עטרת חכמים חלק א נ

מאתו קונטרסים הנ"ל לדעתי ב"ה דברים נכונים הקרובים לאמת. ועתה לא באתי להעלות רק בקיצור מדברי שם ובהוספת נופך מענין לענין. הנה לכאורה פלוגתת ר"פ וראב"י אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן הוא כעין פלוגתת ר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג וסתם מתני' ר"מ שבסוכה ע"ג גמל כשר ומחשב סוכה הראוי לשבעה כיון שמדאוריית' מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה ולר"י כיון שעכ"פ מדרבנן לא חזי פסולה ממעוטא דקרא חה"ס תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי לשבעה מעתה לראב"י שמפרש המשנה למעוטי משחק בקובי' לכאורה קשה סתמא דמתני' הכא לסתם מתני' דסוכה אבל באמת לק"מ די"ל שמודה ראב"י שבכ"מ אזלינן בתר דאורייתא ושאני גבי עדות דהעיקר שחייבה התורה להעיד כדי להציל ממון הבע"ד מיד עושקו מה מקום יש להשביע ללא תועלת ונכון יותר עפי"ד תוס' ב"ק דף נ"ז בד"ה פשיטא אם לא יגיד שכ' בזה"ל וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון כו' יעו"ש א"כ לפ"ד מורים דברי הפוסקים שהחיוב קרבן שה"ע אינו רק בעדות ששייך בו נשיאות עון על מניעות הגדתו אף אם לא הי' משביעין אותו ומינה היכא שהוא פסול מדרבנן עכ"פ אין מקום לומר שיהי' שום עונש על כבישות עדותו כשאין משביעין אותו אחרי שאין בדבריו' שם תועלת לא עשה עול בכבישתו לכך אף כשמשביעין אותו אין עליו חיוב שה"ע וכעת מצאתי ברשב"א ב"ק דף הנ"ל שאין נוח לו בדברי התוס' הנ"ל בפי' הפסוק ומתרץ קושי' התוס' שמה מן הסברא שאין לחייב עדות עפ"י שבועה שמשביעין אותו ואינו יוצאה מפיו רק כ"א כשהוא מחויב בלא"ה להעיד אז יש יכולת להשביעו שיקיים חיובו ולכך קרובים ופסולים שאין תועלת בעדותם אין מקום להטיל עליהם שבועה ולזה כשעוברים על השבועה אינם בכלל שה"ע וכיון דושמעה קול אלה מיירי אף בשלא ענה אמן מוכח שיש עונש בכבישות עדות זה תורף דבריו יעו"ש לכן א"ש סברת ראב"י שפוטר המשחק בקובי' משה"ע כיון דעכ"פ אם לא הי' משביעין אותו אינו עובר באם לא יגיד ודין שה"ע לא שייך רק היכא שיש עונש על כבישות עדות אף כשלא היה שבועה ודברי אלה בכלל דברי הגמרא ביומא ע"ד וכ"ת כיון דאי"ל היתר מה"ת חייל קרבן שבועה כו' והא מה"ת משחק בקובי' מחזי חזי כו' שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל יעו"ש ברש"י וכדי להבין לישנא יתירא הנאמר בגמ' הנ"ל לא בר הגדה הוא כלל נ"ל דהנה מבואר מרמ"א בסי' צ"ב ס"ו דעונש אם לא יגיד יש על עד שכובש עדותו אף בדבר שאינו רק גורם לממון וצ"ל דס"ל אף דפסקינן לענין שה"ע דגל"מ לכ"ד ז"א רק לענין קרבן שבא על השבועה אבל אלא יגיד שבא משום הצלת ממון חבירו שייך אף בגל"מ ובמ"א הארכתי בראיות ע"ז ושלא כדברי התומים שמשיג שם על הרמ"א ולפי"ז נ"ל לפי מה דפסקינן בסוכה ע"ג גמל כר"מ דאזלינן בתר דאורייתא ואין לפטור עד שכשר מדאור' ופסול מדרבנן רק מחמת שעכ"פ לא שייך בי' עונש מואם לא יגיד אם לא היה נשבע מ"מ היכא שמדאורייתא הוא עד גמור לחייב ממין מדרבנן יש ג"כ פעולה בעדותו דהגל"מ ששייך ביה נשיאות עון ואם לא יגיד ממילא ליכא למעוטי מחיוב קרבן דאזלינן בתר דאורייתא ומואם לא יגיד ליכא למעוטי דהא באמת יש עליו עונש זה כיון שיש צד תועלת בעדותו גם מדרבנן והרווחתי בזה להבין דברי הרשב"א שמסביר דברי ר"פ שלכך מחייב משחק בקובי' על שה"ע משום דסובר בפסולי דרבנן מועיל תפיסה שלכאורה דבריו אינם מובנים דזכית על התפיסה לא עדיף מגל"מ והלכה כרבנן דעכ"פ לענין שה"ע דהגל"מ לאו כמ"ד אבל לפי הנ"ל ניחא דשאני הכא דאיכא הכל למעליותא שמדאורייתא מחזי חזי לגמרי לממון גמור ולענין עונש אם לא יגיד די בגל"מ לבד שלא נפקע ממנו ע"י הפסול שפסלוהו דרבנן אבל ראב"י סובר בפסולי דרבנן לא מהני תפיסה ולא הוי שום גל"מ ולכך לא שייך כלל מואם לא יגיד ולזה מדייק והאי לאו בר הגדה הוא כלל ר"ל שאין בזה אף גל"מ ועפי"ז שפיר קשה קושי' הרשב"א מאי מקשה הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דהא מדאורייתא מחויב בממון בעדותו מחמת דין מתושאיל"מ וגל"מ נמי איכא הכא אף מדרבנן ובכה"ג גם ראב"י מודה והנה גם בסגנון זה יש לדחות קושי' הרשב"א שמדברי אביי גופא בשבועות דף ל"ב מנ"ל דאכפירה בב"ד הוא דמחייב כו' אמר אביי א"ק אם לא יגיד ונ"ע לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון כו' נראה שסובר אביי אם לא יגיד אינו רק היכא שמתחייב ממון בהגדתו וכיון דגל"מ לכ"ד גם לא יגיד אינו בכה"ג וכדברי התומים [וכבר באופן אחר הארכתי לפרש הפלפול שבין ר"פ ואביי וכ"א לשיטתו וימצא קצת בקונטרס הנ"ל ומקשי הגמרא שפיר על אביי לשיטתו ול"ל מי יימר כו' או א"ל כיון דלר"י שסובר דאזלינן אף בשאר דברים בתר דרבנן וממילא כשליכא אפי' דרבנן רק גל"מ אינו מתחייב בשה"ע אף שמדאורייתא הוא מחייב ממון גמור א"כ לא א"ש מה שאמר אביי הכל מודים בעד שכנגדו חשוד (ויש לחלק בין זה ובין מה שאמר ה"מ בע"א דר"א אף שעל גוף הדין יש חולקין ואם נחליט כן שבכ"מ שיש דאורייתא ודרבנן תלי בפלוגתא דר"י ור"מ הנ"ל הי' אפשר לפרש שהכוונה במ"ש בגמ' שבועות כ"ג ע"ב בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה [יעו"ש דוחק פי' תוס' בזה] ר"ל דלשיטת ר"י דאזלינן בכ"מ בפר דרבנן כיון דשלא כדה"נ אסור מדרבנן לא חייל קרבן שבועה כס"ד דגמ' ביומא דף הנ"ל ולפלא בעיני על המל"מ פ"ז דתרומות שנחית לספק אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן ולא העיר כלל בסוגיא דיומא וסוגיא דסוכה גם יש עיון כזה בסוגיא דפסחים דף מ"ז אבל מביאין נסכים מן המוקצה ופלוגתות הפוסקים באה"ע סי' מ"ב בהמקדש בעדות פסולי דרבנן אם מותרת לעלמא לא שייך בזה דטעם המתירין משום דכל המקדש אדעתי' דרבנן מקדש לכך אזלינן שם בתר דרבנן גם יש לעיין לפי משמעות דברי תוס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה ע"א שלכך אין פירכא מדין הזמה שאינו שייך בע"א משום דזה הוא שאינו מחייב ממון בעדותו א"כ צ"ל לדעת התוס' שמדאורייתא ליכא כלל גוונא שמחייב ממון ע"א. דאל"כ אכתי איכא פירכא מע"א שמחייב ממון ומ"מ לא מקיימין בי' דין הזמה דגבי הזמה עד כתיב וכ"מ שנאמר בתורה עד הרי אין כאן אלא ב' וי"ל דזה גופא הטעם דלא שייך מתושאיל"מ מדאורייתא בע"א שמעיד על החשוד דלמה יעדיף כח ע"א מב"ע שאינם נאמנים אם א"א לקיים בהו דין הזמה וגבי נסכא שאני כיון שהבע"ד בעצמו מודה לדברי העד לכך ל"צ להיות בו דין הזמה [יעוין בב"ק ע"ה סוף ע"ב] ומחויב אף מדאור' אבל בגוונא אחרינא אין לחייב עפ"י ע"א רק אחר שבטלו חכמים דין דו"ח בממון ול"צ לדידן בממון עשאי"ל וא"כ מתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל דשפיר מקשי הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דמדאורייתא בלא"ה לא הי' בעדותו חיוב ממון

אמנם לחד נוסחא ברמב"ם פ"א מעדות ד"ה מבואר דבאמת עונשין בדין הזמה את ע"א המוזם על עדותו אם העיד על סוטה וגרם בעדותו להפסידו ממון וצ"ל דס"ל דלענין דין הזמה ילפינן ק"ו ע"א מב"ע וסובר בממון עונשין מה"ד וכן דעת ר"י בעל תוס' בב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין א"כ שפיר מקשי רשב"א. ומ"מ אין תפיסה בזה על תוס' בתירוץ א' בסוגיא דהאי רעיא דתירוץ זה יתכן לשיטת הסוברים ומכללם הריב"א המוזכר בתוס' ב"ק הנ"ל דסובר אף בממון אין עונשין מה"ד לגבי עדים זוממין וא"כ אף שמתושאיל"מ דאורייתא מ"מ לגבי חשוד עפ"י ע"א אינו מתחייב ממון משום דא"א להתקיים בי דין הזמה כנ"ל ולא עדיף מב"ע ופוטרין מה"ד שפיר אמרינן וסמוכין לדברי מצאתי בירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב רט"א ע"א נאמן לטמאותה ואינו נאמן להפסידה מכתובתה רע"א כשם שנאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה א"ל ר"ט א"כ מצינו ע"א לגבי ממון כלום א"ל ר"ע ואיך מצינו ע"א בא"א כלום אלא בשנים עכ"ל ומפרש הק"ע דכיון דנאמן לאוסרה משום דרגלים לדבר כך נאמן מטעם זה להפסידה כתובתה עכ"פ מבואר דלא מצינו ע"א בממון כלום ושאני סוטה מטעם הנ"ל לכן לדעתי דברי הנ"ל שמדאורייתא אין הע"א מחייב ממון לחשוד או מטעם שאינו קם לממון כדברי הראשונים או מטעם הנ"ל שאינו בהזמה ובסוטה כיון שיש רגלים לדבר מאמינו אף אם אינו בהזמה ודע שמסיים בירושלמי הנ"ל חזר להיות ר"ע שונה כר"ט דע"א א"נ בסוטה להפסיד הכתובה ועפי"ז י"ל ב' תמיהות על הרמב"ם א' שבפ"י דשגגות כ' שהמלך והכהן משיח מביא קשה"ע כהדיוט ומשיג הראב"ד א"א אין המלך חייב בהשמעת קול וכוונתו דאי' בפ"ב דהוריות דר"ע אמר שאין מלך חייב בשמיעות קול שאין דן כו' יעו"ש בתוי"ט ולפלא ביותר שהרמב"ם סותר דברי עצמו שבפ"י מהלכות שבועות כ' בהדיא הי' עדים או א' מהם פסול כו' או שהיה המלך א' מעדים שאין ראוים להעיד כו' ונשבעו פטורין אמנם לפי הנ"ל ניחא דהנה כבר העיר בתומים סי' כ"ח דלפי המבואר בתוס' סנהדרין דף י"ח ע"ב ד"ה מעיד דלאפרושי מאיסורא גם המלך מחויב להעיד א"כ שפיר משכחת דין דשמיעות קול גבי מלך כשמשביעין אותו להעיד בדבר שיש בו איסור עם ממון יעו"ש אמנם לפי הנ"ל ניחא דר"ע לשיטתו שסובר שעד טומאה אינו מפסיד כתובה ובשאר מקומות שצריכין ב' עדים י"ל דבעינן שיהי' דין הזמה לשיטת הפוסקים דבאיסור צריכין דו"ח יעוין בב"י חו"מ סי' למ"ד ובכה"ג שם ובסוף יבמות אין בודקין עידי נשים ורע"א בודקין ומלך לא דנין אותו ולכך קאמר ר"ע שמלך אינו בשמיעות קול שלא דן כו' אבל לדידן דפסקינן דעד טומאה מפסיד הכתובה ושם לא בעינן שיהי' דין הזמה כיון דרגלים לדבר בלא"ה ומפסדינן אפי' עפ"י אשה כו' שפיר משכחת גבי מלך שמיעות קול ורק לענין סוטה אבל בדבר שצריכין ב"ע לא משכחת גבי מלך דין חיוב קרבן שבועה ממ"נ אי אין בו איסור אינן מעיד וביש בו איסור צריך דו"ח ודין הזמה לכך בפ"י דשבועות שכ' רמב"ם א' שהי' מלך א' מעדיו ע"כ היינו בדבר שצריכין ב"ע ושפיר כ' הרמב"ם שפטור המלך מקשה"ע אבל בפ"י דשגגות כ' בסתם דין הקרבן שמביא המלך על שמיעות קול י"ל שמיירי שהי' משביעין אותו להעיד בעדות סוטה