עטרת חכמים חלק א נא

שמועיל ע"א ולא בעינן דין הזמה [ודע שמבואר בפוסקים שעד מיתה לא הוי לאפרושי מאיסורא] ובדברי הנ"ל שמדאורייתא אין ע"א מחייב ממון לחשוד אף לשיטת תירוץ א' שבתוס' דבחשוד מצד הדין מתושאיל"מ נתיישב לי מה שהי' זר בעיני מעודי בתירוץ תוס' דהתיקון להשבע את שכנגדו מפאת דלא שבקת חיי דאכתי בע"א נגד החשוד אמאי מחייב שכנגדו שבועה האם גם בזה שייך חשש דלא שבקת חיי דכל מי שירצה לגוזלו ימצא עזר מעד שקר ובתומים פוסק גבי שכיר בסי' צ"ב דאף לטעם כדי חייו היכא שיש לבעה"ב עד המסייע פטור ומלבד כל הנ"ל י"ל דבלא"ה לשיטת אביי דסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא וכל השבועות אינו רק מחמת ספק מלוה ישינה לא יתכן תירץ א' שבתוס' דלכך תיקן שכנגדו ישבע משום כדי חייו שכ"א יבא ויבוז רכושו דהתקנה כזו יאותה כשנצרכת ומועלת לגדור בפני הרשעים שבכל דור הנותנים עיניהם בממון אחרים ולא לגדור בפני מקרה בעלמא כשיהי' לאיזה אדם ספק מלוה ישינה על החשוד ולהאנשים הנ"ל גם בהטלת שבועה עליהם אין תועלת למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא א"כ לאביי ע"כ צ"ל כתירוץ ב' של תוס' וע"כ סובר דל"א בחשוד מתושאיל"מ מדאורייתא ומקשה הגמרא שפיר לשיטתו ול"ל מי יימר כו'

ובדרך פלפול אפשר ליישב בחדא מחתא ב' קושי' הנ"ל חדא הא דסליקנא מיני' דמה מועיל התיקון למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא וקושי' דלעיל דאכתי בע"א מעיד למה תקנו שבועה וכאשר אבאר שבזה שתקנו שגם בע"א יצטרך שכנגדו לישבע יסור המכשלה דהנה לכאורה כמו לזר יחשב לעשות תקנה משום כדי חייו של חשוד למה נחוש עליו ישוב מאוולתו ויהי' כאחד העם ומצאתי בתומים סי' פ"ט ס"ק ה' שכ' שם בדעת הרמב"ם בשכיר חשוד דלא שייך גבי התקנה משום כדי חייו דאין אנו אחראין לחוש לעשות תקנה לחשודים יעו"ש לכן נ"ל שבאמת אם היינו יודעים שהחשוד עומד ברשעו אין לחוש עליו אבל חכמים חשו לחשודים שחוזרים מדרכם הרע וידוע דברי הפוסקים שלכך אין מועיל הכשר בתשובה טבח שרוצה לחזור לאומנתו כ"א כשיזדמן לו להחזיר אבידה בד"ח וכדומה משום דכל שארי תשובות יש לחוש לערמה דדלמא מערי' כדי שיהי' בידו לשוב לאומנתו משא"כ בשארי חשודים שאינם מוכרחים מצד אומנתם על התשובה אין לספק בתשובתם על רמי' ומעתה נחזי אנן אם הי' הדין בכל חשודים שנתבע מתושיל"מ הי' כל חשוד כהפקר לכל עם רכושו שמי שיתבענו מוצא ממנו בלי ראיות מוכרחית ושבועה וכדברי התוס' לא שבקת חיי לכל חשוד וא"כ החשודים מוכרחים על עשיות התשובה לפנים והי' נשאר הספק תמיד דלמא עושים תשובה לרמי' במכ"ש מדין כשצריך לחזור לאומנתו והי' ננעל שערי התשובה בפני החשודים ונידונים תמיד בדין חשודים ורכושם הי' הולך לטמיון ליד רשעי ישראל ובזה הי' נלכדים החשודים החפצים באמת לשוב מדרכם וראוים לחוס על ממונם אמנם ידוע קושי' המפרשים דמאי לא שבקת שייך הא ביד החשוד לכפור הכל ולא יתחייב שד"א ומתרצים דיכולים להעמיד עליו עדים כשילוה פרוטה ולתבעו אח"כ סך רב וע"י העדאת עדים על הפרוטה יהי' דינו כמב"מ מר"ח קמייתא ומתושאי"ל משלם כל התביעה אבל תירוץ זה אינו לדעת הרמב"ם והפוסקים שסוברים דהיכא דאינו יוכל לכפור לא הוי הודאה במקצת ולשיטה זו מפורש בנ"י שדין ר"ח קמייתא לא משכחת רק כשהעדים מעידים על הלואה אבל אינם יודעים אם נפרע או לא דהא יכול לכפור בטענת פרעון אבל מחמת שטען לא לויתי מתחייב על העדים לכך הי' יכול לכפור וחשוב מב"מ ולפי"ז נסתר תירוץ הנ"ל כיון דגם בהעדאות עדים צ"ל עכ"פ מקום שיהי' ביד החשוד לפטור א"ע א"כ תו לא שייך לא שבקת חיי וצ"ל כמ"ש דלא שבקת חיי שייך לחשוד שדעתו מעתה והלאה להיות כשר וחשוד כזה לא יערב לבבו לכפור המקצת שיודע בעצמו שהוא חייב וכעין זה מצאתי בשיטה מקובצת אמנם לפי"ז הקושי' להיפך דא"כ תועיל תשובה לחשוד דא"ל שעושה כן ברמי' כדי שלא יהי' הפקר בנכסיו כנ"ל ז"א דאם עדיין נוטה לרע מה הסב לבבו לשוב ואם יתבענו אדם יותר מהמגיע יכפור הכל וכיון שהתשובה מועלת תו אין לעשות תקנה לחשוד כנ"ל וצ"ל דמ"מ יהי' חשש רמי' דהא דאין יכול לכפור הכל לא הוי כהודאה אף דליכא שטר רק עדים כקושי' הנ"י הנ"ל הוא לחד טעמא משום שיש שיעבוד קרקעות עכ"פ מבנ"ח של הלוה וכ"ז כשחיוב על המקצת ע"י ב"ע אבל כשבא ע"י ע"א אף דאין יכול לכפור מתחייב בשד"א לפי"ז מוכרח החשוד לשוב ברמי' דירא שיהיה ע"א על המקצת שלוה. ואף אם יכפרנו יצטרך לשלם במתושאיל"מ ומתוך זה יהי' דינו כדין מב"מ מתביעת סך גדול שיותבע שקר לכך תקנו חכמים שגם בע"א מעיד עליו צריך התובע לישבע וליכא כלל שוב על העד כהודאה במקצת כמבואר בר"ן גבי נ' דחבלה ונ' דהלואה דמה שאינו יכול ליטול רק בשבועה אינו חשוב כמחייב מתוך טענותיו לענין הודאה במקצת ותרצתי בזה מה שמקשים המפרשים גם התומים בדברי תוס' על הגמ' תקנתא לתקנתא לא עבדינן שכ' מתושאיל"מ לא שייך הכא כדאמרן הא לתי' הראשון התקנה ב' הוא לטובת החשוד ולפי הנ"ל ניחא דלתירוץ א' של תוס' בלא"ה א"א לומר שגם בכופר הכל יהי' דין חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דאכתי שייך לא שבקת חיי למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא כנ"ל וא"ל כנ"ל כיון שהטלנו שבועה על שכנגדו אף בע"א תו א"א למתפסי בע"א להיות מב"מ כנ"ל ואין לספק עוד על תשובתו לרמי' ולא שייך עוד לחוש עליו כיון שבידו לשוב דהא כעת אנו באין לומר שגם בכופר הכל יצטרך לשלם בשבועת שכנגדו ומזה אין לנו מנוס ומפלט כלל ומחמת זה יהי' ספק רמי' בתשובתו ולא תועיל לו התשובה שאלתי שיעיין בזה אף שהוא ע"ד החידוד מ"מ ימצא בו סברת ראוים לאומרם:

אחרי כותבי הנ"ל עיינתי בפנ"י ומצאתי בו שמדקדק כנ"ל על פלפול התוס' בסוגיא דהאי רעי' ל"ל נימא בחשוד מתושאיל"מ למה לא הקשו כן על משנה מפורשת ואלו נשבעין ונוטלין כו' ותירוץ דחוק מאד ומלבד מה שתרצתי כבר לעיל אומר לי לבי שאפשר ליישב עוד באופן אחר דהנה לפי שיטת הפוסקים דלאפטורי מממון אמרינן מגו דהעזה רק לאפטורי משבועה לא אמרינן לי' ע"כ צ"ל מה שהחשוד משלם במב"מ כשכנגדו נשבע אינו כמו חיוב ממון ברור מיד בעת הטענה שנאמר בו מגו דהעזה אבל עכ"פ אם נדון תמיד בחשוד מב"מ מתושאיל"מ בלי שום שבועה שכנגדו הוי בודאי חיוב ממון גמור ולקתה מדת דינו של חשוד שיש לו מגו לאפטורי מממון שהיה יכול לכפור הכל ע"י מגו שראוים להאמינו בהאומדנא ומ"מ מחייבין אותו ממון דא"ל בזה עוד מגו דהעזה לא אמרינן דהא באותו מגו היה לו הצלת ממון והוי כדבר והפוכו בנושא א' וי"ל דזה הטעם שהטילו על שכנגדו לישבע שבזה מקיים המגו דחשוד שלא יהי' כמגו לאפטורי ממון והי' מיושב קושי' תוס' הנ"ל דלכך לא הקשו טל מתני' דר"פ דואלו נשבעין כו' אבל בסוגיא דהאי רעיא דהודאה במקצת בא מכח העדים ליכא כאן מגו שפיר מקשים התוס' דנימא מתושאיל"מ ולא יצטרך שכנגדו לישבע עוד יש לי אריכות דברים בפי' המשך הסוגיא דהאי רעיא ונמנעתי להעלותן שלא יהי' רבוים למשא לכבודו שעמוס בטרדת עסקיו

ומ"ש מעלתו ע"ד הרא"ש ב"מ סי' ט' שיש אף לסברת אביי שסובר משום ס' מלוה ישינה נפקותא בדין חשוד אממונא אי חשוד אשבועתא והיינו כשנתבע משיב איני יודע אם נתחייבתי שצריך לישבע שא"י (כמפורש בב"ק דף קי"ח] אבל לאביי א"צ לישבע ע"ז דהא לא חשדינן לי' כשמטילין עליו שבועה רק שהוא מסופק וספיקתו מצילו כאן כן תורף דברי מעלתו לדידי חזי לי שלא עיין מעלתו כל הצורך דלפי סברתו אמאי נשבע הכופר הכל בטענת להד"מ שבועת היסת א"ו להכי מטילין השבועה שיש בו צד תועלת אם הב"ד יודע בעצמו שהוא חייב רק שהוא מסופק על הפרעון כ"כ באומר בהדיא שא"י אם לוה מחייב שבועה מה"ט דלמא בקרב לבו הספק הוא רק על הפרעון וגדולה מזה מצינו בש"ך סי' כ"ה ס"ק כ"ג שנ"ל מסתימת הפוסקים שגם כשמסופק אדם על תביעות חוב מחבירו ממעשה שהי' קודם שלוה הוא מחבירו אינו כא"י אם נתחייבתי ודינו כדין האומר א"י אם פרעתיך וא"כ בכל ספק מלוה ישינה כשיודה כן בב"ד שיודע שלוה מפלוני רק שרוצה להחזיק על ס' חיוב שיש לו על חבירו צא תן לו אמרינן ליה. ובתומים מתפלא על הש"ך הנ"ל שמה הוצרך לראי' מסתימת הפוסקים הלא מבואר כן מדברי אביי חיישינן שמא מלוה ישינה כו' אבל כבר כתבתי בגליון התומים שלא שת לבו לדקדק בלשון הש"ך שבא להשמיענו שהדין כן אף כשהחוב השני לא בא אלא מהלואת ממון ובזה יש מקום לספק שיהיה כא"י אם נתחייבתי כי אם באמת נשאר לו חבירו חייב מעבר לא נתחייב הוא שום חיוב תשלומין לחבירו על הלואה שקבל ממנו ומחשבינן אותם דמי הלואה לפרעון על חוב הישן כדברי אביי האמורים לענין ב' אוחזין בטלית שהלך א' ותקף בטליתו של חבירו שבכה"ג אף אם הי' לו על חבירו ס' חיוב מעבר לא הי' לו זכות לתפוס על ס' זה והוי כגזלן גמור על התפיסה ומחויב להחזיר ובלא"ה אין כלי וטלית תמורת חוב ממון שיהי' נעשה שלו עי"ז והדר הו"ל במחויב ממון גמור בהשבת הטלית ביאור דבר זה יובן ביותר להמעיין בתקפו כהן סי' ס' ס"א ס"ב ובדברי בעה"מ פ"ק דב"מ ד"ה חיישינן שמא מלוה ישינה

ומה שהקשה מעלתו בסוגיא דרמי ב"ח בב"מ דף ה' ע"א דלמה הצריכה תורה לחייב שבועת שומרין הא נדע בלא"ה לחייבו מדין גלגול שבועה כיון שהוא מב"מ ידע מעלתו כי קושי' קדומה הוא שהעירו בה קדמונינו ז"ל כמבואר בריטב"א ואציגה נא אשר העלתי כבר בפירוק קושי' זו וישבתי בזה התמוה לרבים בסוגיא הנ"ל כל קושי הגמ' היכי דמי לאו דא"ל הילך וביאר עוד ברש"י לאו דקיימא לקמן וא"ל קחנה בכ"מ שהוא דהיינו הילך דיפלא מאד מנ"ל שאיירי בכה"ג גם מחוסר הבנה הדברים שהמה אך למותר בתירוץ הגמ' דא"ל