עטרת חכמים חלק א נו

אינו אלא למ"ד עירוב פרשיות כ"כ ודברים אלו ליתנייהו בדברי הר"י מג"ש שמביא הר"ן אלא כ' בפשיטות דע"פ כ"כ ובגוף קושי' מעלתו כבר נתעוררתי זה רבות בשנים ועתה הראה לי בפ"י במס' ב"ק שהוקשה מדעתי' דנפשי' על הר"י מג"ש קושי' הר"ן ומדחה דלר"ח ב"א דלא עירוב פרשיות אין לחלק בין שבועת שומרים לשבועת מב"מ בתביעת קטן ותרצתי עפי"ד התוס' בב"ק דף ק"ז ד"ה ע"פ שכתבו בזה"ל פי' הקונטרס פסק זה דכי הוא זה מפרשה אחרת דאם כסף תלוה את עמי וטעמא דעקרינן לי' מדוכתא כדמסיק כו' וקשה דבריש סנהדרין דאפי' למ"ד ע"פ כ"כ לא עקרינן ליה לגמרי מפקדון לענין שלשה למומחי' ומיהו יש לדחות דלענין מב"מ דאיכא טעמא לא עקרינן לה מפקדון לגמרי ומפרש ר"ת דהכי קאמר דכי כתיב כי הוא זה אמלוה נמי הוא דכתיב ובאותו ענין דקאי כי הוא זה אמלוה קאי נמי אפקדון כו' רחב"א ורמב"ח בעי שלשה כו' עכ"ל ופשוט דלפי פי' ר"ת אין מקום לדברי הר"י מג"ש דהא לפי' ר"ת מאן דסובר ע"פ משווינן פקדון למלוה א"ו הר"י מג"ש סובר כפי' רש"י דע"פ היינו דעקרינן לפסוק זה מפקדון ושדינן אמלוה לבד ועקירה זו לא אמרי' אלא היכא דאיכא טעמא מעתה פשוט לומר דמה דמצריך רחב"א שלש פרות ולא ס"ל כרחב"י דע"פ הוא משום דל"ל האי טעמא דרחב"י ודעתו דלענין חיוב שבועה אין סברא לחלק בין פקדון למלוה א"כ מה"ת לעקור הקרא דכי הוא זה מפרשה זו לפרשה דאם כסף תלוה. ולפ"ד הר"י מג"ש בטעמא שיש לחלק בודאי לענין דין תביעות קטן בין מלוה דהשבועה היא על הכפירה וטענת קטן לאו כלום הוא ובין שבועת נאנסו בפקדון לא צריך לטענת ברי של התובע מה לי קטן ומה לי גדול י"ל שמצד אותו סברא גם רחב"א מודה דהוי כמוכח לומר לענין זה ע"פ וא"כ שפיר מקשה הר"ן על הר"י מג"ש מסוגי' דב"ק דאמאי מקשה הגמ' ואם איתא תהוי כאבידה דלמא רחב"א סובר דאמרי' בהא ע"פ כיון דמוכח ולא קאי כי יתן כ"א אשבועת מב"מ ולא אשבועת גבי פקדון כן תורף מה שתרצתי כבר אמנם אי קשי' הא קשי' לי מה קשה על הר"י מג"ש הא פשוט לומר דסברת הר"י מג"ש לחלק בין שבועת נאנסו לשבועת מב"מ אינו אלא לדידן דלא מצרכינן לשבועת נאנסו לכפירה והודאה מלבד ההוא דנאנסו אבל לר"ח ב"א שמצריך ג' פרות כמו רמב"ח הרי גם בפקדון ליכא שבועה כ"א כשיש גם כפירה על טענת התובע וכיון אטענות קטן לאו כלום הוא ולענין מב"מ במלוה וכמו כן לאו טענה הוא לענין פקדון ואם דלענין הכפירה לא נשאר אלא ב' פרות ובכה"ג לא חייבה. התורה שבועה על נאנסו וגם על ההוא דהודאה יש סברא לומר דאם קטן התובע ותביעתו לא מקרי תביעה הוי כהודאה בלא תביעה דלא מחשיב הודאה ולרובא דרבוותא אף רק אם קדמה הודאה להתביעה ל"ש הודאה מכ"ש בקטן דליכא שם תביעה לא לפני הודאה ולא לאחר הודאה אמנם האמת יורה דרכו דהר"ן לא הציב קושייתו דרך הוכחה גמורה כי לא כ' אלא וכן משמע וכוונתו כיון דשקלי' וטרי' שם בב"ק קודם שהביא מימרא דר"ח ב"א דמצריך בפקדון הודאה וכפירה משמע דהקושי' להוי כאבידה א"ש גם אי אמרי' דבפקדון מחייב שבועה על נאנסו לבד

וביותר משמע כן מדנחית רב אשי לתרץ קושי' ר"א בר ממל. ואי לא הוי מקום לקושי' זו רק לשיטתי' דרחב"א למה הוצרך ר"א למישקל ולמיטרי' במה שאין הלכה כן. ובפרט שהשיב כבר ר"ח בר אבא על הקושי' של ר"א בר ממל ואף אם לא ישר בעיני רב אשי תרוצו של רחב"א לא הי' נחית לחדש תירוץ אחר היות לפי הילכתא דעירוב פרשיות אין מקום התחלה לקושייתם של ר"א בר ממל וזה מדויק בדברי הרשב"א והר"ן שכתבו ופריך רב אשי כו' יעו"ש. דברי הדו"ש

תשובה י לגדול אחד שבדורו

ז"ל כבוד פ"מ בש"ע חו"מ סי' קצ"ח ס"ו הביא דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דלא שייך נשרפו חיטך כו' כיון דגוף שלו טרח ומציל וכו' ומבואר דלא אמרי' דלא פלוג רבנן בתקנתא וכדמשמע גם בגמ' דף מ"ט ע"ב גבי אם הי' עלי' של לוקח מושכרת אצל מוכר ויעוין בלח"מ פ"ג מהלכות מכירה החליט זה ג"כ בשיטת הרמב"ם האף דמחולק על סוגי' דדף מ"ט ע"ב כמבואר במגיד פ"ג מהלכות הנ"ל פ"ו וקשה לי מסוגי' דחולין ד' פ"ג ע"א דקאמר הגמ' בד' פרקים העמידו על ד"ת במעות וע"כ משחיטי' את הטבח בע"כ לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אין משחיטי' ולפיכך אם מת מת למוכר ואמאי בשאר ימות השנה אין משחיטי' והא מדאורייתא מעות קונות רק דחכמים אמרו משיכה מצד שלא יאמרו נשרפו חיטך ושם בנדון זה שהי' השור שוה אלף זוז והלוקח לקח בדינר בשר לא שייך כלל לומר נשרפו חיטך כיון דודאי יציל את שורו יען שיש בו דמי אלף זוז וטוב יותר משכירות מטלטלין וא"כ גם בשאר ימות השנה מעות קונות ואמאי אין משחיטין עכ"ל פ"מ

תשובה בתוס' מס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ש"מ מטבע מדקדקי' בדין קנין חליפין וכתבו בזה"ל וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' וי"ל כו' ובק"ס דשכיחי ליכא למיחוש שמא יאמר לו נשרפו חיטך כיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות ובפרישה סי' קצ"ח ס"ק י"ב כ' כעין זה וא"ת גם בק"ס הו"ל למיחוש וי"ל דודאי כל שלא קיבל המוכר המעות או החליפין טרח ומציל כדי שלא יצטרך אח"כ לריב עמו בדיני ודייני עכ"ל ותירוץ זה צריכין לומר גם לענין קנין הגבהה שקונה הלוקח בהגבהה אף ברשות מוכר וכופי' את הלוקח ליתן דמי' והאף כיון שהוא עוד בבית המוכר עד שישלם דמי המקח יכול המוכר לומר נשרפו חיטך א"ו כנ"ל דלא שייך חשש נשרפו אלא כשכבר קבל המוכר דמי מקחו ולפי"ז צריכין להבין הא סתם קנין מעות הוא אף רק בפרוטה וקנין דשכיח הוא א"כ נימא כשהמקח נגמר בקנין פרוטה כיון שעדיין לא בא ליד מוכר כל דמי מקחו וליכא למיחש שלא יטריח להציל נוקמיהו אדין תורה שתהיה הפרוטה גומר את הקנין וצ"ל דבקנין מעות כיון היכא שהלוקח נותן כל דמי המקח שייך שמא יאמר נשרפו חיטך והצריכו חז"ל לתקנתם שלא יהי' מעות קונות השוו תקנתם גם היכא שאין דמי הקנין ככל שווי' של המטלטלין המכורים. על דעתי י"ל שכוון לזה הרמב"ם בצחות לשונו בפ"ג מהלכות מכירה ה' א' במ"ש ולמה תקנו חז"ל דבר זה במטלטלין גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כו' ע"כ לכאורה אך למותר מה שחזר הרמב"ם לכתוב שמא יתן הלוקח דמי החפץ דהא על האי גוונא קאי ריש דבריו למה תיקנו כלומר למה אין קונה נתינת מעות שנותן הלוקח להמוכר ולפמ"ש י"ל שנתכוון הרמב"ם לבאר דכל עיקר יסוד התקנה הי' מהצורך היכא שמשלם הלוקח להמוכר כל דמי הקנין ולזה כ' הרמב"ם שמא יתן הלוקח דמי החפץ דהיינו כל דמי מקחו: ומצד צורך תקנה בגוונא כו' תקנו בלא פלוג גם בליכא רק נתינת פרוטה אף דלא שייך בכה"ג לחוש דלא יטריח ויציל מ"מ אינו קונה ברשות הלוקח לבד ועד"ז י"ל דלא פלוג חכמים בין אם קונה הלוקח החפץ או אינו קונה אלא מקצתו להיות כשותף עם המוכר דהא סוף סוף קנין מעות מקרי והמקח ברשות המוכר לבד הוא ומשכחת בגוונא מכירות במעות שיהי' ביד המוכר לומר נשרפו חיטך בעלי' ולא הוציאו מכלל לא פלוג רק היכא שביתו של הלוקח מושכר להמוכר כיון שהמקח הוא גם ברשות הלוקח ולא משכחת בכגון זה שום גוונא שיהיה לחוש שמא יאמר המוכר נשרפו חיטך אף אם אין הקנין רק במעות ובנתינת כל דמי המקח ול"ד לקנין מעות היכא שהמקח ברשות מוכר לבד שיש בו עכ"פ מציאות גוונא שיהי' ביד המוכר לומר נשרפו וגדולה מזו נראה מסתימת הפוסקים א דאין מעות קונות דאף היכא שהמוכר מחייב א"ע בתנאי במכירתו ללוקח שיהי' עליו חיוב שמירה כש"ש עד שיבוא הלוקח ליקח מקחו ממנו אף דבכה"ג תו לא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך כמבואר בדברי התוס' מס' גיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה דאית למימר מובא בסמ"ע סי' קצ"ח מ"מ אין מעות קונה. ע"כ צ"ל דגם זה מכלל לא פלוג הוא ובפרט בגוונא דנותן דינר על בשר דמשכחת קנין מעות כשקנה כל הבהמה או אף בחלק בבשר היכא שמייחד איזה חלק כגון שיאמר שקונה אבר מיוחד שאם נאבד אותו האבר אחר השחיטה מפסיד הלוקח א"כ שייך חשש שמא יאמר המוכר שנאבד אותו חלק עד שלא הי' בידו להציל והוצרכו חז"ל לתקנתם שלא יהי' קנין במעות והושוו מדותיהם בדרך לא פלוג וכנ"ל

ובמ"ש י"ל דברי הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק יו"ד שחולק על דעת הב"י והר"מ שכתבו דאם הותנה להדי' דמעות יקנה קנה וכ' בזה"ל דין זה לא נהירא לי כיון דתקנו חז"ל דמעות אינה קונות לא פלוג כו' יעו"ש ולמה לא שת לבבו לדברי הב"ח שכ' מיהו נראה דדין אמת ולאו מכח ראיות הב"י אלא כיון דהתקנה לטובת הלוקח הוא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו כגון זו שומעין לו ולפי הנ"ל י"ל שסובר הש"ך הא דמצינו בכמה מקומות דמצי אדם לומר אי אפשי בתקנת חז"ל שנעשה לטובתי מ"מ ז"א אלא היכא שהתקנה הוא תמיד רק לטובתו אבל בתקנה שהחזיקו חז"ל בלא פלוג שתקנתם הי' אף בגוונא שאין נצמח מחמתו טובה לבע"ד כגון זו אין רשות לאדם לומר אי אפשי בה ולזה מדייק הש"ך כיון דתיקנו דמעות אינו קונות לא פלוג כו' דמה לי בלא פלוג דהך תקנתא שהוא אף בגוונא דלא שייך כלל חשש שמא יאמר המוכר נשרפו חיטך כנ"ל ובדבר דלא פלוג אף היכא שמתרצה לוקח שלא לחוש לשמא יאמר לו המוכר נשרפו חיטך אין שומעין לו ומקושי' כבוד מעלתו ותירוצו הנ"ל יש ראי' דלתקנה זו דאין מעות קונות כל עוד שהמקח הוא ברשות המוכר לבד עשו חז"ל בלא פלוג