עטרת חכמים חלק א סו

ומה שחור כבוד מעלתו לקיים דבריו הראשונים שהכוונה בדברי הגמ' בבכורות רפ"ב שקיבל עליו לדין בדיני ישראל היינו בקנין חליפין ומסיים ע"ז בזה"ל ולא הייתי צריך להביא לרומפ"מ דברי השיך ס' כ"ב סעיף ק' ד' ותוס' ב"ב דף ג' ע"א ד"ה קנין כו'.: וכי נעלם ממנו עכ"ל דמר לא ירדתי לסוף דעתו הרמה הלא אדרבא מה שהקשיתי בתשובתי הראשונה שא"א לפרש שם דהקבלה בק"ס הי' משום דקנין דברים לאו כלום הוא ונתכוונתי למ"ש התוס' שם ב"בדף ג' דלכך מועיל קבלת קנין גבי מתנה ש"ח כו' משום דמשעבד א"ע שאם יאוש ישלם וכן כוונת הראב"ן שמביא הש"ך הנ"ל שהקנין צריך להיות מל חיוב עש"י ושם בבכורות אף שמקבל העכו"ם ק"ס אינו רק שאם יאמרו דייני ישראל שאין בזה דין קני' לא תחול הקני' והי' כלא הי' כלל (דא"כ הרי נעשית תיכף ע"ז של ישראל בעת הקני' ולא מועיל עוד הפסק שאח"ז שמחייבו את הנכרי להחזיר הדמים לישראל) וא"כ הוי ק קנין דרבנן בהימנותי שהיו לפני אז דברי השיך ותוס' הנ"ל ודברי שארי פוסקי' בתנאי דין קנין דברים ועליהם נשענתי במש ומ"ש התוס' דאין שטר לעכו"ם פשוט דכל קנינו של נכרי אינו אלא בכסף או במשיכה למ"ד שסובר לישראל בכסף וקנין בשטר ליכא גבייהו וזיל הרמב"ן בתשובת הנ"ל דעכו"ם אינו קונה בשטר דשטר מהיכא גמרי' לי' מאמה העבריה בעכו"ם ליתא דלאו בר ייעוד הוא ועוד וכו' יעו"ש

ומ"ש (על דברי בדברי רש"י ר"פ הזורק מצד דין דטלי גיטך כו') בזה"ל אבל לא הי' צריך לטעם דטלי גיטך דאפי' כלי בעלמא כמי אינו קונה אא"כ יעשה אח"כ קנין אחר לקנות הכלי כו' עכ"ל. אחרי בקשת מחילה מהדרת כבודו אמינא שלא דק יפה בזה בכוונת הש"ך ועל דברי לא שם לביכדבריו הרי שהי' שם ההקנאה בקנין חצר: אבל האמת לאמיתו שמודה הש"ך שהאומר לחבירו קני חצר זה ואני נותן לך גם מה שבתוך החצר שקונה תחלה החצר וע"י החצר קונה מה שבתוכה אבל כשדעת המקנה שיהי' קנין החצר עם המטלטלים בב"א א"א שתהא מצד קנין חצר רק בקנין אגב וכך מפורש מדברי הריטב"א שהבאתי בתשובתי הקודמת ורמוז בקיצור דברי' בתוס' רי"ד ואין מקום לזוז מזה כי נכון וישר הוא וכן מורה לשון בב"מ דף י"א ע"ב ד"ה ר"פ כו' שכ' שר"ג מקנה להם מטלטלים שהי' לו בחצר שלהם. כו' דק בלשונו בחצר שלהן ולא פי' בפשיטות יותר שהי' דעת אחרת מקנה המטלטלים עם החצר וכמ"ש אש שם ובתשו' מהר"ם מר"ב א"ו כנ"ל

ומה שהעיר כבוד רופ"מ אי עדות ישראל מועיל על עכו"ם כי ל"ת ברעך כתי' נ"ל כיון דעכו"ם נהרג בעד א' וקרוב אף דאין עדות לעכו"ם ולקרוב וע"א לא מיקרי עד דעפ"י שנים עדים כתיב וכל דיני הזמה לא נאמר לגבייהו עכצ"ל שנאמנות העד על ב"נ לחייבו אינו רק כענין ע"א הנאמן לנו באיסורים אף דליכא בזה אזהרות דלא דלא תענה דהא ל"ת ברעך ע"ש כתיב וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכבר ביאר החינוך להדיא דלאו זה אינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות ואי הי' גם באיסורים לאו זה הרי נוהג היא גם באשה שנאמנת באיסורים אולם בזה חילקה התורה שבאיסורי' גם אשה נאמנת וב"נ אינו נהרג ע"י אשה כ"א עפ"י ע"א איש כדאי' בסנהדרין דף נ"ז דמימעיט מדכתי' מיד איש ולא מיד אשה ויעוין באס"ז לכתובות דף כ"ה מ"ש שנאמנות ע"א באיסורין שהאמינה התורה אין מדין עדות ממש אלא מדין בירור ונפליתי בזה מן העמי' בגזירת התורה שלא יהיו קרובים נאמנים אף לחיוב שמסתמא כדבריהם כן הוא האמת וכמו כן הצריכה התורה דווקא שני עדים ובכל תנאים ופרטים התלוים בזה משא"כ גבי ב"נ שהם נדוני' עפ"י בירור הענין ונלמד מקרא שגם בע"א וקרוב הוי מבורר ונידוני' ע"י (וצ"ע במכות דף ח' ע"ב אלא אמר ראב"י כגון שהעיד בו והוזם ובב"ק דף פ"ח ע"א זוממי עבד) עיינתי בסוף פ' י"ט בס' אמונה ובטחון ולא הרגשתי סתירה נגד האגדתא שבסוף פ' הפרה שבתחלה כ' טעם מדעתו ואח"כ מביא דברי הגמ' הנ"ל ומסיי' ודבריהם אמת

לפי פירושו דמר הגאון נ"י בהגהות מהרי"ח בפ' מי שמת ד' קנ"ו צריך ביאור מ"ש שם בהג"ה וכמה סוגי' אומרי' כן גם לפ"ד כבודו בכוונת התוס' דלר"א אין זכי לקטן כשהגיע לעונת הפעוטות יל"ד בדברי ר"א שאמר ואין זכין לגדול הא אף לקטן אין זכין משהגיע לעונת הפעוטות ואם נאמר דזה בכלל דבריו במה שאמר ואין זכין לגדול ממילא נשמע דלר' יהושע זכין אף בהגיע לעונת הפעוטות וצא כן דעתו דמר דברי הדוש"ת באהבה רבה הק' ברוך תאומים פרענקיל תשובה טז לכבוד ש"ב הרבני המופלג החריף ושנון מוהר"ר ברוך סג"ל מה שהקשה מעלתו על הח"צ בתשובותיו סי' קכ"ה מסוגי' דשבועות דף ל"ב שלפ"ד הח"צ משכחת עוד גוונא לחייב ע"א בשבועת העדות היינו היכא שכנגדו חשוד על השבועה והתביעה אינה אלא פחות משתי צסף כן תורף דברי מעלתו ימחול מעלתו לעיין בדברי התוס' במס' ב"ק דף ק"ח ע"א ד"ה ותרי כפילא שכתבו דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל ולפי"ז מה שהתובע נשבע ונוטל כשכנגדו חשוד על השבועה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא הי' יכול השכנגדו לפטור א"ע בשבועה וכיון שכן בכה"ג גם הח"צ מודה דאף כשהטענה פחות משתי כסף מחויב התובע לישבע ועוד שלפי תירוץ הראשון שבתוס' מס' ב"מ ד' ה' ע"א ד"ה שכנגדו קאמינא שכתבו אי אמרי' משלם לא שבק לי' חיי' דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ע"כ צריכין לומר דגם היכא דאיכא ע"א המחייב שבועה להחשוד הי' שייך לא שבקת חי' לחשוד שבקל יושג לכל מי שירצה לתובעו ע"א על דרך גומלין וכל הרוצה ליטול ממנו יבוא ויטול דאם נאמר כיון דאיכא ע"א המסייע לדברי התובע לא שייך לא שבקת חי' מאי אמרו התוס' למה חייבו חז"ל לישבע בתובע מן החשוד עפ"י ע"א ואמאי לא נימא שיטול התובע בלא שבועה כיון שהנתבע חשוד ואינו יכול לישבע נגד העד א"ו דגם בכה"ג הי' חשש דלא שבקת חי' וכיון שכן אף בתביעה פחות מב' כסף הוצרכו חז"ל להטיל שבועה על התובע מטעם דלא שבקת חי' דכ"א יבוא ויטול ממנו כפעם בפעם פחות מב' כסף עד יבוזו כל רכושו ועוד יש לדחות קושייתו הנ"ל בכמה אופנים אבל איסתגר בתירוצי הראשון הנ"ל עפ"י דברי התוס' במס' ב"ק שע"ז אין לפקפק כלל יותר אין בפי מילין

תשובה יז

בספר נודע ביהודא חלק אה"ע סי' ל"ג מקשה על הרמב"ם דפוסק בפי"ד מהלכות מלוה הוציא עליו שטר חוב בע"א ולוה טוען פרעתי ה"ז משואיל"מ הא הרמב"ם סובר דשטר אין לו עיקר מד"ת והוי הלוה רק מחויב שבועה מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרי' מתושאיל"מ יעו"ש באריכות

ונלע"ד ליישב קושייתו הנ"ל דברמב"ם פ"ה מהלכות עדות אי' בה"ג בזה"ל וכ"מ שע"א מועיל כו' חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו עכ"ל ואי' בכ"מ איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרי' לכל עון וכו' אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי' לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן ויל"ד הא בספרי מבואר דילפינן מפסוק הנ"ל לא יקום ע"א באיש דאבל לעדות אשה קם אשר ע"ז תמכו יסודותם כמה קדמונים הלא בספרסם מבואר באריכות יחזקו במסמורות הראי' מהגמ' ומטין לומר שכן דעת הרמב"ם דלעדות אשה ע"א נאמן מדאורייתא ומבואר בירושלמי מס' יבמות דלעדות אשה מועיל עד בכתב ויכולין להסביר כיון דהמיעוט מפיהם ולא מפי כתבם קאי בפסוק ע"פ שנים עדים יקום דבר אמרי' דלא נתמעט מפי כתבם רק היכא דצריכין להעדאות שני עדים והיכא דע"א מהימן הנלמד מפסוק דלא יקום ע"א וגו' מהני גם בכתב א"כ י"ל דגם לשבועה זוקק ע"א בכתב ומנ"ל להרמב"ם שאינו זוקק לשבועה רק היכא שבצירוף עוד אחר יוציא ממון ועוד דלפ"ד הכ"מ לא הי' להרמב"ם לסיים בדבריו ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו רק בקיצור ה"ל לומר אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף לחייב ממון ונ"ל דכיון הרמב"ם לתרץ איזה קושי' דבתומי' סי' למ"ד ס"ק וא"ו מוכיח דגם בע"א בעינן חקירות כדי שיהי' יכול להיות מוזם ויעוין בש"ך חו"מ משם תראה דהחקירות בעדות הוא כדי שיהי' באפשר לקיום הזמה וא"כ מדבעינן גם בע"א חקירות צ"ל ע"כ דגם בע"א בעינן שיהי' אפשר בהזמה וקשה מאי תורת הזמה שייך בע"א המחייב שבועה ולא ממון ובב"מ מבואר בפירוש מה להצד השוה שבהן דהיינו פיו וע"א שאינן בתורת הזמה כו' יעו"ש וצ"ל כיון דאם יצטרף עוד אחר יהיה הנשבע מתחייב ממון ויהיה שייך דין הזמה מיקרי שפיר עד שיכול להיום מוזם וסמוכין לדברי מדברי התוס' במס' סנהדרין דף פ"א ד"ה ונגמר דינו ועי"ל כיון דאי מיתזמי קמאי כו' יעו"ש ובלא"ה מובא בספר נודע ביהודא סי' ע"ד בשם גאון ספרדי דלכך בעדות מיוחדת שייך הזמה ולא יכול הראשון לטעון לא הי' יודע אם יבוא עוד אחד משום דע"כ עיקר עדותו הי' בכדי להצטרף עם אחר לחייב ממון כי מה בצע אם יחייב שבועה אחרי כי שקר הועד מה"ת ימנע הנתבע מלישבע כפי האמת ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דאף לחיוב שבועה אינו מועיל עדות עד שאינו בהזמה וא"כ צ"ל דהא דמחייבינן שבועה עפ"י ע"א היינו משום דשייכי בהזמה באם יצטרף עוד אחר ויצא ממון עפ"י עדותם ויהי' שפיר אפשר לקיים בו דין הזמה ומדויקים הדברים האלו בדברי הרמב"ם הנ"ל [וא"ל דשייך הזמה בע"א לפוסלו אם יוזם דז"א