עטרת חכמים חלק א נד

הרשב"א למס' קידושין דף כ"ג ע"א ד"ה ולענין פסק הלכה כו' אי' בזה"ל ומתנות ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבא חוב מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחי' אלא מי שנפשו של אדם מחמדתן קרי לי' זכות ואע"פ שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו אבל גט שחרור דזכות גמור הוא כו' ע"כ יעו"ש

ולפי"ז י"ל בפשיטות דר"א דאמר זכין לקטן ואין זכין לגדול שטעמו דזכי' אינו אלא מדרבנן וסובר שלא תקנו רבנן זכי' רק גבי קטן ולא בגדול ז"א אלא בגוונא דמיירי התם פלוגתא דר"א ור' יהושע דהיינו במתנה כמו שמפרש הרשב"ם שם משום דלא חשיב זכות גמור אבל היכא שהוא זכות גמור לא צריכין לתקנות חז"ל. דהא מדאורייתא זכין בכה"ג מה לי קטן מה לי גדול וגבי תופס לבע"ח הוא בפיאה דהוי זכות גמור דלא שייך בהו שונא מתנות יחי' הוי זכי' מדאורייתא ואף בגדול ולולא שיש בו חוב לאחרים לא הי' עולה על דעת לומר דאין זכין וכיון שר"א לא חש מה שהוא חב לאחרים ע"כ סובר שיכולין לתפוס לבע"ח מדין זכי' מדאורייתא ויש להסביר עוד דבזכות גמור בודאי אנן סהדי דניחא לי' שיהי' המזכה שלוחו ובשלוחו ליכ' למ"ד דלא מהני דהא בכל התור שלוחו של אדם כמותו ומפסוק איש א' למטה ילפינן בריש האיש מקדש דין שליחות גבי ממון אבל בדבר שיש קצת חוב דלא ברירא דניחא לי' להאי דזכין לו וליכא אנן סהדי הוצרך לתקנות חז"ל [ויש לי לפלפל בזה הרבה לסתור ולבנות בדברי הט"ז יו"ד סי' ש"ה ובנקה"כ שם]. ועפ"י הרשב"ם שם מש"כ בזה"ל ואין זכין לגדול שהרי יכול לזכות עצמו עכ"ל י"ל דהיכא שאין הגדול כאן לזכות ואם יתמהמה הזכי' יקדמנו אחר מודה גם ר"א דזכין לגדול ויש להמתיק זה בדברי הראשונים דהא דזכין בזכות גמור מדאורייתא הוא מדין שליחות דהוי כאנן סהדי דמסתמא ניחא לי' לאדם שיהי' כל אדם שלוחו לזכות לו וכשהוא אינו מנוע מלזכות בעצמו ועכ"ז אינו ממציא א"ע לזכות בעצמו או לעשות שליח י"ל דלא שייך אנן סהדי ואם יהי' לרצונו לזכות זה יזכה בעצמו או ע"י שליח שימנה לדעתו

ויעוין בתוס' במס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן כו' שהביאו דברי הגמ' הנ"ל ב"ב ומדסיימו שם דעת אחרת מקנה אותו שאני ע"כ נראה לכאורה שדעת התוס' שם דהא דזכין לקטן שהוא רק מדרבנן לא מיירי במתנה אלא בגוונא דלא שייך דעת אחרת מקנה דלא כפי' הרשב"ם דמפרש בפשיטות דהך פלוגתא דר"א ור"י מיירי במתנה אבל ז"א דדעת אחרת מקנה שכתבו התוס' שם אינו אלא לענין זכות הקטן בעצמו ע"י דעת אחרת ולא בגוונא שאין הקטן זוכה בעצמו וכן אי' בפשיטות בספר קצה"ח סעיף כ"ד ודלא כנראה מדברי הש"ך שם דקאי גם כל הזכי' לקטן ע"י אחר דברי שארו הדו"ש

תשובה ז

לגדול אחד שבדורו

מה שהקשה מעלתו לשיטת הסוברים דהיכא שיש חיוב תשלומין לצאת י"ש מועיל תפיסה למה אמרו בב"מ דף קי"ו וב"ב דף ל"ו בהנהו עיזי דאכלי חושלא כשתפס הניזק שלא בעדים נאמן מטעם מגו דלקוח הא אף בתפיסה בעדים מהראוי שיועיל תפיסתו דהא הוא טוען ברי ובעל העזים טוען שמא כן תורף דברי רופ"מ

תשובה לכאורה י"ל אף לפי מאי דהוכיחו התוס' באיזה מקומות מדברי אביי במס' ב"ב דף קל"ה דסובר ברי ושמא ברי עדיף להוציא אף היכא דהברי גרוע והשמא טוב דלא הו"ל למידע יעוין דברי התוס' בב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה ר"ה] מ"מ לדידן דפסקינן דברי ושמא בא"י אם נתחייבתי לאו ברי עדיף דחזקת ממון קם נגד הברי וכדאי' בב"ק דף קי"ח ובכתובות דף י"ב ר"נ ור"י אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי' קמא החיוב שבו לצי"ש אינו רק היכא דה"ל למידע וכעין המבואר בב"מ דף ל"ז בתוס' ד"ה התם דקא תבעי לי' דבגוונא דשם גם בברי ושמא היכא דלא הוי לי' למידק אף לצאת י"ש אינו חייב ומדויק בזה לשון הש"ע חו"מ סי' ע"ה ס"ט מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה משיב אינו יודע כו' ואם בא לצי"ש ישלם עכ"ל הרי לא נזכר מזה דין חיוב לצאת י"ש רק בגוונא דהו"ל למידע אבל בתביעות ניזק ממזיק על היזק שבא ע"י בהמתו דלא הו"ל למידע י"ל שאין בו חיוב לצי"ש ודמי לע"א שאמר לחבירו נתנסך יינך נטמאו טהרותיך והלה משיב איני יודע שמותר הוא לכל העולם לאכול ממנו ואף בגדר ספק לא הוי אף דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כמו כן הכא כיון דלא הו"ל למידע וברי ושמא לאו ברי עדיף אינו צריך לחוש כלל לדברי התובע ואף אם כן הוא כדברי התובע לא ישא עון. משא"כ היכא דה"ל למידע כגון כשתבעו הלויתיך או הפקדתי בידך שאם באמת הי' כן אף ששכח ומסופק עתה לא זו מוציאתי מידי עבירה בכבישות ממון חבירו הבא מצד שכחה בפשיעתו לכן אם בא לצי"ש מחויב לשלם [יעוין בתוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא] ובזה מיושב גם קושי' הכנה"ג חו"מ סי' כ"ר ס"ק י"ב למה לא ביארו הפוסקים דבטענות קים לי חייב לצאת י"ש ולפי הנ"ל ניחא דאף בגוונא שתובעים ממנו בברי והיא פוטר א"ע בטענת קים לי שהוי מחמתו כטוען א"י אם נתחייבתי אף לצאת י"ש אינו מחויב דלא הו"ל למידע

עוד נ"ל לפקוח עין בלשון הגמ' והפוסקים שכ"מ שמוזכר דין חיוב לצאת י"ש אמרו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדאי' ב"ק דף נ"ה ודף נ"ו יעו"ש ובשארי מקומות ובא"י אם נתחייבתי אמרו חייב בבא לצאת ידי שמים וכן אי' גם בב"מ דף ל"ז וצריך לומר בפשיטות דבכל הדינים הנזכרים בדף נ"ה ובדף נ"ו ברור החיוב בדיני שמים שעשה עול לחבירו אבל בטוען א"י אם נתחייבתי הלא יכיל להיות שבאמת אינו חייב לכך א"א לומר בזה שחייב בדיני שמים ולזה לא אמרו רק לשון חיוב אם בא לצאת י"ש דהיינו כשרוצה לפרוש א"ע אף מספק כזה וממילא פשוט לדעתי לומר דבכה"ג לכ"ע אינו מועיל תפיסה דאף הפוסקים שסוברים דהיכא דחייב לצי"ש מועיל תפיסה. לא אמרו דבריהם רק בגוונא שמוזכר ברש"י ב"מ דף צ"א גבי' קם לי' בדרבה מיני' או כדברי הראב"ד באבק ריבית שאינה יוצאה בדיינים רק חייב בדיני שמים או ביתומים שמצוה עליהן לפרוע חובת אביהן שפלפל בזה המל"מ בהלכות מלוה ולוה פ' י"א ובפ' כ"א בתשובתו שם דבכל הני החיוב בידי שמים ברור רק שאין הב"ד נזקקין להוציא בדיני אדם ע"כ היכא שתפס התובע משאירין בידו דהא ידוע שמגיע לו חוב זה בדיני שמים אבל בטוען א"י אה נתחייבתי שאין ידוע להב"ד אם חייב לו כלל. לכן כשתופס בעדים דהוי בכ"מ כאלו עדיין בחזקת מרא קמא על הב"ד לכוף את התופס שיחזור

ויש להסביר עוד בהקדים לשון התומים על קונטרס תקפו כהן בסי' קכ"ז בזה"ל אם אנו באין לדין על גוף החפץ מה פיבו אם של הקדש או של חולין אנו אומרים העמד הדבר על חזקתו דהוא חולין אבל אם באנו לדין על הנודר דיש ספק אם נדר לצדקה ומחויב לקיים נדרו ובבל יחל. ואנו דנין על קרקפתא דגברא אם הוא חייב או לא פשיטא דהרי כאן ספק ספיקא איסורא לחומרא ומה חזקה יש כאן כו' עכ"ל יעו"ש

היוצא מזה כשיש ספק ממון שיש בו איסור אם באנו לדין להוציא ממנו הממון א"א דמספיקא לא מפקינן ממונא ומוקמינן הממון בחזקתו אבל כשאנו דנין על האדם בעצמו לנו לומר שאין יוצא בידי שמים. דהא עליו ספק איסור וכמו כן בא"י אם נתחייב כיון שחבירו תובעו אף שאין ביד הב"ד להוציא ממנו ממון מצד ספק דהא לגבי הוצאת ממון מועיל חזקת מרא עכ"ז אמרי' לו עליך לחוש לספק איסור גזל או כבישת ממון חבירך וכן מורי' דברי הש"ך ביו"ד סי' קע"ז ס"ק ס"ח יעו"ש ואם אינו רוצה לחוש לספק זה אין בידינו לכופו כמי כן היכא שתפס התובע בעדים ובאנו לדין ע"ז אם יועיל תפיסתו אם לא הרי אנו דנין עכשיו על הוצאת הממון עלינו להקימו בחזקת מרא קמא ומחויב התופס להחזיר דלזה בעצמו אם תועיל התפיסה או לא כיון שאנו מסופקים אם חייב או לא אזלינן בתר חזקה דממון ובטל הספק מפני החזקה וכאלו בודאי אינו חייב לו ומוטל על הב"ד לכוף להחזיר דהא כעת הדין על הספק ולא אקרקפתא דגברא והחפץ בחזקת מרא קמא ואין ספק החיוב מוציא עידי ודאי שהחפץ בכ"מ שהוא שם בעליו וכאלו לא יצא מרשותו דהא התפיסה הי' בעדים

תשובה ח פלפול מכבוד הרב הגדול מ' בעריש נ"י אבד"ק האניפלאץ. בזה"ל

שאלתי להאיר עיני בדברי הש"ך חו"מ סי' קצ"ח ס"ק ד' וא"ת השתא דאמרו מעות א"ק יאמר המוכר ללוקח נשרפו מעותיך כו' ר"ל כשחוזר המוכר יאמר הלוקח כן דמסתמא ל"ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו כו' והנה באמת קושי' זו מקשי' התוס' ב"מ מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי' וכו' ותוס' עירובין פ"א ע"ב ד"ה שמא כו' ולדברי הש"ך הנ"ל לא מקשי תוס' מידי דהא דאמרי' בגמ' ב"מ מ"ז ע"ב אר"ח כדרך שהקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכתב תוס' שם אא"ב בשם ר"ת דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ורא"ש ונ"י וש"פ וא"כ לא מקשי' תוס' מידי דאם יראה הלוקח שנשרפו חיטיו יחזור אבל בחחילת החלוקה לא יחזור וא כ כיון שלא יעשה המוכר תרתי לריעותא ודאי יציל המעות או החיטים ושפיר הועילו חז"ל ואם יטריח ולא יוכל להציל לא החטים ולא המעות א"כ בלא"ה לא נ"מ מידי אם יוכלי לחזיר או