עטרת חכמים חלק א נה

לא דבין כך ובין כך יפסידו המעות וגם החטים שנשרפו וא"כ לא מקשה תוס' מידי וצ"ל דקושי' תוס' קאי לשיטת רש"י ב"מ מ"ז ע"ב הנ"ל שכ' תקנו משיכה בלקוחות דכ"ש כי מוקמי' לחזור ברשות לוקח טרח המוכר ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חזרני בי ומזה משמע דאחר שנשרף אינו יכול לחזור וכ"כ הנ"י ולפי שפיר מקשה תוס' כיון דיחזור הלוקח בתחלת הדליקה א"כ לא יציל המוכר מעותיו וזהו א"ש לפרש כן קושי' התוס' אבל הסמ"ע עצמו פסק בם הנ"ל סק"ח ותמך דבריו אדברי המחבר בסי' ר"ד ס' ס"ב ושם מבואר דאף אחר שנאנס יכול הלוקח לחזור א"כ מאי מקשה הסמ"ע השתא דאמרו מעות א"ק יאמר המוכר נשרפו מעותיך קשה הא ודאי לא יחזור הלוקח תיכף דהא יש לו פנאי לזה אחרי שנאנס ואז אינו עומד במי שפרע וכיון דלא יחזור הלוקח בתחלת הדליקה א"כ לא יעשה המוכר תרתי לריעותא ובודאי יציל המעות או החטים

עוד קשה לי על השיך הנ"ל דאי לא חיישינן שהמוכר יעשה תרתי לריעותא א"כ גם בלוקח י"ל כן ולפי"ז קשה מ"ש הסמ"ע והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו דליבעי כסף ומשיכה משום דחיישינן שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויאמר למוכר נשרפו חיטך כו' ובאמת כן הוא בתוס' מס' עירובין הנ"ל ובתוס' ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה נשרפו כו' ולדברי הש"ך הנ"ל קשה למה ניחוש שיעשה הלוקח תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו של המוכר וליכא למימר כיון דמשיכה לחוד לא הוי קנין כלל אפי' מה"ת אין החזרה ריעותא הא ליתא דהא לר"ל מעות א"ק מה"ת ואפ"ה החוזר עומד במי שפרע א"כ ה"נ נימא כן גבי משיכה עכ"ל השואל הנ"ל

תשובה לדעתי לק"מ דהא באמת התוס' בעצמו ד' מ"ג כתבו ועוי"ל דלר"י כו' לא הפקיעו הכח שיש למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כו' והוי שואל עלייהו כו' יעו"ש וכן הוא בש"ע סי' קצ"ח סעיף ט"ו. אמנם מבואר שם שאם המוכר חוזר ומקבל מי שפרע ואומר בא וטול את שלך מופקע מאז והלאה מחיוב השמירה. ולפי"ז היה מקום לומר לכאורה דלא הועילו התוס' בתרוצם הנ"ל דדין שואל עלייהו דאכתי ניחוש המוכר תחלה יקבל במי שפרע ויפטור מחיוב השמירה להלאה ושוב לא ישתדל עוד בהצלת המעות מהדליקה. לזה כ' הסמ"ע דלא חיישינן שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור בקבלת מי שפרע וגם לא ישתדל בהצלת ממון חבירו וכ"ז א"ש בהקדמת תירוץ התוס' דקודם חייב המוכר באונסין דהוי כשואל אבל בעוד לא אסקו לזה לא הי' אפשר לדחות קושייתם בסברת הסמ"ע דלס"ד שאינו חייב באונסין אף קודם חזרה ל"צ המוכר למיעבד תרתי לריעותא רק חדא שלא יטרח בהצלת המעות. וממילא לא יהי' עליו שום תביעה אחרי ששרף המעות דבמקום פסידא ליכא מי שפרע אף שלא חזר קודם ההפסד כי כן לשיטת התוס' וכו' וביותר אתפלא על כבודו במה שנחית לומר שקושי' התוס' אינו אלא לשיטת רש"י ובאמת אם כן הי' כוונת התוס' בקושייתם לא יתכן ע"ז תרוצם הנ"ל דהא אם הלוקח חוזר תו אין על המוכר חיוב אונסין על המעות אף שמעות קונה ד"ת מ"מ כבר נתבטלה המכירה מצד חזרת הלוקח ואתי' בק"ו מדין פטור חיוב אחרי החזרת המוכר

ודבריו האחרונים בזה"ל עוד קשה לי על הש"ך הנ"ל דאי לא חיישינן שהמוכר יעשה תרתי לריעותא א"כ גם בלוקח י"ל כן ולפי"ז מ"ש הסמ"ע והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו דליבעי כסף ומשיכה משום דחיישינן שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויאמר למוכר נשרפו חיטך כו' ולדברי הש"ך קשה למה ניחוש שיעשה הלוקח תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו של מוכר כו' עכ"ל ג"כ לא אבין דגבי הלוקח אף שהחטים אצלו ולא חזר כלל אין עליו שום חיוב שמירות הסחורה כ"ז שאין המקח נגמר ולא אמרו שחייב המוכר בשמירת המעות קודם חזרה רק מטעם שבידו להוציא המעות דלא גרע מהלואה בידו או כדברי התוס' כיון שד"ת מעות קונות לא הפקיעו חז"ל ממנו זכות השתמשות אבל לענין הסחורה ביד הלוקח אי משיכה לבדה לא הי' קנוי' לא הי' להלוקח רשות ליקח מהסחורה לעצמו ולא למכור ממנו ולכך לא עליו אחריות אונסין יעוין תוס' עירובין דף פ"א ע"א בד"ה שמא] ומיפטר משריפת הסחורה אף שלא חזר מקודם וממילא ליכא תרתי לריעותא ואי קשי' הא קשי' דלשיטת התוס' בב"מ שהקשו בדף מ"ג דלמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך ולא נחתו שם כלל לתירוצו של הסמ"ע המוזכר גם בתוס' עירובין דף פ"א] דמעות דאין טירחא בהצלתן בודאי יציל המוכר נשאר קשה לפי האמת על תרוצם שם שהמוכר חייב באונסין מדין שואל דאכתי ניחוש כקושי' הסמ"ע דלמא יחזור הלוקח ומחמת זה יופקע המוכר מחיוב אונסין ותו לא ישתדל בהצלת המעות. ולזה י"ל כדברי כבוד מעלתו דסברת התוס' דאין לחוש לזה דמה"ת יקדים הלוקח א"ע לחזור קודם הפסד השריפה ואם חזרתו תהי' שלא מצד סיבת הדליקה רק מקודם ומחמת רוע המקח בעיניו ירצה לקבל מי שפרע בודאי יתבע מיד מאת המוכר מעותיו ואם יעכב ויאחר בחזרה יהי' מחויב בשמירתה מלבד זה ג"כ יש לדחות בקל קושי' הסמ"ע: והסמ"ע שבחר בסברת התוס' שבמס' עירובין דבמעות דאין טרחא בהצלתן כו' לא הוצרך לשנוי' אחרינא דברי הדו"ש

תשובה ט

לכבוד ש"ב ידידי הרב הגדול ומופלא בפלפול שינון ובקיאות כש"מ מ' ישכר בער אופנהיים נ"י אבד"ק דרעזניץ

ז"ל כבוד מעלתו הקשיתי על הש"ך בחו"מ סי' צ"ג ס"ק ו' הביא דעת תוס' בהגוזל דאמרי' מנו דהעזה לפטור משבועה ודוקא גבי מלוה ופקדון דזה הוי העזה מחמת שהאמינו עי"ש היטב וקשה א"כ ממתני' דהכא דקתני המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם תיפוק לי' דמה"ת אצ"ל דהא יש לו מגו דכה"כ וכקושי' הרשב"א בחידושיו ומהרש"א וא"ל דהוי העזה משום דמיירי שראה שמצא וכמ"ש הרשב"א ז"א דלהש"ך אין זה העזה כיון דלא האמינו ובשלמא בבנו לקמן אפשר לומר כיון דאביו האמינו אז ס"ל לראב"י דא"י להעיז אף אצל בנו משא"כ ממציאה ודאי קשה עכ"ל מעלתו

תשובה לקושי' זו כבר קדמוהו התומים בכללי מגו ס"ק ע"ד כעין קושי' זו מקשה הפנ"י על הש"ך בחידושיו לב"ק דף ק"ז ד"ה בא"ד ל"ד למידי דכפירה כו' וכתבתי כבר על הגליון בזה"ל וטפי הו"ל להקשות ממשנה ערוכה במס' גיטין המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם והרי דלולי טעם תיקון עולם הי' חיוב ש"ד מצד מודה במקצת אמנם פשוט דמשכחת גם באבידה בגוונא דליכא מגו כגון שיש ע"א שראה שהגבי' זה עכ"פ מקצת אבידה ואם יכחישנו יהי' חיוב ש"ד להכחיש את העד ולשיטת הסוברים דאין נשבעין על טענת ס' עפ"י העד נוכל להעמיד שגם בעל אבידה ראה בעצמו הגביה זה עכ"פ מקצת אבידתו וכי לולי טענת ברי של בעל האבידה בלא"ה ליכא חיוב ש"ד במב"מ באבידה כמבואר להדי' בחידושי הרשב"א למס' גיטין בסוגי' דשני כיסין והוא פשוט ועוד יש למצוא גוונא לא יכילם הגליון עכהע"ג

ועד"ז כתבתי גם בגליון התומים הנ"ל ובזה"ל. דברים אלו נכונים לפמ"ש הרשב"א בחידושיו למס' גיטין דמתני' איירי כשבעל אבידה טוען שהוא ראה שזה משך אבידתו דלולי תיקון עולם היה מחויב ש"ד ככל מב"מ וכה"ג לפי שיטת הש"ך בכוונת התוס' אף בלא תיקון ליכא לחייב שבועה במב"מ כי האי דהא יכול להעיז ולומר לא משכתי ולא הגבהתי מאבידתך כלום. עכ"ז משכחת גם לפי סברת התוס' כמה גוונא דליכא מגו להמציא דלולי הטעם דתיקון העולם הי' מחויב לישבע ש"ד ואתפוס מעט מהרבה א' משכחת שיש לבעל אבידה גם פ"א שמעיד כדבריו וליכא מגו שאם יכפור יצטרך לישבע להכחיש את העד ובפרט אם ימצא עדים ב' משכחת גבי שוורים שיש לבעל אבידה עדים שמכירין השור שהי' שלו וכיון בנודרת אין להם חזקה שאין ביד המוצא לטעון לקוח ומחויב להחזיר וכן בשאר אבידות שאין עשוי' להשאיל ולהשכיר וראו' עתה ביד המוצא או בגוונא דהוי מגו למפרע כגון שהודה כבר חוץ לב"ד שמצא אבדתו של זה ובכל הנך גוונא הוצרך לפטור את המוצא מש"ד מטעם תיקון העול וכאלה רבות ולמ"ד הילך פטור מיירי אחר שראה בידו המציא המוצא וע"ד שכ' הר"ן בחידושיו לגיטין ויעוין ב"מ דף כ"ח ע"ב ויעו"ש. עוד הארכתי בזה אבל אין כן דעתי להטריח את כבודו מענין לענין

עוד כתב כבוד מעלתו אשר הקשיתי בשיעורא דרבנן בגיטין דף צ"א וששייך לזה ג"כ סוגי' דשבועות דף מ"ב ושם תמהתי על הר"ן הביא בשם הר"י מג"ש לרמב"ם דס"ל דהא דממעטינן מוכי יתן איש דאין נתינת קטן כלום היינו דלענין מב"מ דצריך טענת ברי אבל לענין שבועת שומרי' דמשתבע על טענת שמא גם על טענת קטן משביע וכי יתן איש קאי על כי הוא זה דכתב בקרא דעירוב פרשיות כ"כ כו' והקשה הר"ן עליו א"כ מאי פריך בב"ק דף ק"ו ע"ב ר"ח בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה חייב כפל מברייתא דכי יתן איש ואם אית' תהי' באבידה כו' ומאי פריך הגמ' דהא הברייתא ממעט רק לענין מב"מ לחוד כו' ואנכי תמהתי מאוד דהא הר"י מג"ש כתב להדי' דדינו אלא למ"ד דאמרי' עירוב פרשיות כתוב כאן אז אמרי' דמיעוט דכי יתן לא קאי רק על מב"מ דכי הוא זה אבל למ"ד דלא אמרי' ע"פ כ"כ אז לדידי' בוודאי ממעטינן מכי יתן איש ולא קטץ אף משבועת שומרים כיון דקרא לא מיירי כ"א משבועת שומרים. ושם בב"ק דף ק"ו ע"ב אי' בהדי' דר"ח בר אבא אר"י הטוען טענת גנב בפקדון א"ח עד שיכפור במקצת כו' מ"ט דכתיב כי הוא זה וא"כ מוכח דלא ס"ל ע"פ כ"כ ופריך הגמ' שפיר לדידי' לשיטתי' וצע"ג

תשובה טרם אענה פלי להקדים שכבוד מעלתו הוסיף דברים בשם הר"י מג"ש כאלו הר"י מנ"ש כ' בעצמו בהדיא שדינו