עטרת חכמים חלק א נז

וכעין זה נתעוררתי כבר מעצמי בלמדי מס' גיטין כי ראיתי בתוך דברי הרמב"ן בחידושיו דף למ"ד ע"ב ד"ה כור מעשר שנשמע מדבריו שכשאין מועיל קנין מעות אף היכא שהפירות אינם ברשות מוכר כ"א ברשות לוקח רק שאותו רשות הוא החצר שאינו משתמרת דליכא בקנין חצר הרי להדיא דאף בגוונא שאין שליטות יד המוכר בהמקח ולא שייך שיאמר להלוקח נשרפו חיטך מ"מ אין קנין מעות מועיל שוב מצאתי בחידושי הר"י בן מג"ש במס' שבועות דף מ"ח ע"א ד"ה ועוד שמבואר מדבריו שאין מעות קונות אף בגוונא שלוקח מושך מיד המטלטלין ברשות הרבים והוא מצוי אצלו יעו"ש וכל כה"ג ע"כ צריכין לומר משום לא פלוג אין מועיל קנין מעות וכן צ"ל לפי מה דמבואר בב"ב דף פ"ה בסוגי' דד' מדות במוכרים שאינו מועיל קנין מעות במכירות פקדון שביד נפקד עד שיקבל עליו הנפקד וכפי' רשב"ם שם שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם ע"כ והיינו קנין חצר וכדאי' עוד שם או שישכיר מקומו וכן הוא באמת

ולפום רהיטא נ"ל לחדש עוד דכיון שהדין שחידש הר"ן דבשכירות דמעות קונות מבואר בב"מ דף צ"א בנ"י דאתי' לי' להר"ן מדין היתה עלי' של לוקח מושכרת למוכר כו' דכשם דהתם משום דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטך מועיל קנין מעות כ"כ בשכירות מטלטלין שהמוכר בלא"ה טרח ומציל לעצמו ממילא נשמע שלפי דין הרמב"ם בפ"ג מהלכות מכירה ה"ו דלא נחית לומר שם הטעם דלוקח טרח ומציל רק כיון שמונח גם ברשות הלוקח הוא דמועיל קנין מעות דבשכירות מטלטלין ג"כ אין מועיל קנין מעות דכל שאינו ברשות הלוקח או השוכר ליכא קנין מעות בלא פלוג ושכירות ליומא ממכר וארויח לי בזה מה שיש להקשות על שיטת הרמב"ם בהקדים דברי התוס' במס' ב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה כולן שהעלה לתרץ דלר"י ליכא תיובתא ממתניתא דספר דהוא מוקי לה בבלן נכרי אבל ספר נכרי בעי' משיכה ותירץ זה אין לו מקום לפי שיטת הרמב"ם בפ"א מהלכות זכי' דין י"ד דעכו"ם מישראל וישראל מעכו"ם קונה בכסף או במשיכה וא"כ אמאי אינו מועיל בנותן לספר נכרי הא הנכרי קונה במעות: וכבר העיר בזה הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה ד' א' לפמ"ש שסובר הרמב"ם דגם בשכירות אינו מועיל קנין מעות מדרבנן י"ל דהאי דנתן לספר מועיל מיירי בספר נכרי דקונה במעות והא דתני' נתן לספר אינו מועיל מיירי בסכר ישראל וכיון דאפשר במשיכה אף דבספר לא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך כו' מ"מ אינו מועיל כיון שאינו קונה מדרבנן ואף דמועיל מדאורייתא לית בי' מעילה כמו שפוסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה קנה בה חפץ מישראל לא מעל. וכ"ז א"ש לפי שיטת הרמב"ם דתפס להלכה אשר נראה לו מסוגיא דע"ז דף ע"א דאמימר שחלק שם עם רב אשי סובר דנכרי קונה או במעות או במשיכה ודלא כמבואר בסוגי' דבכורות דף נ"ג דאין לנכרי אלא קנין א' ואם הישראל קונה במעות אין קנין עכו"ם אלא במשיכה וכן מבואר בקיצור במ"מ שם בפ"א מהלכות זכי' ובביאור רחב בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה ומובא גם בתהב"א בית חמישי שער ב' ואכ"מ להאריך בזה

ומעתה פשוט לומר שרבא שאמר מתניתא מסייע לר"ל לא אתי' רק לפי שיטתו שם דאין קנין לעכו"ם אלא באחת. לר"י במשיכה ולר"ל במעות ומהא גופא שלא יהי' נשאר דברי ר"י בתיובתא מהך מתניתא הוכיח הרמב"ם לפשוט להלכה כדעת אמימר במס' ע"ז דלר"י קונה הנכרי במשיכה או במעות וממש"כ הרמב"ם וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנות מעל אע"פ שעדיין לא עשה מלאכתו אין סתירה לדברי הנ"ל דהרמב"ם לא מיירי כלל משכירות כלי אומנות רק משכירות האומנים בעצמם שדינם כעבד עברי כמבואר בדברי הקדמונים ודברי הגמ' כאן והא לא משך לא מיירי רק לענין דין קניות כלי המלאכה ורבו בזה הפרושי' כמבואר בתוס' ובאס"ז בשם כמה קדמונים לענין מה יש צורך בזכי' בכלי אומנות הרמב"ם בהלכות שכירות השמיט דין זה מכל וכל ואין שם רמז מזה ויעוין במ"מ פ"ט מהלכות שכירות ה"ד גם הב"י בש"ע לא הביא מדין זה כ"א הרמ"א בהגהותיו סי' של"ג ס"א ויעו"ש בש"ך ובפרט בחידושי הריטב"א כאן ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו ובפשיטות י"ל עוד משכחת בנותן דינר על בשר שלא יטריח הטבח להציל דהיינו שלא יהי' להטבח קונים על בשר כשר לא יקפיד אם תטרוף בהמתו ולא יציל בהזדמן מקרה שתטרף הבהמה באפס הצלה

עוד צל"ע קצת לדינא ע"ד בטבח שמקנה לא' סכום לטרות בשר מבהמתו וכששוחט הבהמה הוא הולך ומוכר בשר מבהמתו. שיור חלק שהקנה ליתן להלוקח הראשון קרוב לומר אם אותו הלוקח מתעצל מליקח חלקו שכבר הוכן ועומד עבורו בהחלט היות שאר הבשר כבר נמכר אם נאנס אח"כ אותו בשר קודם שבא הלוקח לקחת אותו ההפסד על הלוקח אם הי' קנינו כדין וא"כ גם בגוונא דנתן דינר א' משכחת שיאמר המוכר נשרפו חיטך ועד"ז עוד שארי גוונא עוד יש להביא ראי' דהתקנה דאין מעות קונות נעשה בלא פלוג אף היכא דלא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך. דלפי המבואר בסי' רי"א חל הקנאה גמורה בפוסק דברי' המצוי' לקנות אף שאינו להמוכר בהם כלום מ"מ הוי כמוכר דבר שבא לעולם כיון דמצוי לקנות וביותר מצאתי מבואר כן בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה במעשה שהי' בנכרי שקיבל מעות מישראל והתחייב בעדם זקוקים שמכר לו ולא הי' לעכו"ם כלל זקוקי' רק שהי' מצוי לקנות וישראל א' ערב בעדו. והשיב הרמב"ן דבכה"ג הוי כמכירת דבר שבא לעולם ונגמר המכירה במעות שקיבל הנכרי וישראל מוכר קונה בכסף ממילא חל הערבות על הישראל וליתא בחזרה הרי להדי' שמצד דינא מדאורייתא בפוסק על דבר שמינו מצוי בשוק נגמר המכירה מדאורייתא בקנין מעות רק מדרבנן ביד המוכר והלוקח לחזור ולקבל במי שפרע כדאי' במס' ב"מ דף ע"ד והרי במכירה כה"ג שמכר בסתם כך וכך מדות חטים וכדומה ואין להמוכר מהם כלום רק שפוסק על שער שבשוק ובכה"ג לא שייך כלל נשרפו חיטך דאף אם יקנה המוכר כמות החטים שמכר להלוקח כל שאינו מוסר להלוקח אינו מבורר שאותו החטים שייכים להלוקח ואף אם נשרפו אין האחריותם על הלוקח והמוכר בחיובו להעמיד לו כל כמות החטים שמכר להלוקח בקנין כסף א"ו שגם היכא דלא שייך חשש שמא יאמרו נשרפו חיטך מ"מ ישנו בהחזרה דרך לא פלוג וכן מוכח מברייתא דנתנו לסוטן דלפי פי' רש"י מבואר דחנוני גדול אינו מסיים הפירות השייכי' לכ"א מחנוונים עניים הלוקחים ממנו קבא קבא ובכה"ג כל אחריות הפירות רק על החנוני המוכר אמנם לפמ"ש בשיטת הרמב"ם דגם בשכירות כלי אף דלא שייך נשרפו כמש"כ הר"ן מ"מ כיון דשכירות הוי כמכר דינו בלא פלוג דאין המעות קונות וממילא בכה"ג אם נתן מעות הקדש לבעל הכלי לא מעל כדעת הרמב"ם גבי קנה חפץ ונתן דמים וקשה ליישב גם אליבא דר"י הך ברייתא דנתן לסוטן מעל וכבר העיר ע"ז הכ"מ על קושי' זו בשיטת הרמב"ם והי' אפשר לתרץ לפי דברי הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה ד"א שמפרש שהסוטן הוא סרסור דמודד במדתו כדתנן במתני' במקנח מדותיו ומשלמי' לו בעבור כך וכיון שכן הוי מחוסר משיכה שהוא המדה שמודד ודומה לתספורת כו' יעו"ש וכיון דאינו אלא שכירות כלים לא שייך נשרפו חיטך. אבל ז"א אלא לדעת הר"ן הנ"ל אבל לא לדעת הרמב"ם לפי מה שהעליתי בשיטתו שגם בשכירות כלים ג"כ לא נגמר בדמים לבד ויכולין לחזור ואמאי תני בברייתא מעל וצ"ע לכאורה וע"ד פלפול יש לחדש דבר דבמרכבת המשנה מה"ב מהלכות מעילה מביא בשם ספר בני יעקב שכ' שטעם של הרמב"ן בדין קנה חפץ מישראל דלא מעל הוא דכיון שעדיין יכול להיות שיבוטל המקח בהחזרת בע"ד אף שמדאורייתא קונה הדמים שהמוכר הוי לגבי הנותן המעות כפוגם בהקדש ולא נהנה להיות שאין הספר הזה לעיני מי חכם ויבין אשר העלה עוד בישוב דברי הברייתא דנתן לסוטן מעל וכן זה שאמר הגמ' אמר לך ר"ל הא מני ר"ש היא ומפרש רש"י דאמר במתני' לוקח לא מצי מיהדר ביה דקסבר מעות קונות ע"כ יוקשה כיון דגם לר"ש מוכר יכול למיהדר הרי עדיין לא מיקרי הנאה לגבי לוקח אמנם לפע"ד י"ל טעם אחר בדעת הרמב"ם דאף היכא שתלי בדעת המוכר למיהדר מ"מ כיון שקונה מעות מדאורייתא הוי לגבי נותן כפגום ונהנה כמו בכל משאיל או מלוה מעות הקדש בשוגג לחבירו דהוי מעילה אף שאין הנותן נהנה לעצמו כלום מ"מ מיקרי נהנה כיון שמהנה להמקבל שזכה במעות להוציאה לרצונו משא"כ היכא שגם הנותן יכול לחזור ולתבוע חזרת המעות דליכא שמי' הנאה לא לגבי נותן ולא לגבי מקבל וע"כ דעת הרמב"ם דקנה חפץ ונתן דמים ליכא מעילה וליתר שאת יש להוסיף עוד דכיון דכשיחזור הלוקח ויקבל המעות בהחזרה נתגלה למפרע שלא יצאה דמי הקדש לחולין מוטל על הלוקח אחרי שנזכר שנתן דמי הקדישו להיות חוזר ותובע חזרת הדמים ואם אינו עושה כן הוי כמועיל במזיד ואין מעילה אלא בשוגג

ועתה אקדים דברי רש"י בד"ה נתן לסוטן שכ' בזה"ל סוטן חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנוונים עניים ונותנים לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקנין נותני' ערבון דמים מועטי' על הכל עכ"ל לכאורה אינו מובן למה כ' רש"י שמה שנותני' בתחלת קנין הוא דרך ערבון אבל לפמ"ש י"ל דדוקא בנותני' לערבון הוא דיש מעילה דאף שהלוקח יכול לחזור ממקחו מ"מ נשאר שייך לחנוני גדול הדמים מועטי' שקבל דרך ערבון דהיינו שאם יחזור הלוקח יפסיד הערבון וא"כ ביד החנוני גדול להשתמש באותן המעות לכל צורכו דממ"נ נשאר המעות הללו להיות שלו אם לא יחזור הלוקח ויושאר במקחו יהי' הדמים שייכים להחנוני לדמי ממכרו ואם יחזור הלוקח ממקחו יהיה המעות של החנוני הגדול דרך זכי' בערבון וע"כ א"ש דברי הברייתא דנתנו לסוטן מעל והיינו אליבא דר"י דס"ל דבר תורה מעות קונות ושייך הממ"נ הנ"ל אבל לר"ל ד"ת אין מעות קונות