עטרת חכמים חלק א נח

אף כשנותן מקצת דמים לערבון שלא יחזור הלוקח מ"מ אין ביד המקבל להשתמש באותן המעות כ"ז שאין הלוקח מושך בפירות שקנה ולא שייך לומר ממ"נ כנ"ל דשמא לא יחזור הלוקח ממקחו וליכא זכי' להמקל מצד קבלות הערבון ולא מצד מכירה דעדיין תלוי ועומדת עד שיקבל הלוקח פירותיו ואין רשות לחנוני הגדול להשתמש באותן המעות כ"ז שאינו מוסר הפירות ביד הלוקח [דברי אלו מובנים יותר מתוך דברי התוס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי'] וא"ש מה שהביא הראי' מברייתא זו כר' יוחנן ומיושב דברי הרמב"ם טל נכון

עוד כתב כבוד פ"מ. עוד הקשיתי על הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה שהחליט דעת הרמב"ם דמ"ש בפ"ו מהלכות מעילה קנה בה חפץ מישראל לא מעל הטעם דאע"ג דמה"ת מעות קונות כיון דתיקנו חז"ל משיכה ממילא לענין איסור מעילה לא מעל וכוונתו דהוי הפקר ב"ד הפקר לענין מעילה ולדבריו קשה ממה שפסק רבינו בסוף פ"ט מהלכות תרומות יראה לי שאם קנה ישראל פרה מכהן ונתן הדמים אסור להאכילה תרומה ואמאי אמרי' כן לענין מעילה וזה דוחק לחלק מצד קרבן דהא מטעם הפקר ב"ד אתינן עלה עכ"ל כבוד מעלתו

תשובה דע דמחלוקת קדומה היא בין רש"י והריטב"א אי אמרי' בהאי תקנתא דאין מעות קונות דהפקר ב"ד הפקר שברש"י באותו סוגי' בב"מ דף מ"ח ד"ה קאי באבל כ' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושין דמדאורייתא קנין לדידי' הוא ולר"ל לא הוי קידושין והריטב"א בחידושיו כ' אינו מחוור דכיון דמדרבנן אינו קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינה מקודשת למ"ד דל"ל למוכר רשות להוציאן ע"כ ובסוף דבריו נתכוון למ"ש התוס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי' הוציא ואף שלפ"ד התוס' שם ג"כ מתוקנים הנ"מ בין ר"י לר"ל לענין אם קידש המוכר אשה בהמעות דלר"י מותר להשתמש בהם יכול לקדש בהם וקידושיו קדושין ולר"ל אסור להשתמש בהם ע"כ קידושיו אינם קדושין אמנם פי שנראה להריטב"א מפשטות משמעות כוונת הרש"י דלר"י קונה המעות ודידיה הוא ע"כ כ' הריטב"א דלא מחוורין דהא הפקר ב"ד הפקר ומינה דע"כ דעת רש"י דלא אמרי' בתקנה דהפקר ב"ד הפקר. גם לפי דברי הב"ח והסמ"ע בריש סי' קצ"ח בס"ג בכוונת הטור שם מבואר שכולם תפסו להלכה בפשיטות כדברי רש"י הנ"ל דלר"י הוי קידושין רק שבסמ"ע כ' דלחומרא לא עקרו תקנתא בדבר תורה. והא דלא נחית רש"י לסברת הריטב"א דהא מצינן להדיא בכ"מ דגם לענין קידושין אמרי' הפקר ב"ד וכן הוא גם ביבמות דף צ' ע"א. ומדברי רש"י בעצמו בפסחים דף כ' ד"ה בחיטי קורדניתא דאמרי' בתקנת חז"ל דהפקר ב"ד הפקר ואפשר למיסבר בהרבה טעמים. ומעט מהרבה אדבר כיון דאף לאחר עקירת הקנין הטילו חז"ל על החוזר למיקם במי שפרע תו לא שייך שתהי' העקירה ע"ד הפקר ב"ד והוי כאלו לא נעשה כלל הקנין במעותיו של הלוקח או ששב החפץ המכר של המוכר להלוקח שייך עוד לומר שקם החוזר בו במי שפרע ובפרט לשיטת הסוברים שאם אין א' מהם חוזר מהמקח נשאר קיום המקח למפרע ועכ"פ כ"ז שלא נשמע החזרה מא' מהם המקח בקיומו וכן נראה מדברי רש"י דף מ"ח ע"ב בד"ה כך תקנו חכמים שאם יראה הלוקח דליקה הבאה יאמר חוזרני בי ע"כ הרי שמהצורך שיאמר שחוזר ודעת בעה"מ שם שאחר הדליקה אין מועיל עוד חזרת הלוקח וכל אותן החולקים לא הי' להם אם הי' התקנה מכח הפקר ב"ד ודמי קצת למה שכתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ד"ה הפקר

שנית דבמס' גיטין דף ל"ו ע"ב מי איכא מידי כו' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר כדאמר ר"י כו' וכל אשר לא יבוא ופי' רש"י דבמקום גדר וסייג התקנה דהפקר ב"ד הפקר וכוונתו בשביעית בזה"ז הוא גדר וסייג לאיסור שביעית דאורייתא שבזמן המקדש ומעתה י"ל שסובר דרק במקום גדר וסייג לתורה הוא שהי' כח ביד חז"ל לתקן דרך הפקר ב"ד אבל בסגנון תקנה זו שאין בה סייג לתורה רק תקנה ללוקחים ומוכרים וכה"ג אין בכח חז"ל לתקן תקנתם דרך הפקק ב"ד רק שאף בל"ז יש ביד חכמים לעקור ד"ת כל עוד שאין ביטול איסור בקום ועשה וממילא אם בא לידי ביטול איסור בקום ועשה וקם דינא דד"ת. פ"כ ס"ל לרש"י דלר"י דס"ל מעות קונות והרי המעות קנוי' מדאורייתא להמוכר והם שלו אם קידש בהן אשה אסורה לעלמא וכ"נ מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין בפרק כ"ד הלכה ו' שכ' בזה"ל וכן יש לדון תמיד להפקר ממון שיש לו בעלים ולאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא וגו' מכאן שהפקר ב"ד הפקר עכ"ל הרי להדיא שסובר הרמב"ם דלא אמרינן הפקר ב"ד רק במקום שיש בו גדר פרצות הדת ע"כ אין לומר שטעמו של הרמב"ם בדין הנותן מעות על חפץ דאינו מועיל מחמת ביטול קנין מכל וכל בדרך הפקר ב"ד או פשוט שסברתו דבלקיחה במעות אין חיוב הבאת קרבן מעילה דבכה"ג שהוא שוא"ת ביד חז"ל נעקור דבר מה"ת לענין פטור חיוב קרבן מעילה דשוא"ת הוא והשתא דאתינן להכי תו ל"ק קושי' פ"מ דמ"ש הרמב"ם בהלכות תרומות דכהן שמכר פרתו לישראל בדמים אין רשאי להאכילה בתרומה דאי הוי רשאי להאכילה בתרומה מצד תק"ח הי' העקירות בקום ועשה ומ"ש עוד הרמב"ם שם דאם ישראל מכר פרתו לכהן בדמים אסור להאכילה בתרומה פשוט הוא דאף דמדאורייתא קנוי' היא לכהן מ"מ כיון דמדרבנן לא מיקרי כספו אסורה בתרומה מדרבנן דברי הדו"ש

תשובה יא קושי' מהרב הגאון המפורסי' מ' ירמי' נ"י אבד"ק מאטרסדארף

בזה"ל שבועות דף ל"ב אמר רב פפא ה"מ בעד מיתה שחייב כו': ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני דתפיסי מטלטלין. וכ' התוס' דקאי גם אדלעיל דאמר אביי ה"מ בעד סוטה דמיירי בתפס וקשה לשיטת הרמב"ם דאי' בסוטה דף ו' אלו אסורות מלאכול בתרומה שבאו עדים שהיא טמאה. וקאמר תלמודא דבאו אימת אי קודם השתי' פשיטא זונה היא אלא לבתר השתי' וכ' התוס' דמספקת לרבי אי דוקא באו עדים אחר השתי' הוא דאסורה לבעלה אבל ע"א לא מהני אחר השתי' כמו קודם השתי' דמהני או דנאמן ע"א אחר השתי' כמו שני עדים והעלו בתוס' דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשני' ואפי' אחר השתי' והנה הרמב"ם פ"ג מסוטה הנ"ל כ' כשבאו שני עדים אחר השתי' אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה. וכתב המל"מ שם דס"ל להרמב"ם דהא דהאמינה תורה ע"א קודם השתי' לא דנאמן לחלוטין אלא גזה"כ בדאיכא ע"א שלא תשתה א"כ הרי היא כשאר הנשים שאינה שותת ואסורה לבעלה אבל אם כבר שתתה א"כ הרי היא בכור הבחינה שלא זינתה יעו"ש והנה הנשים שאינה שותי' אם יש להם כתובה פליגי ב"ש וב"ה סוטה דף כ"ה. ב"ש סוברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיא מוחזקת יש לה כתובה וביה סוברי' לאו כגבוי דמי [ואי הלכה כב"ש או כב"ה בזה יעוין ש"ך חו"מ סי' י"ב ס"ק י"ז ובמשנה למלך פ"ד ממלוה הלכה וא"ו ד"ה ומ"ש שדעת רוב הפוסקים דאין הלכה כב"ש גם יש לחלק בין כתובה שאין החוב ברור לבע"ח שחובו ברור ויעוין בנ"י מס' ב"ב דף קל"ב ובתוס' סוטה הנ"ל] אבל היכא שהיא מוחזקת בודאי אין יכול להוציא ממנה דהא לא עדיף שטר העומד לגבות לב"ש ממוחזק ממש ולפי"ז קשה על הרמב"ם למה לא קאמר תלמודא לעיל על אביי ש"מ משביע חייב וא"ל דמיירי שתפסה ממטלטלין דא"כ מאי מהני העדאת ע"א דהא להרמב"ם העדאת ע"א אינו מועיל אלא שלא תשתה ואין לה כתובה מחמת ספק וכשתפסה אינו יכול להוציא ממנה א"כ ממ"נ העד פטור מקרבן שבועה אי בדלא תפסה הוי משביע עידי קרקע ופטור ואי בתפסה לא מהני העדאת ע"א להפקיע ממנה והרבה תרוצים נאמרו בדבר אך לכאורה הוא קושיא עצומה ונפשי איותה לדעת מה יענה בה הוד כבוד מעלת אדוני עכ"ל

תשובה באמת יש לדחות הקושי' הנ"ל בקל כאשר אבאר אח"כ עכ"ז לאהבת הפלפול עלה בלבי לתרץ לפי שיטתו. אף אם נחזיק למוחלט דהיכא דתפסה אינה מפסדת כתובה אף בע"א מעיד שנטמאת דלכאורה י"ל דדברי המל"מ הנ"ל תלי' בפלוגתא דפלגינן דיבורא וראי' מפורשת מדברי הירושלמי פ"ו דסוטה בזה"ל ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובת' ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כן ע"א נאמן להפסידה מכתובתה כו' ר' יוסי בעי שמע מן העוף הפורח אני ראיתי שנטמאת את אמר לא היתה שותה ובא אחד ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראי' שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון עפ"י ע"א כו' יעו"ש הרי נראה דעיקר טעמו של ר"ע דנאמן להפסיד כתובתה מכוון דמאמינין לו שלא להשקותה והיינו ע"ד לא פלגינן דבורא אמנם אנן פסקינן פלגינן דבורא ואף בחד דבורא לשיטת הרמב"ם יעוין בפירושיו על משנה סוף נדרים האומרת טמאה אני לך ולכך יתכנו דברי המל"מ דהעד אינו נאמן על הפסדת הכתובה. רק מפסדת מחמת שאינה שותת אבל לאביי לשיטתו דסובר בגיטין דף ח' גבי עבד שהביא גיטו כו' כל נכסיי קנוין לך מהו כו' דלא פלגינן דבורא ואם דהדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסי' לא קנה עצמו היינו מטעם המבואר בתוס' ד"ה הדר כו' דאביי סובר האמת לא פלגינן דבורא ונראה לו סברא לומר טפי דבתרווייהו לא קנה דיד בעהש"ט על התחתונה משא"כ גבי עד סוטה דא"א לומר מתוך שאינו נאמן להפסידה כתובתה לא יהיה נאמן על הטומאה דהא התורה הימני' לטמאותה וכיון דלא