עטרת חכמים חלק א סה

מדעת ממילא מוכח דהפקר מועיל גם בדבר שאינו ברשותו של אדם: ויעוין בפ"י לגיטין דף ל"ח ובאס"ז לב"ק דף ס"ט בריש ד"ה כל שלקטו עניים שמובא שם דס' דסתם יאוש חשוב הפקר ויש לי אריכות פלפול בזה לחזק דאף לרבא מועיל הפקר בדבר שאינו ברשותו ויעוין כריתות דף כ"ד ע"א ברש"י ד"ה נרבע שורו

אמנם מלבד כל הנ"ל יש לדחות השגתו דמר דהמחברי' שצדדו להקל במכירת חמץ מצד הביטול תמכו יסודתם רק על דברי הר"ן ריש פסחים שהיא כשיטת רש"י והרמב"ם דעיקרו של ביטול הוא גלוי דעת האדם שאינו רוצה להיות לו זכיי' בחמץ ודי בזה מטעם דבלא"ה אין חמץ ברשותו של אדם והכתוב הוא שעשאו כשלו לגבי אדם מישראל שלבו על החמץ ולא למי שגומר בדעתו שאינו חפץ בו וביטול זה מועיל אף על חמץ שאינו ברשותו וכן נראה מלשון רש"י בפסחים דף ד' ע"א ד"ה חובת הדר לפי פי' הפ"י שם שכוונת רש"י שגם השוכר יכול לבטל חמצו של משכיר שנשאר בבית דירתו ואין לדמות דין ביטול חמץ לדין הפקר גמור וכמו שהוכיח הר"ן דהא אף לר' יוסי שסובר דהפקר כמתנה ואינו רק עד דאתי לרשות זוכה מ"מ מועיל ביטול בחמץ וע"כ צ"ל דגם לשיטת הסוברים דאין ביד אדם להקדיש פקדון שביד חבירו אף דלא כפרי' כמבואר דעתם בזה באס"ז לב"ק דף ע'. עכ"ז מועיל ביטול בחמץ המופקד ת"י אחרים מטעם הנ"ל שעיקר הביטול הוא הסחת דעתו שאינו רוצה שיהי' לו זכיי' באותו חמץ וס"ל לשיטת הר"ן הנ"ל דגם לענין חמץ של אחרים שביד הישראל באחריות מהני להישראל ביטול לענין ב"י דהעיקר הוא גלוי דעתו שאין דעתו על חמץ זה אף שבאבידתו יהי' לו הפסד שיתחייב לשלם ודלא כדברי השא"ר והפ"י ומה שהגי' כבודו הרמה בתה"ב בית חמישי סוף שער ב' רמב"ם במקום רמב"ן ונמשך בזה אחרי הפמ"א בשו"ת ח"ב סי' נ"ב אשתמוטי דברי הרמב"ן בתשובותיו המיוחסת לו סי' רכ"ה שכ' להדיא כמ"ש הרשב"א בשמו ומ"ש המ"מ וכ"כ הרמב"ן בהל' בכורים צ"ל למעלה אחר סיום פירושו על הרמב"ם או הכוונה בזה שהרמב"ן כ' שם כדברי הרמב"ם ומביא גם דעת החולקים גם בחידושי הריטב"א במס' ע"ז דף ע"א מבואר כדעת הרמב"ם ויעוין בחידושי הרשב"א במס' חולין דף ל"ט ד"ה חזינן יהי' איך שיהיה דברי הרשב"א בשם הרמב"ן צדקו יחדיו לדברי הרמב"ן בעצמו בתשובת הנ"ל ומלבד זה אין לשונו של רשב"א במ"ש והרמב"ן פי' דאמימר כו' סובל הגה"ה הנ"ל ועוד לי פ"פ על איזה דברי' שבתשובת פמ"א הנ"ל שהמה נפלאים בעיני ומ"ש עוד שדברי הרשב"א בתה"א הנה ממש דברי התוס' דפ"ז תמוה לדעתי שהמעיין בדברי הרשב"א שכ' בזה"ל כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאן נתנן מעכשיו (כצ"ל) ע"מ שיתן לו יין לבסוף כו' וגם במ"ש בעמוד שלפני זה באריכות מבואר שדעת הרשב"א דהיכא דפסק וקנה מיני' דבר קצוב כל כי האי כי יהיב מעות לאפקינהו והשתא יהיבנא כלומר אף שנתן מעות בסתם אמדינן דעתי' שמרוצה שהמוכר יוציא המעות וקנוי לו המעות מיד קודם נתינת היין ולכך לאו דמי יי"נ הם ובזה א"ש מה שהקשה ע"ז הרשב"א לנפשי' וא"ת מ"מ אסורין לעשות כן שהרי רוצה זה בקיומו שהרי הנכרי יכול לחזור בו עד שימדוד ומה שמתרץ ע"ז הרשב"א ובחידוש דין צריך ביאור דאכתי רוצה בקיומו של היין הנאסר בניצוק וצ"ל דלא שייך בזה איסור רוצה בקיומו אבל התוס' לא נחתו כלל למה שחידש כאן הרשב"א והמה סוברים כיון דמעות אינם קונים אין ביד המוכר להוציא המעות (יעוין בדבריהם במס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי) ע"כ כתבו דמיירי שבשעת נתינת הדמים אמרו להם הנכרים בפי' אנו מקנים לכם המעות מעכשיו וכדי שלא יוקשה כיון דעכ"ז מוטל על הישראל להעמיד להנכרי היין וא"כ הוי רוצה בקיומו לזה סיימו התוס' שהנכרי' אמרו והיין יהי' שלנו מעכשיו בדבריהם אלו סלקו חיוב העמדת היין ואחריותו מהישראלים וכעין זה מפרש הב"י שנתכוונו שלא יהי' על הישראלים אחריות היין ולענ"ד שהנכרי' באמת חשבו והוציאו בפיהם מה שגמרו בדעתם שקוני' מעכשיו היין לחלוטין ואף ששגגו בדיננו שא"א שיהי' קנין היין מעכשיו עכ"ז נתפסים המה הנכרים בדבריהם לענין סילוק חיוב העמדה ואחריות הישראלים ולכך ליכא רוצה בקיומו ובמה א"ש מה שסיימו התוס' ולא היו יריאים פן כו' כלומר שלא היו יריאים שהחזיקו הישראלים היין ויאמרו שנאבד או נגנב ומלבד זה לא הבנתי מה שכ' פ"מ לשון מעכשיו לבסוף כמו שכ' בתוס' בכתובות דף פ"ב ע"א ד"ה הא דאמר מעכשיו דלכאורה ל"ד לשם ופשוט באומר לחבירו מעכשיו קני זה ע"מ שתעשה לי' דבר פלוני שקנה וכה"ג אין צריכים לומר מעכשיו לבסוף וע"כ לא ירדתי לסוף דעתו בדבריו בזה

ומה שמחליט כבוד גאונו נ"י בפשיטות שדיניהם מהני מטעם שכ' הפוס' בסוגיא דמע"ש דאם אתה יכול לזכותו כו' אשתמוטי תשובת הרמב"ן הנ"ל שמצדד בסברא זו וסוף דבריו נראה די"ל דאף שמחייבי' את הנכרי מצד דיננו מ"מ לא קאי ברשותי' דישראל להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עוד נ"ל להסביר שי"ל מה שאמרו אם אתה יכול לזכותו כו' הוא רק זכות יתירה להישראל והטלת חומר על הנכרי שלא לזכותו מצד דיננו נגד ישראל בדבר שאינו נראה כעשית עול לפי דיני' שלהם כי אומרי' לו כך דינכם וכבר קיימתי סברא זו מדעתי' דנפשי ועשיתי סמוכין לזה ממה שכ' הרמב"ם בהל' מלכים סוף פ' יו"ד ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב כו' יעו"ש ומלבד זה כבר כ' הצ"צ סי' פ"א דברי' של טעם דבמכירה כזו אין לילך בתר דיניהם ומה שהתרעם עלי הדר כבודו במ"ש שמכירת חמץ היא בהערמה וכו' לא עלי תלונתו דמר כי כן מבואר להדיא באריכות בס' תבואת שור ובזה"ל דמוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחי' מעולם לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני כו' ושארי הוכחת טובא כו' ומביא ראי' שגם הב"י הודה דהא ודאי ערמה היא זה, וגם בתשו' מ"ב כ' כן ועוד כזה בכמה ספרי שו"ת ובאמת קשה הדבר מאוד דאף דדברים שבלב אינם דברים הרי בזה יש הוכחה ואומדנא. ובכה"ג גם דברים שבלב דברים ואף אם נבטל כל הוכחות והאומדנות ונאמר מצד חומר האיסור גומר הישראל בדעתו המכירה לחלוטין חלק ביתו ועיקר רכושו לעני משרת ביתו על פת לחם. עדיין יש לפקפק דהא בעינן גם דעת הקונה ומה הדבר אשר ישיא לב הנכרי העני להיות לבו שלם למסחר הזה ולקנותו ותיתי לי שמיום עמדי על דעתי אני כנזיר משתיית יין ושכר של ישראל שמקודם פסח ומעולם לא רציתי להצטרף לגאונים מריצי תשובות בענין מכירת חמץ כשנטו להקל מחמת הביטול כי לדעתי בעו"ה אף לאצטרופי לא חזי הביטול של הממון בלי דעת והעלמתי זה במכתבו הקדום מפני כבודו של התב"ש שדעתו שיש כדי סמיכה ועיקר הקולא שבמכירה דרך הערמה היא מחמת הביטול שמבטלי' החמץ וכל ישראל בחזקת כשרות ובוודאי מבטל כ"א חמצו בלב שלם מצד החיוב לבוז כל ממונו ולא יעבור על ל"ת ומי יתן והי' זה לבבם בשעת הביטול

ומש"כ מר הגאון נ"י אשר רשם על גליון הש"ך סי' ר"ב לא הבנתי דהא גבי גט מצינו דין גיטה וחצירה באין כאחד אף היכא שהחצר לא הי' שלה כלל רק הבעל מקנה לה חצירו עם הגט בב"א כמבואר מדברי הגמ' בגיטין דף כ"א ע"א כ' לה גט ונתנו ביד עבדו כו' כתב לה גט ונתנו בחצירה וכתב לה שטר מתנה עליו

ומ"ש בשם רי"ו שמזכיר קנין אגב ידעתי מזה ולעיני דברי רי"ו בס' משרי' אבל דברי נאמרו בשיטת הטור ובדרך פלפול העליתי כבר והשמטתי בהעתקת תשובתי הראשונה שי"ל שהרבינו ירוחם לשיטתו שסובר דקידושין במע"ש אינו אלא קדושי דרבנן וא"כ יש לשיטתו לכאורה ראי' דקנין אגב הוא קנין דאורייתא מדמועיל לענין מעשר ולכך סובר שמועיל גבי בכור משא"כ לשיטת הרא"ש והרמזי' שסוברים שקנין אגב דרבנן וי"ל דבנכרי' ליכא כלל קנין אגב ואף אי איכא עכ"פ אינו קנין מובחר ולמה זה כ' הרא"ף ובטור והמחוור שבכולם כו' א"ו שכוונתם על קנין חצר ובלשון הרמזים שכ' ויקנה לו אגבן י"ל שג"כ הכוונה על קנין חצר שמקנה להנכרי אף כשאינו עומד בצדו מחמת שדעת אחרת מקנה לו לכן שייך לשון ויקנה לו כו' יעוין טור ח"מ סי' רמ"ג ובש"ע שם סעיף כ"א בהגהות רמ"א ובר"ס ר'

ומ"ש כבוד הגאון נ"י בזה"ל אבל הדברים תמוהי' לאיזה צורך יהי' כאן קנין חליפין וכי אם ישכור לעצמו שפחה לשמשו או יתחייב א"ע באתנן לזונתו וכתוב עליהם שטר לא יתחייב ומה צריך לקנין חליפין ופשוט בעיני דקנין אישות קאמר שאין לעכו"ם קנין אישות כו' ואפ"ה הכתובה קיימת עכ"ל הנה בוודאי אין כוונתו דמר לומר שאין לעכו"ם כלל קנין אישות דהא ב"נ נהרג כשבא על אשת חבירו וכל זמן שהיא מיוחדת לו ולא נפרשה ממנו אשתו היא (ויעוין בפוסקים בדין איסור ישראל בא"א של ב"נ) ולא אדע במה הסיר קושייתו וכי אם ישכור כו' אבל האמת עד לעצמו שאף שאמרו ביבמות דף קי"ג אלו קנה שפחה לשמשו כו' ז"א רק לטעם שביד הב"ד להשיא אשה לחרש ולחייב עבורו כתובה גדולה לאשתו כי זכין לו במה. שנותנים לו אשה לשמשו אבל עיקר סתם כתובה אינה כלל תחת שם שכר שימוש רק מדין דאורייתא או מתקנת חכמים וכן בדיניהם לפי נמוסיהם וגם ההוספה אינה רק מתנה ולא שכירות. ואי כדברי רומפ"מ לא היה להמ"מ בפ' ד' מהל' זכיי' להביא ראי' דזכי לשוטה ע"י אחר מהא דאיתא ביבמות דף קי"ג הנ"ל פקח שנשא חרשת אפי' כתב לה מאה מנה כו' דדילמא שאני התם שהכתובה היא תחת השימוש ומה שמשעבדת לו ובכזה יש זכיי' לקטן וחרש כדאיתא תוס' ר"פ בן סורר וכיון שאינה לשכר רק למתנה דרך חובה מבוטל החיוב בנכרי דליכא גבי' דין שטר ולא קנין לז"כ רש"י שאין קנין לעכו"ם. ויעוין כתובות דף ק"ב ובח"מ ס' מ' ולפ"ד מר הגאון נ"י נימא בכל הכתובות שהמה כדאורייתא ככל פתיקות ממון בעד שכר שירות או לאתנן בעולה: