עטרת חכמים חלק א סג

כמותו אע"ג דהמ"ב בעצמו לא נחית לכך ומבכורות לא קשי' דע"כ לא אמרי' אלא לזכותו בדיניהם לקיים מקח החמץ או להפקיע מבכורה אבל התם איתמר חייב בבכורה והוה לחובתו של ישראל לא דיינינן ליה בדיניהם מש"ה מוקי התם גם סיפא דומיא דרישא בדיניהם שפסקה להם תורה התם בב"ק בס' אסיפת זקנים הפסק בשם הרב המאורי מצוה למוחקו כי לא יצא מפה קדשו והוא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחי' ויעוין בהקדמת בן יוחי

ומ"ש הגאון נ"י דדעת הגאונים האחרונים דחמץ שמכר הוא בכלל ביטול גם סמכתי על ספר זו באיזה תשובות והוא דנימא אם יש ספק במכירה אי משיכה קונה או כסף. נימא שהמבטל אי איכא ברשותי' דלא חמיתי' ובכלל זה שלא ראה בעיני שכלו שיהי' שלו כגון שמכרו בכסף וסבר הי' שיקנה ובאמת אינו כן נמצא שהוא ברשותו ולא חמיתי' וכשיבא לב"ד יהי' הדין שהחמץ איננו של עכו"ם כי לא קנאה מ"מ אני מפקירו ומבטלו ונמצא יזכה בו העכו"ם אח"כ או בקניו' או מהפקירא אבל אי נניח שאגב קונה עכ"פ מדרבנן לקנין דרבנן אפילו לעכו"ם נמצא הרי החמץ הזה היא של עכו"ם בדין ואין אדם יכול להוציא מידו ורק לענין דאורייתא קאי ברשותי' איך אוכל להפקיר מה שמסרתי ביד אחר וא"א להוציאו מידו ואפי' אמרי' יהא בטול כעפרא לא צייתינא לי' ואני תמה מלשון הגאון נ"י שכ' שמוכר דרך הערמה כו' וידוע הוא שאין המכירה הגרוע מוצא מידי בל יראה דאורייתא כו' וכפל ושילש כן וא"כ הוא בדעת המבטלים חמץ אני מסכים לתרעומתו של הגאון מחצית השקל בסי' תמ"ח דמריש ה"א כיון שהקנין הוא קנין גמור מן התורה שוב דברים שבלב אינם דברים: ול"ד לנפל עלי' דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני וגילוי דעת מהני אבל הכא אין כאן שום גילוי דעת אבל אי נימא כדעת מר הגאון נ"י אפי' גילוי דעת לא בעינן דמר הא אמר אנן סהדי דכל ישראל חושבים כן וזוכרים זה בשעת הביטול א"כ אין כאן מכירה לא דאוריי' ולא דרבנן וכדעת מחצית השקל הנ"ל

ומש"כ מקנין אגב איברא הגאון מליסא לא נחית לכך ולא ציין על תוס' לא ב"ק דף י"ב ולא דף קי"ד ובאמת כבר כתבתי בגליון שער המלך שלי פ"ג דמכירה שאין ראי' מתוס' ב"ק דף ק"ד מרש"י דגיטין ומ"ש הגאון בהא דגיטו וחצירו באים כאחד אני לא באתי לידי מדה זו כי בעני' הכינותי על גליון הש"ך סי' ר"ב לחלק בין סילק לקנין דחצר שהיא שלה מאז אלא שכח הבעל מעכב דמה שקנתה אשה קנה בעלה בזה אמרינן סילק הבעל וגיטה באין כאחד וכן ידו של עבד שהוא נתח מגופו אלא כח האדון שולטת עליו וסילק האדון ושחרורו באים כאחד אבל שתקנה חצר מחדש ויעשה מיד שולחה או ידה להקנות לה גם גיטה זה א"א והחילוק הזה נכון בעיני ואבאר כוונתו בתוס' ע"ז שכתב שיקנה לעכו"ם חדר וימשוך הבהמה לתוך החדר וקשי' לי מה לנו זה הטורח ואפי' תהי' הבהמה באגב והעכו"ם והישראל בתוך הספינה יקנה לו חדר בפרוטה ואגבו הבהמה בכ"מ שהיא אע"כ או ס"ל אין אגב לעכו"ם או ס"ל דבהמה דנייד בעי' עומד בתוכו וכיון שע"כ צריך שיהיה בתוכו שוב לא קשי' נימא מטעם אגב כי לא באו אלא להודיעני שום קנין להפקעת בכור ובזה נסתלקה תמיהת מר מעלי

מ"ש מרמזים ריש בכורות ומה אעשה וכן דעת רי"ו תלמיד רא"ש כמ"ש גם בשו"ת אמונת שמואל סי' מ"ד דן כן לפני רבותיו ונתקבלו דבריו ועליהם רמז קצות החשן ססי' קכ"ג ולדעת הגאון הנ"ל כל הראשונים נתכוונו לקנין אגב וכדעת הלומדים שדחה מר הגאון נ"י

מ"ש הגאון נ"י מס' שיטה מקובצת כתוב כן ע"א ברש"י מהדורא קמא אם כוונת רש"י אין קנין היינו חליפין יש הבנה גם לראשית דבריו אין מעשה קטן כלום ר"ל קנין חליפין כי כן דעת תוס' גיטין ס"ה ע"א ד"ה צרור כו' בתי' השני דתי' א' של תוס' שם קשה קצת דא"כ קטן שהגיע לעונת קנין ולא לעונת שליחות אין זוכים עבורו לא לר"א ולא לר"י ולא משמע כן ולפע"ד לזה נתכוון הג"ה אשר"י שם בב"ב שתמה עליהם בכנה"ג ומייתי לי' בסוף ס' לחם סתרים ולפע"ד הכונה כמ"ש ומ"מ היה נראה תי' ב' עיקר שלזה נתכוון מהדורא קמא הנ"ל אבל הדברים תמוהים לאיזה צורך יהי' כאן קנין חליפין על הכתובה וכי אם ישכור לעצמו שפחה לשמשו או יתחייב עצמו באתנן לזונתו וכתב עליהם שטר לא יתחייב ומה צריך לקנין חליפין ופשוט בעיני דקנין אישות קאמר שאין לעכו"ם קנין אישות וכן אין מעשה קטן לענין אישות כלום ואפ"ה הכתובה קיימת אחר כך ואלה אין לדברים אלו כלל ואבאר כוונתו בהא דגריטאות כי קבל עליו מאי הוי בשלמא בערכין א"ש כיון שרצה בכך מכריזים ששים יום ברצונו אבל הכא כיון שעשה קנין הקונה מן התורה בעכו"ם מה מועיל שיקבל עליו הרי יכול לחזור בו אע"כ בשקנו מידו ולא הייתי צריך להביא לפ"מ הגאון נ"י דברי ש"ך סי' כ"ב ס"ק ד' ותוס' ב"ב דף ג' ע"א ד"ה קנין כו' וכי נעלם ממנו ומש"כ הגאון נ"י דבקבל עליו לדין בדיני ישראל לא בעי קנין לא ידעתי מה מעליותא איכא בדיני ישראל הרי שניהם דין תורה הם והקב"ה צוה שהוא יקנה רק ישראל בכך וקרוב להיות מתנה עמ"ש בתורה לולי שהיא דבר שבממון

ובמ"ש תוס' ופשיטא להו דאין שטר בגוי אפשר טעמא משום דהוי עדות מפי כתבים ולא הי' לנו לצאת לדין בדבר חדש בחילוקי' שכ' תוס' דף כ' ע"ב אלא משום דהכא גלי רחמנא בגט וכן למדתי מדברי רז"ה ומלחמות פ' ד' אחים ובס' הזכותי שם וא"כ עכו"ם לאו בני כריתות נינהו לא יועיל שטר

ואני נבוך אי עדות ישראל מועיל על עכו"ם כי לא תענה ברעך כתיב ומצאתי שהרגיש ברעך הלזה רמב"ן בס' קטן אמונה ובטחון פרק י"ט ותירץ ע"ד דרוש אגדה [בסוף אותו הפסק מש"כ מטיט"א כי לא נעלם ממנו ח"ו סוגיא במקומה בב"ק סוף פרק הפרה וא"כ דישראל לא יעיד קשה למצוא שטר דמי יעיד על עדים עכו"ם כל התנאים המבוארים בסוגיא דשטרות העולים כו' ויעוין שם בהג"ה

מש"כ מר מטלי גיטך מעג"ק דפח"ח אבל לא היה צריך לטעם דטלי גיטך דאפי' כלי בעלמא אינו קונה אלא א"כ יעשה אח"כ קנין אחר לקנות הכלי דאס"ד דקונה החצר ברגע הראשונה וברגע השני קונה הכלי ממילא בלא קנין חדש וא"כ תהדר הקושיא לדוכתא אגב למה לי דע"ז סובבים דברי הש"ך סי' ר"ב אע"כ דלא קנה כלל וא"צ לזה טעמא דטלי גיטך ונפקא מיני' בשחרור דעבד כי האי גוונא דמשמע לי' מט"ז סי' רס"ו ס"ק מ"ד דמשתחרר ע"י טלי מעג"ק. וטעמא דהתם לא כתיב ונתן אלא חופשה לא ניתן ואפי' ממילא כצ"ל: ובמקום אחר הארכתי ליישב סוגיא דשוו גיטי נשים כו' אלא לטעמא דמר לא בעי אגב אלא משתחרר בחצר ולטעמא דידי בעי אגב משה הקטן סופר מפרעסבורג

תשובה טו תשובה שניה לק"ק פרעסבורג אל כבוד הרב הגאון מוהרר משה נ"י

כבוד הדר גאוני נ"י כתב בזה"ל אבל אי נניח שאגב קונה עכ"פ מדרבנן לקנין דרבנן אפי' לעכו"ם נמצא הרי החמץ הזה של עכו"ם בדין ואין אדם יכול להוציאו מידו ורק לענין דאורייתא קאי ברשותי' של המוכר והאיך יכול להפקיר מה שמסר ביד אחר וא"א להוציאו מידו עכ"ל דפח"ח וסמוכין לזה דבכה"ג מיקרי אינו ברשותו ואינו יכול להקדישו יש לכאורה ראי' מלשון הרמב"ם דבמס' ב"ב דף פ"ח איתא דההוא גברא דאייתי קרא כו' אתא לקמי' דר"כ אמר ליה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יעוין שם ברשב"ם וברמב"ם פ"ו מהל' עירכין הל' כ"א כתוב בדין זה הטעם שאינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו וצ"ל דרמב"ם לשיטתו שסובר מעות קונה היא מדאורייתא ולא משיכה וליכא כאן גבי הדלועין רק קנין דרבנן ועדיין היא מדאוריי' של המוכר לכך הוצרך הרמב"ם לומר דמשום שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו ולפי"ז יש מכאן ראי' שסובר הרמב"ם דקנין דרבנן אינו עוקר דין דאורייתא ע"ד הפקר ב"ד. וכ"נ מדבריו בפ' ח' מהל' לולב דין יו"ד במ"ש שם בזה"ל שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ע"כ כוונתו כיון שקנין הקטן היא מה"פ והקנאתו לאחרים אף כשהגיע לעונת הפעוטות אינה אלא מדרבנן הוי האתרוג עדיין כשלו ואין לדחות דהרמב"ם הוצרך לטעם שאינו ברשותו כדי לבטל ההקדש אף היכא שהלוקח הדלועין חוזר בו ז"א דהא מלשונו בהל' ערכין נרא' הלוקח הלך לו עם הדלועין או בצל שלקח ובכה"ג בוודאי אינו יכול לחזור גם מדברי הלח"מ פ"ד מהל' מכירה דין י"ד יעו"ש מבואר בפשיטות דשם הי' קנוי לגמרי להלוקח ולא הי' בידו לחזור בו' אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ב פ"א ד"ה מהא דאמרי' שכ' בפשיטות דאי קנין קטן דרבנן היכא שהקניהו לו אביו עבד ביד אביו לשחרר את העבד ומתבטל קנין דרבנן של הקטן והעבד יוצא לגמרי לחירות כי א"א שיחול עבדות דרבנן על ב"ח דאורייתא קשה לכאורה הא לפי סוגיא דצנועין בב"ק דף ס"ט ובדף ע' באורכתא נראה דכשם שאין ביד אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להפקיר ולא להקנות ולא לחלל דבר שאינו ברשותו והרי שלפי סברת רומ"פ כשנעשה קנין דרבנן מיקרי לגבי המקנה אינו ברשותו וא"כ י"ל דאין ביד אביו של הקטן לשחרר העבד שיקנה מאתו בקנין דרבנן לבנו כיון שאינו שלו כח להחזיק עוד באותו עבד ע"כ אף שמדאוריית' עדיין הוא שלו מ"מ אינו ברשותו מיקרי ומנלן דאשתני דין שחרור מדין הקנאה והפקר או חילול הא אינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם דין א' הוא ומצינו שגם גבי שחרור עבד אמרינן דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אינו בשחרור בכה"ג כמבואר להדיא דף ס"ג ע"א בקידושין שהוכיחו דרבי סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מדמפרש לא תסגיר עבד וגו' בלוקח עבד