עטרת חכמים חלק א ה

הניח כמותו בארץ הא לדעת האחרים לכאורה החשבון מסור וידוע לכ"א ואחד אחד מלא ואחד חסר ועוד הי' לו להקשות מדברי הירושלמי בר"ה על המשנה במעשה שעיכב ר"ע ארבעים זוג יעו"ש ומדברי ר"ע במכילתא על פסוק החודש הזה לכם יעו"ש ואם נאמר כמ"ש הפנ"י בחידושיו לר"ה דף י"ח ד"ה על ששה חדשים בלא"ה ל"ק קושית רומפכ"ת אמנם באמת מדברי ר' ישמעאל ור' עקיבא בשבת דף קי"ד דפליגי בפשט הכתוב עולת שבת בשבתו ומוקי ליה ביוה"כ ושבת אין להוכיח שסוברים כאחרים דלא אד"ו ראש אינו אלא תקנת חכמים ופלוגתיהו בפירושו דקרא ובתוס' שם לא הביאו בשם הר"י בעל תוס' רק היכא שמצינו דהוי תרי שבי בהדדי אתיא כאחרים כוונתו היכ' שמוזכר במשנה או בברייתא שהי' בזמן התנאים תרי שבי בהדדי ע"כ צ"ל דסובר כאחרים וסמוכין לדברי אלה מדברי הר"י בעל תוס' עצמו מה שמפלפל בפסחי' דף נ"ח ע"ב ד"ה כאלו יעו"ש ותנא דברייתא שם בפסחי' הוא ר' ישמעאל וקשה סיפוק לי' דלר' ישמעאל בלא"ה אין לדקדק בלא אד"ו ראש דסובר כאחרים: אמנם הר"ת בתוס' סנהדרין דף י"ג ע"א ד"ה ור' יוסי הוכיח מסוגי' דשבת דף קי"ד דר"ע ור' ישמעאל לא הקפידו בלא אד"ו ראש אבל לא נחית לומר שר"ע ור' ישמעאל סוברים כאחרים. ומבלעדי כל הנ"ל י"ל עוד דלפי דברי הגמ' בערכין דף ט' ע"ב אמר לי' רב אדא בר אהבה לרבא אחרים מנינא אתי לאשמעינן (ומפרשים הכי איבעי' להו למימר אין מעברין את החדש לצורך) הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש עפ"י ראי' מפרש רב"י אי הוי אמרי אין מעברין את החודש לצורך ה"א הנ"מ בחודש שנראה בזמנו אבל היכי דלא אתי סהדי ביום שלשים ע"כ תעברהו משום דמצוה לקדש עפ"י עדים עכ"ל היוצא מזה דנשמע מדברי אחרים ב' דינים דאין מעברין ומקדישין לצורך וגם שלא בעינן מצוה לקדש עפ"י הראי' ממילא י"ל דשארי תנאים שנא חשו להפריד חלות תרי שבי בהדדי סוברים בזה כאחרים דאין לשנות הקביעות מחמת צורך אבל עכ"ז פליגי אחרים וסוברי' דבעינן מצוה לקדש עפ"י ראי' והיכא שלא באו עדים מההכרח לעבר וכן י"ל בשיטת ר"ע ושפיר משכחת שיהי' אדר מלא ודוק

תשובה ג

שוב כתב הרב הנ"ל בזה"ל עוד ימחול לעיין בדברי תוס' הרא"ש על מס' יבמות דף ע"ג ע"ב אסור לבער מהם בטומאה ותוס' שם בד"ה אסור דהוא גופא נילף בק"ו ובתוס' הרא"ש כתב דל שייך לומר דהוא גופא נילף דאפי' אי ילפינן לא ילפינן רק איסורין דאין מזהירין מן הדין ואיכא למיפרך מה למעשר שלוקה ואמת אגיד שקודם שנתגלה ספר תוס' הרא"ש שמעתי מתלמיד אחד שאמר סברא זו והשיב לו מו"ר הגאון בעל נב"י ואמר לו א"כ בטלת כל דיני ק"ו כיון דבלמד איכא מלקות ובנלמד ליכא מלקות אמנם עכשיו שזכינו לספר תוס' הרא"ש והעלה כן בספרו קשה לי מסוגי' דפסחים דף מ"ד דיליף טכ"ע מנזיר מק"ו ולדברי הרא"ש מה מועיל הק"ו דהלא אף איסור בעלמא ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לנזיר שלוקה וכן במס' יבמות דף ס"ח דיליף דנבעלה לפסול דאסורה בתרומה מק"ו מגרושה ומסיק דגלוי' מילתא והנה רבא סובר בסנהדרין דאפי' בגילוי מילתא בעלמא אין עונשין מה"ד ע"כ סובר דנבעלה לפסול אסורה בתרומה לאיסורא בעלמא והרי אפי' איסור בעלמא ליכא למילף א"ו דזה לא פרכינן עכ"ל דמר

תשובה הנה לפי דעתי בכוונת דברי תוס' הרא"ש היה להקשות מסוגי' ערוכה במכות דף י"ז ע"ב וכי מזהירין מן הדין כו' איסורא בעלמא הרי מפורש דילפינן באוכל חוץ לחומה לאיסור ולא למלקות ולא פרכינן אק"ו מה למעשר שכן לוקין עליו אמנם אף שספר תוס' הרא"ש אינה למראה עיני ולא ראיתי מעודי שלא אחטא בכוונתו נלע"ד שלא עלה בדעת הרא"ש לומר דמצד דאין עונשין מה"ד עושים מזה פירכא לדחות גם הילפותא דק"ו על האיסור שבאים ללמוד מק"ו ההוא והטעם מבואר במל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת דין ח' שכ' שם בזה"ל דלא חשיב פירכא דהכי אגמרי' רחמנא למשה כל דבר שמלמד ק"ו למוד איסור אבל לא תלמוד מלקות כו' יעו"ש וי"ל דכך הוא המדה באותו דבר עצמו שהילפותא בו על האיסור והעונש באים יחד מק"ו אוחזין במדה הנ"ל שלמידין איסור ולא העונש ואין עושין פירכא לדחות ילפותא האיסור העונש אבל כשרוצין ללמוד הלמוד ההוא מאותו מלמד גם לענין דבר אחר שפיר יש לעשות פירכא מעונש האיסור אחר למלמד שכן יש בו עונש באיסור אחר שאינו בלמד רק לאיסורא ולא להעניש עליו וראיה לזה מצאתי מדברי התוס' בחולין דף קט"ו ע"ב ד"ה מה לחמץ בפסח שכן כרת שכתבו וכרת גופא לא שייך למילף שאין עונשין מן הדין ע"כ הרי שעושים מזה פירכא והטעם כנ"ל דהא אין אנו דנין כעת רק נדון איסור הנאה שבאים לילף בב"בח לכך יכולים לעשות פירכא מהעונש שיש בחמץ על האכילה ואינו בב"בח. אף שמניעת ילפותא דעונש כרת על האכילה בבב"ח זה אינו רק מצד הכלל דאין עונשין מה"ד וזה ג"כ סברת התוס' הרא"ש שמקשה על התוס' דהיאך ס"ד ללמוד בתרומה איסור ביעור בטומאה בק"ו ממעשר נימא מה למעשר שיש בו עונש על האכילה משא"כ בתרומה דאפי' אי ילפינן גם לזה לא ילפינן רק איסור דאין מזהירין מה"ד ואיכא ממניעת העונש שעל האכילה ממילא פירכא לק"ו שאנו באין לדון לאיסור על הביעור בטומאה דק"ו על איסור ביעור והק"ו על האכילה המה כק"ו נפרדים למדה זו כנראה מדברי התוס' חולין וכנ"ל ויעויין בתוספת פסחים דף כ"ה ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם כו' תימא להרשב"א הוא גופא נילף במ"מ שילקה על בב"ח שלא כדה"נ וכו' יעו"ש ובדברי הנ"ל יש ליישב קושי' זו לשיטת הסוברים דגם במ"מ אין עונשין וממילא א"א שילמוד העונש בב"בח שלא כדרך אכילה ושוב ליכא עוד למילף בב"בח מכלאי הכרם לענין איסור הנאתן כדרכה דיש פירכא מה לכלאי הכרם דיש בו חומרא לענין אכילה שעונשין בו גם אף על שלא כדרך אכילה ובב"בח אף שילמוד בו לאיסור לא יהיה עליו עונש דאין עונשין מה"ד וכיון דליכא למילף בב"בח לענין עונש בשלא כדרך אכילה שוב הוי מזה פירכא לבטל ילפותא דב"בח מכלאי הכרם לענין הנאה ומקשה הגמרא שפיר מה לכלאי הכרם כו' (יעוין במהרש"א ע תוס' בדף כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים) ויש להאריך בפלפול בזה בסוגי' דחולין דף קט"ו ע"ב ליתי כולה בק"ו מערלה ודו"ק

דברי ידידו הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל תשובה ד

שלום ללובש מדע גאון העדה לתורה ולתעודה בדעת ובתבונה ידו הדה כבוד ידידי הרב המאה"ג החריף המפורסים נ"י ע"ה וכו' כ"ש מהור"ר חיים דיימשמאן נ"י אבד"ק מרייביטש

מכתבו היקר הגיעני והנני שולח קונטרס תשובתי דבר ברור על אופניו פעם בארוכה פעם בקצרה. כי קשה עלי להביא הכל עלי ספר באשר מלאכתי נעשית ע"י אחרים וזה החלי

פתח דבריו בזה"ל הנה הכ"מ פ"ב מהלכות שבת כתב על רבינו בכתבו שבת דחוי' אצל פקוח נפש דזה תליא אי טומאה דחוי' או הותרה ורבינו פסק טומאה דחוי' א"כ גם שבת דחוי' אצל פקוח נפש ובהשקפה ראשונה הי' נראה דנעלם ממנו סוגיא ערוכה ביומא דף מ"ו פלוגתא דרבא ור"ח לענין סופו כתחלתו מתרץ רבא שבת הותרה טומאה דחוי' עכ"ל דמר וכבר נתעוררתי ע"ז מפי למדן א' שעבר דרך פה ולפום רהיטא אמרתי שיש לחלק בין הנושאים לפי דברי ספר תורת אדם להרמב"ן דף מ"ד ע"ב ועתה הנני מעתיק דבריו שמתחלה מביא דברי רש"י במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת והוסיף בזה"ל ולפי פירושו דלאו דכהן כיון דליתא אלא לאו דלא יטמא ומפיק מיני' מת מצוה. הא ליתא בלאו אלא בשאר קרובים מתים לא יטמא אלא מת מצוה וכה"ג לא הוי דחוי' דחד שמא הוא ולא מקיים האי אלא בעבר על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם. אלא עשה דפסח א"נ סדין בציצית כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר היא כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית נדחה להו כה"ג מיקרי דחוי' דהא אינהו גופייהו מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית וכן לא עבר בלאו א"נ בעשה מצוה הוא דכתב להו ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דבמס' יבמות דאמרינן התם שאין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת היא אסורה עליו ערוה אינה עולה כלום והוא גופי' מצות יבום ל"ת של כרת היא דאשת אח כרת יש בה אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דחוי' דהא ליתא אלא בהכי ערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין בנים ליבם וליתא לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי מייבם אלא בהכי וה"נ לגבי שבת אשכחן עבודה דדחי' שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עכ"ל אף שיש קצת גמגומים בלשון הנ"ל כאשר שכיח להיות בספר הזה בטעותים שנפל בהעתקת כ"י ובדפוס לא שלחתי יד להגיה ותורף כונת הרמב"ן מבואר שסברתו לחלק דהיכי שקיום מצות עשה הבא בביטול איסור אגודים תמיד יחד שאין מציאות לקיום מ"ע כי אם בביטול איסור המתנגדה ובכה"ג לא מיקרי דחי' ומיד שנאמרה המצוה ההיא הותר בעשייתה איסור העומד לנגדו והי' כלא הי' איסור בגוונא כזה ע"כ ביבום שתמיד המצוה היא רק באשת אח לא מיקרי דחיות איסור אשת אח רק היתר גמור וכן דעת הרמב"ן הנ"ל גבי קרבנות צבור שזמנם קבועים בשבת דכיון שאין מציאות לקיום הקרבת אותן קרבנות בזמנם בשבת כ"א ע"י מלאכות האסורים בשבת ואי לא עביד הא לא מקיים הא לא מקרי דחי' רק הותרה אבל היכא שיש מציאות בקיום המצוה בלא ביטול איסור רק שלפעמים בא בדרך מקרה צורך ביטול איסור כדי לקיים אותו מצות עשה בכה"ג אם מבוטל האיסור בקיום