עטרת חכמים חלק א ע

השביעו יש בו נשיאות עון. ע"כ לשיטתי' הדין כדברי רב אחא בר יעקב דמשחק בקובי' פטור דאינו בר הגדה ולא שייך גבי' נשיאות עון על מניעות הגדתו כיון שאינו לתועלת כלל וממילא ממועט גם מחיוב שבועות עדות דושמעה קול אלה קאי אגוונא ששייך בי' סיפא דקרא ואם לא יגיד

קושיא ב בזה"ל יהי' נא דברי אדוני למנוחה בביאור דברי תוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן כו' במ"ש שם דתפשוט מדרמי בר חמא דלא אמרינן מגו במקום חזקה דהא אמר כו' המפקיד אצל חבירו כו' ובשטר צריך שבועה ע"כ. והנה עפ"י מה שהניחו תחלה דעיקר השבועה בשטר היינו משום דאומר אפשיטי דספרי זייר לי' אין הכרחם ברור דשטר פקדון שאני דלא מצי למימר אפשיטי דספרא דהא אין על הנפקד לתת שכר כמבואר להדיא בתוס' לקמן דף ע' ע"א ד"ה או דלמא כו' וא"כ לפי"ז י"ל דהך סברא בידי מאי בעי נהי דגרוע טפי בשטר מלוה מחזקה מיהו בשטר פקדון אלימא טפי מחזקה דמה"ט איבעי' לי' לקמן אי מהני מגו אף דבשטר מלוה פשיטא דמהני וכבר נזכרה סברא זו לטעם אהא דתקינו רבנן שבועה בשטר מלוה ג"כ בתוס' פ' שבועת הדיינין בסתירת דברי רב האי ז"ל: תשובה בקושי' זו קדמוהו בתומי' סי' ק"ח ס"ק ב' ומה שרוצה לתרץ דקושי' התוס' דא"כ שבועת שואל שמתה כדרכה היכא משכחת הא א"ל מיגו דהחזרתי דבשואל שייך הסברא דזייר אפשיטי דספרא כו' יעו"ש לכאורה דבריו דחוים דכי לא משכחת כשידוע שהשואל שילם מיד פשיטי דספרא. אף דלדידן משביעין בכל שטרות אף במקום דלא שייך אפשיטי דספרא. י"ל דכיון שתיקנו חכמים שבועת אישתבע לי תיקנו בלא פלוג אבל באמת ל"צ לזה. דמלבד סברת אפשיטי דספרא זייר יש עוד סברא דאשתמיט מיניה בעל השטר דאיל למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי. וכמבואר כ"ז מדברי רבא במס' ב"מ דף ט"ז ע"ב ולזה האריכו בתוס' ב"ב דף עי"ן ע"א ד"ה או דילמא כו' בסברות. דכל הטעמים אינם שייכים בשטר פקדון כיון דלא עשה לו טובה אינו מחזיר הפקדון עד שמחזיר לו השטר ולכך סובר רבא דבשטר פקדון צריך להחזיר בעדים ובזה דחוי' דברי התומים מ"ש בסוף ס"ק הנ"ל דס"ל להתוס' זייר לי' כו' לאו דוקא כו' די"ל דלאיזה סיבה לא החזיר כו' יעו"ש דבאמת כ"ז לא שייך בשטר פקדון רק לענין שטר שאלה י"ל סברא זו כיון שעשה לו טובה אף במקום דלא שייך סברת זייר לי' אמנם באמת אין להעלות על הדעת שנתכוונו התוס' לדרך רחוק כזו ובלא"ה יש לדחות דמשכחת בשואל בשטר בנאמנות גם לכאורה יש לעיין אף לדידן דפסקינן דבשטר פקדון מועיל מיגו י"ל דלכך קלישא החזקה דשטרך בידי כו' אף בשטר פקדון די"ל דסמך על המגו ולכך לא חש להניח וכן מבואר ברשב"ם דף הנ"ל בד"ה ולטעמיך כו' ולפי"ז במקום רואים דלא שייך טענות נאנסו הי' איל דלא משבעינן המפקיד בטענות אשתבע לי. אמנם בח"מ סי' רצ"ו ס"ג מבואר דבכה"ג צריך המפקיד לישבע כשטוען הנפקד אשתבע לי ובח"מ סי' קיח מפרש הסמ"ע מעם הרשב"ם הנ"ל וצ"ל דס"ל להסמ"ע דלענין הטלת שבועה באישתבע לי א"צ לטעם הנ"ל. רק באם הנפקד יהי' נאמן בהחזרתו צריכין טעם הנ"ל לסתור החזקה דשטרך בידי כו' אבל אכתי קשה מנ"ל הא דדין אישתבע הוא גם בפקדון ואפשר לומר כיון דר"פ אמר האי מאן דאפיק שטרא כו' הכוונה אף היכא שהשטר יוצא מת"י אחר שקנאו בכתיבה ומסירה מהלוה ונגד זה טוען הלוה פרעתיך אף דלא שייך כאן אישתמוטי כיון דהוא לא עשה לו טובה בהלואה וגם אפשיטי דספרא זייר לא שייך כיון דהוא לא הי' בעת הלואה וחוב דפשיטי דספרא לא נקנה לו במסירת השטר והוי כפורע חוב של חבירו כו' וגם איך קנה תביעה שבע"פ ואין מקום לדחוק ולומר שיכול לומר שהחזיר להמוכר כשיעור שווי' של הנייר דלדעתי אינו נאמן המלוה ע"ז בע"פ ואיך קנה ממנו הלוקח אולי יכפור הלוה ובלא"ה ז"א דכיון שלא הי' לו זכות תביעה כ"א כשיעור שווי' של הנייר הי' יכול לכתוב שובר על השטר או למחקו משא"כ לגבי המלוה עצמו דזייר אפשיטי דספרא ר"ל יותר משווי' של הנייר ולכך לא כתב שובר כדי שירא הלוה ויצטרך לשלם לו והסברא פשוטה ויעוין באס"ז כתובות ד' י"ט ע"ב בד"ה מ"ד שטר פרוע כו' או י"ל האי מאן דאפיק שטרא כולל גם שטר מתנות במתחייב א"ע בדבר שאינו חייב הסופר חל על המקבל כמבו' ח"מ סי' ס"א סעיף י"ד. ולשיטת רש"י בסוגי' דפוגמת דהשבועה בבא ליפרע מיתומים הוא מטעם אישתבע לי שהי' יכול הבע"ד לטעון וכן מפורש בכמה פוסקים דר"פ דינא דמתני' מפרש י"ל בלא"ה דכיון דמפשטא דמתני' נראה דמיירי גם בתוספת כתובה כמו בגוונא שמפורש התם בפוגמת וע"א היתה כתובתה אלף זהובים ובתוספת שמוסיף מדעתו אין חיוב שכר הכתיבה על הבעל כמו במתנה ובפ' אע"פ מבואר רצה לכתוב כו' מסייע לי' לרבי איבו אמר ר"י כו' תנאי כתוב' ככתובה כו' לפוגמת כו' כו' לשבועה

אגב אציין דרך הערה בעלמא שלכאורה י"ל הא דבכל שטר אין הלוה נאמן בטענות פרעון אינו דוקא מטעם חזקה דשטרך בידי כו' דבלא"ה כיון דההלואה הי' על שטר צריך שיהי' הפרעון ברור כמו שההלואה ברורה וכטעם המ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרוע בעדים דאף המ"ד המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים אינו חולק רק מטעם דסובר דאמרינן אתרומי איתרמי הא אילו הי' ברור דלא הימני' ולכך נתן לו בעדים הי' מודה דצריך לפרוע בעדים ולא מצינו דהוצרך בהגמ' להטעם דחזקה שטרך בידי כו' רק במקום דצריכין לסתור מיגו שיש להנפקד וכ"כ כ' בתוס' סברא זו למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דשם יש ג"כ ללוה מיגו וא"ל דא"כ אמאי נאמן הלוה לומר פרעתי נגד כת"י י"ל דבכת"י אינו ראי' דלא הימני' המלוה וי"ל דלקחו רק לזכרון אבל היכא שדקדק ליקח שטר בעדים הרי לא הימני' (ועדיין צ"ע דילמא לקחו לענין השיעבוד) וסמוכין לדברי הנ"ל מדברי הרמב"ם פט"ז מהלכות מלוה ד"ג בראובן שהי' חייב לשמעון והמחוהו שמעון ללוי שהי' חייב לו ואח"ז טען לוי שהי' ראובן עני והטעהו ושמעון אומר עשיר הי' והעני כ' בזה"ל יראה לי שעל שמעון להביא ראי' ואח"כ יפטור מחוב לוי לא יהי' אלא שובר בידו אומרין לו קיים שוברך והפטר עכ"ל ונראה דלכך האריך הרמב"ם במ"ש לא יהי' כו' דלא נימא דשמעון נאמן כמו כל כופר בכל דהא הכא חזקה לא שייך דשטרך בידי מאי בעי דהא המלוה בעצמו מודה דהניחהו ליקח מראובן וקבל אז לפרעון לאשר לא ידע שראובן עני ולכך הביא הרמב"ם ראי' דע"כ מה שאין הלוה נאמן על טענת פרעון אינו מחמת חזקה הנ"ל דא"כ היכא שהלוה בא בטענות פרעון ושובר בידו רק שאינו מוצא עידי קיום אמאי לא יהיה נאמן בטענותו דהא ליכא כאן ראי' מכח חזקה הנ"ל דאולי פרע וסמך א"ע על השובר ומה יעשה אם מתו עידי קיום או הלכו להם א"ו דאף בלא חזקה דשטרי בידי כו' אין הלוה נאמן בטענות פרעון כ"א כשיוברר בבירור גמור שפרע. וכאן כיון שיש הכחשה אם הי' ראובן עני בעת שהמחוהו אצלו לא הוי בירור פרעון

שוב מצאתי בתומי' סי' קכ"ו ס"ק י"ד שמקשה באמת על דין הרמב"ם הנ"ל אמאי לא יהי' ראובן נאמן הא לא שייך הכא חזקה דשטרי כו' וכנ"ל אבל לא העיר בסיום דברי הרמב"ם הנ"ל אשר נשמט בש"ע אבל בטור כ' דברי הרמב"ם כהוייתן

אמנם הבעה"ת שער כ"ז פוסק כדברי הרמב"ם הנ"ל ובשער כ"א דין א' כ' בשם הרמב"ם היכא דמית מלוה והלוה טוען טענות פרעון דפרע לאביהן דיתמי דשקלי יתמי בלא שבועה כלל כו' ואח"ז כ' בזה"ל ומצינו בתשובה לשר שלום גאון דכיון דליתא למלוה דלישתבע דהא מית לי' לוה משתבע ומיכטר ולא מסתברא כוותי' דטענה דשטרך בידי מאי בעי אלימא הוא כו' הרי דנ' דסובר דלכך אין נאמנין בטענות פרעון נגד שטר משום החזקה דשטרך בידי מאי בעי

קושיא ג ז"ל ומה יעשה אזובי קיר להבין דברי רשב"ם ותוס' דף נ"א ע"א שם במ"ש שם הא דקאמר בש"ס התם ר"א במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות כחו דהיינו להיות אחריות על הנותן כדין מכר ואיך י"ל כן דהא אליבא דשמואל דס"ל התם בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים הוא דדחיק הש"ס לשנוי' הכי ושמואל הא ס"ל פ"ק דמציעא אחריות לאו ט"ס הוא בשטרי מקח וממכר א"כ כ"ז שלא פירש לו האחריות אין מקום לחלק בין שטרי מקח למתנה ואף שבתוס' פ"ק דמציעא כתבו דבשנגזל טורפה אפי' לשמואל אחריות ט"ס הוא כבר הביא הר"ב עס"ז חולקים עליהם ותו דרש"י ז"ל קידושין כ' להדי' הנ"מ לענין אי ב"ח טורפה. אמת שלולא דבריהם הייתי מוצא דרך אחר לחלק בין מכר למתנה עפ"י מה דאית' פ"ק דב"ק ופ' מי שהי' נשוי מימרא דאביי דאפי' שלא באחריות מצי המוכר לאשתעוי' דיני בהדי מערער דמצי א"ל לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומת עלי וכ' ע"ז הרשב"א בתשובתיו דבמתנה בלא אחריות לא מצי למימר הכי הובא בב"י חו"מ סי' רס"ו א"כ מצינן למימר דהיינו יפוי כח דמכר מבמתנ' שיוכל לטעון נגד המערער וכבר נוכל להלום כן בדברי הרשב"ם ז"ל בב"ב שכ' וז"ל שאם יערערו עליו יבוא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא להוי תרעומת עלי' כו' להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר כו' ע"כ שדבריו אין להם הבנה מה שהוזכר לשון תרעומת וקרובים דבריו להבין עפ"י הדרך שכ' ובזה מבואר דלא קשה ג"כ מה שכ' התוס' לשם דהא במתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דהיינו דוקא בשקיבל עליו אחריות ממש וכמבואר בפי' רש"י וסמ"ע סי' קע"ה ורמב"ם דאלולי שהי' מכר לא הי' מקבל עליו אחריות לשלם אם יטרפו ממנו משא"כ בזה דלא קבל עליו אחריות רק שאם ירצה הנותן לדון עם המערער שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את לולא שלא מצאתי מי שהעיר בזה: