עטרת חכמים חלק א נט

פלגינן דבורא אמרי' להיפך מתוך שנאמן לטמאותה נאמן להפסידה כתובתה ודינו בזה כמו שני עדים ואין מועיל לה בתפיסה ושפיר יכולין לאוקמא בדתפסה מטלטלין דברי הדו"ש

תשובה יב שלום לכבוד ב"ח החריף המופלג ושנון ובעל מעלות כ"ש מוה' מאיר לייביש הכהן ראפערפורט

היום הגיעני מכתבו ואמרתי להשיב מיד המעיין במל"מ בפ"ו מהלכות שאלה דין ב' במ"ש בזה"ל שהרי כ' כו' דין זה כו' יראה מבואר שהי' לדעתו כדין א' הטוען שהי' תנאי כטוען לא אמרתי אלא הנח לפני ע"כ יתמה למה בדין השני ביאר הרמב"ם בהדי' שא"צ לישבע רק היסת ובדין זה נראה שמצריך שבועה דאורייתא כיון שכ' שנאמן מטעם מגו דנאנסו [ובאמת לפמ"ש המ"מ בפ"ב מהלכות שכירות דין י"א אין שם שבועת שומרים בהכחשה שהמפקיד יודע בה כמו הנפקד ויעוין בלח"מ] וכ' ע"ז המ"מ ואפשר כו' כוונתו דשמא מה שפוטר שם בטוען לא אמרתי כו' משבועה דאורייתא משום דאית ליה מגו דלהד"מ משא"כ הכא דאיכא עדים ולא יכול לומר להד"מ וליכא רק מגו דנאנסו לכן נשאר בחיוב שבועה דאורייתא ולזה מדחה המ"מ דהא ג"כ עדיין אית לי' מגו דהחזרתי א"כ תו ליכא לחלק בין הנושאי' וקשה ממ"נ אי פוטרת משבועת השומרי' היכא דהוי ממעיז למעיז גם הכא לפטור מש"ד. ואי לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה אף בכה"ג וכ"נ שכן דעת הרמב"ם במ"ש בפי"ז מהלכות מלוה ד"ג יעו"ש. א"כ בטוען לא אמרתי לא יופטר בשבועת היסת ואם סברת הרמב"ם כיון שטוען שלא אמר אלא הנח סי' שמכחיש בברי בדבר שיודע המפקיד כמו הנפקד ע"כ ליכא שבועת שומרים כלל. גם כאן לא יהיה שם חיוב שבועת שומרים בהכחשה אם הי' תנאי ביניהם והמ"מ לשיטתי' שחשב שב' דינים הנ"ל המה כנושא אחד אבל הכ"מ מתרץ קושי' המ"מ דיש חילוק בין הנושאים דבטוען שלא אמרו אלא הנח כו'. הרי לפי טענתו לא הי' עליו שם שומר משא"כ כשטוען שתנאי הי' בדבר שאף לפ"ד הי' עכ"פ עליו דין שומר ולשיטת הכ"מ צ"ל הא דלא פטר הרמב"ם משבועה דאורייתא מטעם המגו דהחזרתי אף דהוי ממעיז למעיז הטעם משום דסובר הרמב"ם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמו שפוסק גבי משכון בדין שציינתי לעיל לענין שבועת המשנה ומעתה צ"ע דברי המל"מ שחשב להציל את המ"מ מהשגת הכ"מ ולא הציל כי א"א לומר בכוונת המ"מ שהתחלת קושייתו שיפטור משבועה מטעם מגו שהי' טוען שלא אמר אלא הנח דזה שפיר היה לדחות בפשיטות דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. אבל לפי מה שכתבתי קושי' המ"מ בדרך ממ"נ ומחמת נחיצתי לא אוכל להאריך מענין לענין ועוד חזון למועד אי"ה

תשובה יג כבוד הרב החריף המופלג מ' ליב בערלין נ"י בק"ק העלישויא

ז"ל כבוד מעלתו כחזות קשה נ"ל בדברי הש"ך בחוה"מ סי' שפ"ו ס"ק א' צלל במים אדירי' והעלה דאפי' מאן דדאין דד"ג אינו אלא מדרבנן וקנסא הוא א"כ קושי' התוס' בשבועות דף ל"ז ע"ב ד"ה מיעוט שטרות במקומו עומדת ל"ק קרא למעט שטרות וכ"ת כתרוצם דסבר כר"מ דדאין דד"ג. הא מקרא אני דורש ומדאורייתא ל לית דין ולית דיין דדאין דד"ג עכ"ל מעלתו

תשובה לענ"ד נרא' פשוט כיון דמצינו להדיא בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב ד"ה וסבר שהי' מחלוקת בין בעלי תוס' בזה יש מהם שסברו דד"ג לר"מ הוא מדאורייתא: ולדעת הריב"א שם דד"ג אינו אלא מדרבנן וכן דעת הר"י בעל התוס' כמבואר בתוס' ב"ק דף נ"ד ע"א ד"ה חמור ונראה מבואר שם דדעת רבינו משה מפונטיזיא דד"ג הוא מדאורייתא ממילא פשוט לומר דהתירוץ הראשון שבתוס' שבועות הוא באמת להנך שיטת בעלי התוס' שסוברי' דד"ג הוא מדאורייתא והסוברי' מדרבנן צ"ל כתירוץ השני שבתוס' ודע דלכאורה אף להסוברים דד"ג מדאורייתא לא א"ש תירוץ הראשון שבתוס' כאן לפי מה שכתבו התוס' הנ"ל בב"ק דף ע"א ע"ב ד"ה וסבר בזה"ל וי"ל כו' דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בדד"ג כגון שורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו כו' יעו"ש וא"כ לשיטת הסוברים מכירת שטרות דרבנן ליכא דד"ג כלל מדאורייתא גבי שטרות כיון דאינם שוה לכל העולם דהא ליתנייהו מדאוריי' במכירה: ודבר הגורם לממון ג"כ לא שייך בשטרות כיון דאין עיקרו ממון ואין מקום לתירוץ הא' שבתוס' מס' שבועות הנ"ל רק לשיטת הר"ת שסובר דמכירת שטרות דאורייתא או הסוברים דהיכא דמפורש בשטר משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך יש מכירה מדאורייתא עכ"פ אין תירוץ זה עולה יפה לכל השיטות כמו כן לא לזר יחשב אם נאמר דתירוץ זה הוא רק לשיטת הסוברים דלר"מ דד"ג הוא מדאורייתא. אמנם לפי דברי הר"ן לאלפסי בכתובות פרק הכותב סד"ה המוכר שט"ח יש לקיים תירוץ הראשון שבתוס' אף לשיטת הסוברים דד"ג אינו אלא מדרבנן. רק שמדברי התוס' בב"מ דף נ"ו ע"ב ד"ה אין אונאה כו' מבואר שלא נחתו כלל לתרץ כתרוצו של הר"ן יעו"ש

עוד כ' רופ"מ בזה"ל ועוד דרכי נסתרה במש"כ באותו סי' ס"ק י"ג בד"ה והכי מוכח להדיא מדברי התוס' פרק שבועת הפקדון וכו' עכ"ל כוונתם לומר אבל נטלו ושרפו חייב אי לאו קרא להכי אתי קרא למעטינהו מגזילה וא"כ אפילו נטלו ושרפו פטור למאן דלא דאין דד"ג עכ"ל הש"ך ואני בעניי לא ירדתי לסוף דעתו דהא עיקר קושי' התוס' הי' ל"ל קרא הא אפי' שורף פטור מכ"ש נשתנה. וע"ז תירצו תירוץ ראשון דסבר כמאן דדאין דד"ג וחייב בשורף שטרו וס"ד דיהא חייב נמי בנשתנה קמ"ל דלא אבל בודאי השורף שטרו חייב כדפסקינן כמו כן לתירוץ השני כיון דנטלה ושרפה חייב וס"ד היכא דנטלו ונשתנה נמי חייב קמ"ל דלא ולא נתמעט רק נשתנה אבל נטלו ושרפו חייב כי רק ע"ז אנו דנין דהיינו לענין נשתנה ולא על נטלו ושרפו כי זה חייב ולא מיעט הכתוב כמו שלא מיעט הכתוב השורף שטרו לתירוץ ראשון רק נשתנה והן הן דפסקו תוס' ואשתומם במה יזכה ארחו בשנותו את טעמו בכוונת התוס' ושוי' לטעות לפ"ת. ולדעתי הקלושה הדבר הזה צריך תלמוד עכ"ל

הן אמת שמה שכתב הש"ך והכי מוכח להדי' כו' אינו מובן דעכ"פ ליכא הוכחה מבוארת לפרש כוונת התוס' דוקא כפירושו ומאן דמפרש בפ"ת לא נשתבש רק שלפי יסודו של הש"ך כיון דאימעט שטרות מכלל גזילה הרי הן בכ"מ שהם ברשות בעליהם וכאלו לא נגזלו כלל. וממילא פשוט לדעתי דלמ"ד דהגל"מ לאו כמ"ד ואף בנוטל ושורף פטור דהא היש"ש כ' בעצמו בזה"ל ונראה דהיינו דוקא דלא שקלי' בידים דצא הוי גזלן או שהי' בידו כבר בפקדון: אבל שקליה בידים ואגבי' הוי גזלן לכ"ע והשבה בעי למיעבד כו' ע"כ ממילא מבואר לפי הנחתו של הש"ך שאין שם גזילה בשטרות ליכא בהם גם חיוב השבה דכ"מ שהן ברשות בעליהם עומדת וכאלו לא נטלו כלל ועל השריפות השטרות באפס חיוב מצד הנטילה ליכא לחייב למאן דפטור בדד"ג ע"כ הוצרך הש"ך לומר שמש"כ התוס' אבל נטלו ושרפו חייב כוונתם אי לאו קרא ממעט שטרות מדין גזילה והי' שייך בנטילה חיוב השבה משא"כ לפי האמת. וכבר כתבתי אני בגליון הש"ך שלי בזה"ל צ"ע דא"כ הו"ל לתוס' לומר אי נטלו ונשרף חייב דהא אי הוי דין גזילה בשטרות היה מחויב הגזלן אף באונסין שנשרפו או נאבדו מאלי' אמנם לפי פי' רש"י במס' סנהדרין דף ע"ב ע"א ד"ה ולא הוא שכ' בזה"ל דלא גרע גזלן משואל כו' ה"נ כל הנאה שלו ומחייב לשלומי ע"כ הרי שמחיוב הגזלן באונסין הוא מפני הנאה שיש לו מהגזילה בעודו תחת רשותו וי"ל לכאורה דזה לא שייך רק בגזילה שאפשר להשתמש בה או להגעת הנאה אחרת אבל בגזילה שטרות שכתבו ע"ש הנגזל המלוה אין מציאות הנאה להגזלן וע"כ אף אם הי' שייך דין גזל בשטרות לא הי' הגזלן מתחייב באונסין ואם נשרף מאלי' הי' פטור ולא צריך הקרא למעט שטרות רק אף בגוזלן ושורפן בעצמו שג"כ פטור משום דאין שם גזילה בשטרות ובפשיטות יותר חשבתי לומר דשטרות דאמעטו משמירה וליכא חיוב גם בשואל אף אם הי' שם גזילה בשטרות לא הי' חיוב אונסין ואמנם לכאורה לא משמע כן מדברי התוס' במס' פסחים דף כ"א ע"א ד"ה בדין הוא כו' יעו"ש דאף בגוזל מנכרי חייב באחריות מיד משעה שגזלה והרי אף דלגבי נכרי ליכא חיוב שומרים מ"מ הוי פשיטא להו להתוס' שהגזילה מהנכרי יש חיוב אחריות על הגזלן. ע"כ צ"ל שהתוס' לא נחית לפי' רש"י בדברי הגמרא הנ"ל בסנהדרין מידי דהוי אשואל

ודע שמלבד כל הקושי' שהעלה הש"ך על המהרש"ל יש עוד להקשות עליו שכ' בזה"ל דלא גרע דד"ג מגרמא בניזקין דאסקינן לעיל דאי שקלי' בידים גזלן הוא וחייב וכ"ש הכא כו' וקשה מאד מה זו ראי' הא התם דכשהגבי' מטבע נעשה גזלן על ממון ומאז קם המטבע שגזל באחריותו כמו כל גזלן ולא הוצרך הגמ' לאשמעינן בזה רק כדי שלא נימא דהיכא דמונח במים צלולים יהי' בידו לומר להנגזל הש"ל קמ"ל דלא שייך בכה"ג הש"ל אלא בעינן השבה ליד הנגזל והאיך אפשר ללמוד מזה לדינו של מהרש"ל בנוטל שטר לגזלו דכיון דלאו גופי' ממון וליכא לענין שיעבוד חוב שבשטר אלא גל"מ י"ל דלא מקרי גזילה לענין שיעבוד ואף שמהרש"ל מיירי שהנייר שוה פרוטה ומיקרי גזילה לענין אותו פרוטה לשיטת הסוברים דנייר של השט"ח הוי של המלוה כ"ז שאין המלוה נפרע מחובו עכ"ז על יתר משווי' של הנייר לאו שמיה גזלן ואולי י"ל דהי' פשוט למהרש"ל מסברא דנפשי' דאיכא שם גזל