עטרת חכמים חלק א סז

דמבואר בתומי' סי' ל"ח ראי' ברורה דאם א"א לקיים עונש בעדים רק דנפסלו מקרי עדות שאאי"ל) ובספר נודע ביהודא סי' ע"ב רוצה להחליט דע"א המחייב שבועה אינו לוקה ע"י הזמה אמנם דבריו בזה מופרכים מכמה מקומות ובמקום אחר אנופף ידי בזה ועפ"י דברי' הנזכרים יש טעם לנבון לשיטות הסוברי' דע"א מזקיק לשבועה ואינו פוטר משבועה אשר לכאורה לזר יחשב וכקושי' הרא"ש ריש ב"מ דק"ו הוא אם יכול לחייב שבועה אינו דין שיפטור משבועה אמנם לפי הנ"ל י"ל כיון דלפטור לא משכחת שום הזמה אף ע"י צירוף הוי עדות שאאי"ל ולכך לא מהני עדותו וא"ל א"כ גם שני עדים לא יועילו לפטור אדם משבועה י"ל דהא הרא"ש הנ"ל מביא ראי' מסוגי' דסלעין דנרין דסיוע משטר מועיל ג"כ לפטור משבועה ורוצה לדמות לזה דגם סיוע דפ"א מועיל לפטור אמנם ברמב"ן מדחה ראייתו דשאני התם דגבי סלעין דהסיוע הוא מהשטר שחתומים עליו ב' עדים משא"כ סיוע מע"א. א"כ י"ל אף דב' עדים לפטור משבועה הוי עדות שאאי"ל עכ"פ לא גרע מסיוע שע"י שטר שמועיל לפטור משבועה אף דהתם גבי סלעין דנרין דאף אם יבורר דהי' הלואה שלש סלעין אין להעדים אשמה כלל במה שכתבו סלעין סתם אחרי שנתרצה לזה המלוה כי רק סיוע בעלמא מועיל לפטור ולא מטעם עדות וק"ל משא"כ ע"א דאי מטעם סיוע נא יכולין למיפטר משבועה כסברת הרמב"ן דסיוע מע"א אינו מועיל ע"כ מהכרח דיפטור בדרך עד שפיר בעינן שיהי' באפשר לקיום הזמה ודע דהא דאינו מועיל עדות שאאי"ל היא משום דלמא משקרים אחרי שאין להם לירא מפני עונש וכמבואר במס' ב"ק דף ע"ה ע"ב וברש"י שם. לפי"ז לדידן דמתקנת חכמים מועיל עדות שבכתב ממילא שייך דין הזמה אף בעדות שבכתב א"כ י"ל אחרי דהמיעוט מפיהם ולא מפי כתבם לא נאמר רק על העדאת שני עדים ומהראוי הי' שע"א יזקוק לשבועה אף בכתב רק א"א לזקוק לשבועה מחמת שאינו ראוי לצירוף עם עוד א' ולא שייך בי' הזמה א"כ אחרי שתיקנו חכמים שעדות בכתב מועיל שייך שפיר עונש הזמה ומיקרי ע"א יכול להזים ע"י צירוף עוד א' ומועיל עדותו לחייב ש"ד ומתורץ קושי' ספר נודע ביהודא ודו"ק. ויעוין בפנ"י בחידושיו למס' גיטין דף ל"ו

ועפ"י דברי הנ"ל נ"ל ליישב דברי הירושלמי בפ"ב דכתובות רב מנא בעי ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ע"א בכתב כלום הוא לכן צריכה כשהי' שנים מצאו לקיים כתב ידו של הראשון ולא מצאו לקיים כ"י של שני או ייבא כהדא (כן גי' הרמב"ן] אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראוי שניהם כא' ר' יהושע בן קרחה אפי' ראו זאח"ז עכ"ל ומקשה הרמב"ן בחידושיו למס' ב"ב על דף קס"ה בזה"ל ותמהני כיון שלא מצאו לקיים כתב ידו הרי ע"א הוא ולמה מועיל כלום וכו' יעו"ש ובסיום דברי הירושלמי או ייבא כהדא כו' מפרש בזה"ל או לעולם אימא לך דע"א חתום לבד וקא מבעי' לן אם מצטרפין אעפי"כ שלא ראו שניהם כא' ולא העידו שניהם כא' ואליבא דרמב"ן כי הא בגמ' דידן וצ"ע עכ"ל ופירושו תמוה דהא מפורש בדברי רב מנא דהאיבעי' שלו אם זוקק לשבועה ולא לענין חיוב ממון ע"י צירוף ומה גם שבירושלמי הנ"ל מוזכר בתחלה רב חגא אמר ר' זירא בעי ע"א בפה וע"א בשטר מאי שיצטרף א"כ ע"כ דברי רב מנא שמביא אח"כ בירושלמי הוא לענין שבועה ונ"ל דברא"ש מס' ב"ב דף הנ"ל מפרש בשם רבינו יונה דאף דבשטר בשני עדים לא שייך פסול דמפי כתבם מחמת שנכתב כדין שטר בציווי הלוה אמנם ע"א בשטר לאו כלום הוא כיון דאינו נכתב כדין שטר מיפסל מחמת מפיהם ולא מפי כתב יעו"ש באריכות ויעוין בדברי ש"מ בחידושיו לב"מ בסוגיא דמצא שט"ח על הגמ' אומר הי' ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים כו' והנה לפי דברי מהראוי הי' שגם ע"א בכתב יזקוק לשבועה דלא נאמר המיעוט מפיהם וכו' לגבי ע"א אך כיון דבעינן שיהי' ראוי להזמה דהיינו ע"י צירוף ע"א לחייב שבועה עפ"י ע"א בכתב כיון דלא נכתב כדין שטר לא חזי לאצטרופי עם א' בע"פ לחייב ממון ויותר טוב שטר בב' עדים דלא שייך גבי' פסול מפי כתבם מחמת שנכתב כדין שטר כדברי הרבינו יונה משטר מע"א וע"א בע"פ דא"א לחייב עפ"י צירוף הע"א שבכתב שאינו מועיל לממון וממילא אינו קם אף לשבועה כיון דא"א למשכח בי' הזמה ולפי"ז צדקו דברי הירושלמי שמקשה ע"א בכתב כלום הוא וע"ז משני שפיר כשהי' שנים מצאו לקיים כו' וכיון שכן שפיר מצי לאצטרופי היינו באם ימצא קיום גם על השני וי"ל דהוי בגדר עדות שיכולים להזים ומבעי' רב מנא שפיר אם זוקק לשבועה ודע דכל דברי הנ"ל לא יצדקו רק אם נאמר דעדות מיוחדת כשר אבל אם נאמר דעדות מיוחדת פסול גם בממון ובפרט אם נאמר דמקשינן הגדה לראי' דגם הגדה צריך להיות כאחת כדאי' בסנהדרין דף למ"ד א"כ לעולם א"א למשכח גבי ע"א תורת הזמה כיון שעדותו אינו יועיל לצירוף רק אם יעיד פעם שנית עם עד שני שיבוא ובאופן שיעידו שראו כאחת. וע"כ צ"ל דלענין חיוב שבועה עפ"י עד לא בעינן שיהי' שייך ביה דין הזמה וממילא יש לחייב שבועה גם עפ"י ע"א בכתב דמה לי בכתב או בע"פ הא לעולם אינו ראוי להזמה ואעפ"כ גזרה התורה לחייב שבועה על פיו נמצא האיבעי' של רב מנא אי ע"א בכתב זוקק לשבועה תלוי בפלוגתת רבנן וריב"ק ולזה מסיים הירושלמי שפיר או ייבא כהדא אין מקבלין מן העדים כו' ודו"ק ובסגנון הנ"ל יש לפרש עוד בדרך אחר סיום דברי הירושלמי הנ"ל ודעת לנבון נקל ויעוין ברמב"ם הלכות עדות פ' כ"א ד"ה מבואר דגבי ע"א שייך ג"כ דין הזמה היכא דבא להפסיד ממון ודו"ק

תשובה יח להרב הגדול החריף ומפורסים מוהרר ליב ברלין נ"י ז"ל מעלתו בב"ב דף ל"ג ע"א ברשב"ם ד"ה לקוחה הוא בידו דאין נשבעין על הקרקעות כו' והנה דעת הרשב"ם דאפי' היסת אין נשבעין על הקרקעות וזה ל"ק על הרשב"ם וכי כעורה משנה זו שתירצו התוס' בד"ה מיגו די"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דכאן טענינן ליתמי אלו הי' אביהן חי הי' טוען ברי כמבואר אבל זה קשה על כולם הלא הדין כדאר"נ הדרא ארעא והדרא פירא וא"כ חיוב שבועה על הפירות. הגם שהוא רק דרבנן כיון דהוא כופר הכל דהא טוען לקוחה היא בידי מ"מ חייב שבועה מכח גלגול על הקרקע דהא אפי' שבועה דרבנן מגלגלין כמבואר בחו"מ בסי' והוא מגמ' דשבועות דף מ"ח וא"כ מאי מתרץ הרשב"ם דאין נשבעין על הקרקעות עכ"ל

תשובה מ"ש מעלתו כיון דמגלגלין בהיסת יש חיוב שבועת היסת על הקרקעות בגלגול אינו מוכרע די"ל דלשיטת הרשב"ם דליכא שבועת היסת בקרקעות גם ע"י גלגול ליכא גבי' שבועת היסת ובאמת לא הוצרך מעלתו כלל לומר דחייב לישבע על הקרקעות מטעם גלגול בפשיטות הו"ל להקשות דחייב שבועה על הפירות שהמה מטלטלין אבל כמדומה לי דאשתמיט למעלתו דברי הסמ"ע בסימן צ"ה ס"ק י"ב דכ' דאע"ג דבשעת התביעה כבר בצרן והטענה היא בדמיהן ואין כאן שבועת קרקע אלא שבועת מטלטלין מ"מ כיון דעיקר הפקדון הוי כמחובר לקרקע הרי הוא כתובע קרקע כו' יעו"ש ומה"ט כל התובע מחבירו שיחזור לו שדהו אף שהמחזיק אכל מאותו שדה כבר הפירות והרי יש בתביעה זו תביעות שדה ומטלטלין עכ"ז אף כשיש להמערער ע"א אין המחזיק מחויב ש"ד להכחיש את העד על תביעות הפירות ומטעם דעיקר התביעה הוא על הקרקע דאם הקרקע של המחזיק הרי דידי' אכל וכיון שאין נשבעין על כפירות קרקע אף נגד ע"א ליכא לחייב שד"א אף כשהתובע דורש גם דמי הפירות שאכל לכן סתמו הפוסקים בכל תביעות קרקע ליכא ש"ד נגד ע"א אף דבסתמא מסתעף מתביעות קרקע גם תביעות פירות השכר שימוש ובקצה"ח סימן הנ"ל ס"ק זיי"ן מביא ראי' מהך שתובע עפ"י ע"א שדה והפירות שכן מוכח ממ"ש התוס' בפ' חז"ה דף ל' ד"ה לאו קא מודה ובדף ל"א גבי חד סהדי דאסהיד ומדין מחאה צ"ל דוקא בפני ב' וזה רבות בשנים היה לי פלפול בזה עם כבוד הרבני המופלג מ' מענדיל אובן מהעלישוי והבאתי עוד ראי' ממתני' ריש פ"ב דכתובות שדה זו של אביך היתה כו' ואם יש עדים כו' נשמע דאם ליכא רק ע"א נאמן אף בלא שבועה ואמאי הא אם יאמר לקוח יצטרך לישבע ש"ד נגד עד מחמת תביעות הפירות א"ו כמש"כ כיון דתביעות הפירות תלי' בתביעות השדה לא' הוי אלא כתביעות קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וכעין דקדוק הנ"ל מדתני עדים משמע אבל ע"א לא מצינו ברא"ש פ"ק דב"מ דין ג' בשם רבינו יונה ומה שדחה שם הרא"ש דעדים לאו דוקא ופי' עדות המועלת לו לא שייך אלא היכא שאין ע"א נאמן ופוטר משבועה דכיון דמאמינים לדבריו הוי כשני עדים משא"כ גבי שדה זו של אביך כו' דאם יש ע"א גורם חיוב ש"ד על שכנגדו שישבע להכחישו אבל אין האמנה לדברי העד ולא יתכן בכה"ג לכנות ע"א בשם עדים ושפיר נשמע מלשון עדים דתני במתני' דדוקא שיש שני עדים. אבל אי ליכא אלא ע"א נאמן הלה לומר לקחתי' היינו במיגו שהי' אומר לא היתה של אביך מעולם והקצה"ח לא נחית לזה וגם לא הזכיר מדברי הסמ"ע הנ"ל עכ"ז הסכים לדינא כנ"ל דברי הדו"ש

תשובה יט לגדול אחד שהקשה אותי איזו קושיות ולמען להקל מעין הקורא הצגתי התשובה אחר כל קושי' וקושי'

קושיא א בזה"ל יראני אדוני חסדו וישעו בביאור דברי התוס' ב"ק דף ק"ח ד"ה' ותרי כפילא שכ' שם דחשוד על