כדין המצדד את האבן המבואר שבת ק"ב ורמב"ם הנ"ל דין י"ח ואם לא נמצא בתוס' סתירה לדברי הנ"ל הי' אפשר לומר דמ"ש התוס' דבונה אינו אסור ביו"ט רק מדרבנן היינו בגוונא שאינו גומר הבנין דליכא חיוב משום מכה בפטיש רק משום בונה דשייך בי' מתוך ויעוין שבת דף קמ"ה וידוע דעת הרשב"א המובא במ"מ פ"ט דשבת ומובא בט"ז סי' שי"ח גם בשם הרא"ש דאחר בישול כמאכל בן דורסאי ליכא משום מבשל ובחידושי רשב"א לשבת דף י"ח נראה מבואר דליכא שום חיוב מלאכה ממש בגמר הבישול אח"כ ואם הי' שייך בבישול מלאכת מכה בפטיש הי' לחייב על גמר הבישול כל צרכו למאכל כל אדם משום מכה בפטיש וגם לס"ד דאביי במכות דף כ"א דיש חילוק מלאכת ביו"ט ולכך חייב במבשל גיד בחלב ביו"ט שתים משום הבערה ובישול הי' מקום להקשות לכאורה דהא לענין בישול בב"ח מיירי בבישול גמור לדעת רש"י חולין דף ק"ח ע"ב ד"ה אחרים א"כ כיון