עטרת חכמים חלק א ו

מ"ע מקרי דחי' ולא הותרה ובזה מתורץ היטב כל קושית התוספות במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת מה שהקשו שם על רש"י ומה שמצינן בגמ' לשון דחי' גם גבי קרבנות לאו דוקא הוא ולפי דבריו א"ש דברי רבא הנ"ל דמתרץ אליבא דר"ח דבשבת הותרה וטומאה דחוי' דהקרבת הקרבנות של שבת א"א במציאות אם לא בעשיית מלאכו' ע"כ כיון שהתירה אותן התורה להקריבם בשבת מקרי הותרה משא"כ בהקרבת קרבנות בטומאה שלולא שיקרה מקרה הטומאה בבעלי' או בכהן או בכ"ש הי' מתקיימת העשיות הקרבנות בזמנו בלי צורך דחיות איסור זה ע"כ אם מזדמן טומאת כהנים וצריכין לדחותו לצורך הקרבת קרבנות אין הכרח שיהי' נקרא בשם הותר לכן איכא מ"ד שסוברי' שטומאה בקרבנות צבור לא הותרה רק דחוי' אבל לענין מלאכת שבת בקרבנות שזמנם בשבת לכ"ע הוי הותרה לגמרי וע"כ אף שהרמב"ם פוסק בפ"ד מהלכות ביאת המקדש דטומאה דחוי' הוא בצבור מ"מ לא מצינן שכ' כן לענין הקרבת קרבנות בשבת וא"ש דברי רבא טומאה דחוי' שבת הותרה:

ולפי הנחה זו א"ש דברי הכ"מ הנ"ל דשבת לענין חולה יש לדמותו לדין טומאה בקרבנות צבור וכשם שטומאה דחוי' היא כן שבת לצורך חולה דהוי ג"כ רק כדבר הבא במקרה שיהי' מהצורך לדחות שבת לקיום מצות פ"נ ע"כ לא הוי הותרה כמו בקרבנות שבא בשבת אלא דחוי' כמו בהזדמנות טומאה שצריכין לדחותו מפני צורך הקרבנות ק"צ

ובדברי הנ"ל יש לדחות דברי הפלאה במס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה בגמרא ואת"ל מקלקל שכ' בזה"ל ואפשר לומר דבאמת הוי מצי למימר שם דלר' יהודה איצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כדס"ל לר"י בחולין וכדאמר בשבת כל אומנא דלא מייץ כו' סכנתא הוא דמחללין שבת עלייהו א"כ אפי' נחשוב לגוף המילה לקלקול מ"מ בפירוק הדם הוי תיקון ואיצטרך קרא למשרי מילה כו' יעו"ש ופשוט שאין מקום לדבריו רק לשיטת הבעה"מ בפרק ר"א דמילה שסובר דהיכא דאישתפך חמימי הנצרך לאחר המילה דחוין המילה בשבת כדי שלא נצטרך לבוא לידי חילול שבת בחמום מים לאחר המילה אמנם ז"א רק אי אמרינן דשבת דחוי' הוא לגבי פ"נ כמו דפסקינן גבי טומאה דדחוי' הוא אבל למ"ד גבי טומאה דהותרה מסתמא סובר דגם שבת לענין פ"נ הותרה ממילא לר"י שסובר דטומאה הותרה כ"כ גם לענין שבת ופ"נ אין לנו לבטל מצות מילה מחמת חימום מים שיהיה צורך לחמם לאחר המילה דהא כיון דשבת הותרה אצל פ"נ וכחול הוא לגבי' א"צ להדר שלא יבא לידי מלאכה בשבת לצורך פ"נ ומה"ת לדחות עי"ז מצות מילה בזמנה

אבל עדיין יש מקום לקושי' מעלתו דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה הא אי לאו קרא ס"ד לדחות מילה בשבת משום צורך חילול השבת במציצה (והיינו אם גם ר"ש סובר דשייך מלאכת פירוק במציצת הדם ודלא כדברי הפלאה) דהא לר"ש שסובר טומאה דחוי' כ"כ שבת לענין פ"נ לא הותרה אלא דחוי' והוי אמינא לדחות מילה מפני הכרח ח"ש לאחר המילה כדעת בעה"מ הנ"ל וליישב גם קושי' זו אקדים מה שנ"ל פשוט דמחלוקת הקדמונים המובא בשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט לענין פ"נ בשבת אם דחוי' או הותרה יש לכאורה לתלות בפלוגתא שבמס' יומא דף פ"ה. ולר"ע דיליף דפ"נ דוחה שבת מהא דכתיב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי כו' אבל להחיות אפי' מעל מזבחי כו' ועבודה דוחה שבת ק"ו דפ"נ שדוחה את השבת. הרי דדחיית פ"נ בשבת אתי' מעבודה. וכיון שעשיית עבודה בשבת אינה דרך דחי' רק הותרה לגמרי וכדברי רבא הנ"ל טומאה דחוי' שבת הותרה א"כ גם לפ"נ הותרה שבת אבל לאינך מ"ד דלא ילפי מעבודה אין הכרח שיהיה שבת הותרה בפ"נ. ולשמואל דיליף דפ"נ דוחה שבת מוחי בהם נראה לומר בפשיטות דלא הותרה שבת אצל פ"נ אלא דחי' דהא מוחי בהם למידין דרך כלל דכל מצוה שבתורה עשה ול"ת ומאכלות אסורות שאין עומדין בפני פ"נ מה"ת לחלק בין איסור מלאכת שבת ובין שאר איסורים ובשאר איסורי' שמותר להאכיל לחולה שיש בו סכנה כ"ע מודים דלא הותרה וע"כ מאכלות אסורות לחולה צריך לדקדק להאכיל את הקל קל תחילה. והרי מהר"ם מרוטנבורג שסובר דשבת הותרה אצל פ"נ מודה בעצמו שאכילת איסור לחולה לא הותרה רק דחי' אשר ע"כ דעתו שאם יש חולה שיש בו סכנה בשבת שצריך לאכול בשר אף שיש נבילה מוכנת מותר לחלל שבת ולא להאכיל נבילה דשבת הותרה ואיסורי מאכלות לא הותרה רק דחוי' כן מבואר מתוך דבריו המובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובפרט בתשובתו בעצמו שהוא בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו דין ה' וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א הנ"ל שכ' בזה"ל ולי נראה שהכל במחלוקת אם נאמר שבת דחוי' או שבת הותרה אצל חולה אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין בשביל עצמינו. וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס פי יש שם כוס אחר נותן לטהור אפי' מן הכוס שנטמא אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין עוברים לשחוט לו שבמקום שיש שם בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' הוא ולא הותרה כו' עכ"ל ועכ"פ נכון לדעתי להחליט דאליבא דר"ע דיליף דחיית שבת אצל פ"נ בק"ו מעבודה שדוחה שבת ונדחין מפני פ"נ דכשם ששבת הותרה לענין עבודה כ"כ הותרה לענין פ"נ ואין לדמות לטומאה שאינו אלא דחי' וא"כ י"ל דר"ש אזיל בשיטת רבו ר"ע (וכעין דאיתא במס' מנחות דף ע"ב) דשבת הותרה אצל פ"נ ואין צד סברא לומר שידחה מילה בשבת מחמת המלאכה שיהי' במציצה דאף שיש במציצה משום מפרק כיון שהוא להציל התינוק מסכנה אין עלי' שם חילול בדחיות שבת דהותרה לגמרי וכנ"ל וכחול הוא לגבי פ"נ

אמנם לכאורה קשה על הטור או"ח שבסי' שכ"ח כתב בזה"ל הי' החולה צורך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה. כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך ע"כ אין להאכילו בשר נבילה עכ"ל הרי שתופס להלכה כדעת הר"ן דשבת הותרה אצל חולה ובאישתפוך חמימי דלאחר המילה סובר הטור כדעת הרז"ה שדוחין את המילה כדי שלא יבוא לידי חילול שבת בחימום מים לאחר המילה כמש"כ הב"י לאו"ח סי' של"א בזה"ל ומדברי הרי"ף והרמב"ם ורבינו בהלכות מילה נראה שסוברים כדעת הרז"ה והרשב"א ולולי דמסתפינא אמינא דבר חדש דלכאורה קשה לר"ע דיליף דחיית שבת לפ"נ בק"ו מעבודה ולר"א דיליף ממילה דדוחה שבת דא"כ נימא דיו דכשם שבעבודה ובמילה אין היתר במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ונדחה עבודה והמילה בפניהם כ"כ גבי חולה שהי' כבר בסכנה קודם שבת והי' ידוע שיצטרך לבשר או לחמין בשבת אם לא הוכן עבורו מע"ש יהי' אסור לעשותן עבורו בשבת וצ"ל דאף דבכה"ג לא אתי' מעבודה וממילה מ"מ כיון שהוא עתה לפנינו בסכנה בשבת ואם לא נחלל שבת עבורו אפשר שיבוא לידי סכנת מות נדחה לפניו שבת כמו כל איסורי תורה שאין עומדין בפני פ"נ דמקרא מלא דיבר הכתוב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. ממילא יש סברא לומר כיון דהיתר דחי' שבת לצורך חולה במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא אתי' לר"ע או לר"א לא מעבודה ולא ממילה כ"א מפסוק הנ"ל וחי בהם אין היתירו רק דרך דחי' כמו כל איסורים שהם דחוים לצורך חולה ולא הותרה דהא בעבודה ומילה כה"ג אף בדחיות אין לעשותן בשבת ודוחי' העבודה והמילה בשבת מפני המכשירים שהי' אפשר לעשותן מע"ש ולא נעשה דכללא הוא דכל מלאכה שהי' אפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת א"כ י"ל אף לשיטת מהר"מ דשבת לגבי חולה כחול הוא מ"מ לענין מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש אינו דרך היתר גמור כמו עבודה ומילה רק דרך דחי' כמו כל איסורים או אפשר לומר דלענין סכנה לחולה אם אינם צריכין לו בע"ש שאעפ"י שנראה שיהיה צורך לו בשבת מ"מ כיון דכ"כ אפשר שיצא מכלל סכנה ולא יהי' מהצורך לחלל שבת עבורו אינו בחיוב הכנה קודם שבת ולא מיקרי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אלא היכי שידוע בודאי שצריכין לאותן מכשירי' ולפי"ז גבי אישתפיך חמימי שהוא צורך ודאי למים חמים בשבת לאחר המילה אם לא הוכן מע"ש או שהוכן ונשפך מיקרי מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש אשר ע"כ לפי מ"ש הבעה"מ דבכה"ג מיקרי לגבי מילה מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש כ"כ לענין צורך סכנת הילד הוי רק כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובידו הי' שלא יבוא כלל לידי צורך חילול שבת אם לא הי' נשפכים המים שמע"ש הגם כשעבר ומל בשבת והרי בא הילד לסכנה מותר להחם המים מ"מ לא הוי בכלל הותרה רק דחוי' וע"כ דעת הרז"ה שתדחה מילה כדי שלא יבא לידי דחיות שבת אף לשיטת מהר"מ דשבת הותרה גבי פ"נ דשאני הכא דהוי כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"ש דברי הטור בלי סתירה ולסברא זו צריכין אנו לומר גם בשיטת הרשב"א שהכריע בחדושיו במס' שבת דף קל"ד ד"ה הא דאמרינן כדעת הרז"ה ודלא כדעת הרמב"ן בראייתו ממס' ביצה דף ב' ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה כו' ומדלא התירו לשחוט לצורך שמחת יו"ט אף באין לו דקר נעוץ דבשעת שחיטה ליכא איסור ואחר שחיטה יבוא עשה דכסוי וידחה איסור דחפירה כו' יעו"ש ויש לדקדק על דבריו דהא מדבריו בתשובותיו שהעתקתי לעיל שסיים בזה"ל וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' ולא הותרה מבואר שלא החליט לומר דשבת לא הותרה ולשיטת הסוברים דשבת הותרה אצל פ"נ ולא דחוי' אין ראי' מההיא דביצה לדחות דינו של הרמב"ן די"ל דשאני התם דמא דמותר לאחר השחיטה לחפור בדקר ולכסות אינו אלא מצד דחי'. דעשה דכסוי הוא שדוחה את האיסור התפירה ע"כ אסור לשחוט לכתחילה לגרום שיבוא לידי דחי' אבל באישתפוך חמימי דלאחר המילה יהי'