עטרת חכמים חלק א מב

משום כלאים אף אם לא הוחם ולא נהנה בהם כלל ובמוכרי כסות אם נתכוון בחמה מפני החמה הרי יש לו כוונה על עצמות הלבישה אבל כשאינו מתכוון לזה מיקרי גם לגבי הלבישה דבר שאינו מתכוון כי אין כוונתו על כסוי גופו בבגד זה ומה שמעלהו על כתפו הוא רק לצורך הראות פני חוץ הבגד לעיני הקונים אבל בעובר על המכס כוונתו על עצמות כסוי גופו בלבישה ואין חיובו מלקות מפני הנאתו מפטור המכס דהא כלאים אינו אסור בהנאה. אלא חיובו מפני הכוונה שנתכוון שיהי' גופו מכוסה באותו בגד שבכה"ג איסור הכלאים אף כשאינו מהנהו כלום אבל במוכרי כסות אין כלל כוונתו על כסוי גופו באותו כסות דברים אלו אמתיים ונכונים בכוונת הרמב"ם. ולזה נתכוון הש"ך ביו"ד סי' ש"א ס"ק ח' וכיון שנתברר שדעת הרמב"ם דבלובש בכוונת לבישה חייב אף דלית ליה שום הנאה. ממילא נתרועע יסודו דברי כבוד רופ"מ דכהן הלובש ב"כ אף שכוונתו משום המצוה שנצטוה ללובשו מ"מ כיון שמחמת המצוה צריך הוא לאותו מעשה הלבישה נתכוון גמור מיקרי דאל"כ למה צריכי' בכ"מ לדחות עשה לל"ת יהי' מותר בלא דחי' מטעם דבר שאינו מתכוון א"ו אם מחויב לעשות דבר המצוה נתכוון גמור מיקרי כשיעשהו

וגדולה מזה נשמע מדברי הרשב"א בחידושיו למס' שבת דף קל"ג ע"א ד"ה ולאביי למאי דצריך כו' שכ' בזה"ל תמיהא לי מאן דמתני ליה אההוא דר"י מאי קרי ליה דשא"מ דהא מתכוון לקציצה אלא שאין מתכוון לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא מלאכה שאצ"ל כו' עכ"ל ויעוין בתוס' מס' ביצה דף ל"ג ע"א ד"ה מלמטה כו' בסוף הדבור שם שוב ראיתי בפי' הרא"ש והראב"ד במס' תמיד בפי' הראב"ד דף י"ג ע"ב שכ' בזה"ל מש"ה נ"ל כל דבר שאדם צריך לאותו בגד והוא לבוש בו אע"פ שאין בו חימום אסור כמו שכ' למעלה גבי תכרוך נימא על בשרו כו' ע"כ ומש"כ עוד שם אח"ז יש ערבוב בטעות הדפוס מתוך כתב ישן אבל תורף הכוונה נשמע דמה שחשוב לבוש יש בהן משום איסור כלאים הן בעלי' הן בלבישה אף שאין בו חימום ודבר שאינו מלבוש אין איסור משום כלאים אלא כשנגע בבשרו ומתחמם. הרי ראשית דבריו כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם מסברא דנפשי

ומה שרוצה כבוד מעלתו לתלות מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם כלאים בב"כ מותר גם שלא בשעת עבודה בפלוגתא דר"י ור"ש לגבי טומאה אם מיקרי דחוי' או הותרה וכעין שכ' הב"י א"ח סי' שכ"ח שמאן דסובר טומאה הותרה גם שבת לענין פקוח נפש הותרה כן תורף דברי כבודו לא מחוור בעיני דא"כ נימא שיהא זה לבנין אב לכל התורה כולה לענין דחיות עשה לל"ת נימא דהותרה ויעוין בדברי התוס' ביבמות דף ה' שציינתי לעיל דמה שכתבו שמותר מצד דחי' עשה לל"ת לאו שם הותר מכללו עלה דכן משפטי התורה שיבוא עשה וידחה ל"ת וכיון שבכלאים ליכא אלא ל"ת ובלבישה יש עשה שדוחתת מה"ת להמציא שהותרה ושאני טומאה לר"י שסובר הותרה דבטומאה איכא לאו ועשה. וכן בדחי' שבת לפקוח נפש ובפרט בספק פ"נ או דנשמע לר"י מקרא מטעם אחר לומר שאינה דחי' אלא הותרה. והמעיין בשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט יראה דלא נחית לדברי הב"י הנ"ל להשוות דחי' שבת לפקוח נפש לענין הותרה או דחי' לפלוגתא דר"י ור"ש גבי טומאה ומלבד זה הותרה או דחי' דלגבי טומאה או לגבי פקוח נפש אינו אלא בעצם המעשה הקרבת הקרבן צבור או במעשה חילול שהוא לצורך סכנת החולה דלמ"ד דחי' צריכי' בקרבן להדר אחר טהורים. ובחולה להדר שתהא נעשית שלא בצורך חילול שבת ולמ"ד הותרה לא צריך להדר לעשות על זה אופן אחר אבל להוסיף בהיתר ולומר הואיל והותרה לצורך הקרבן צבור נעשה בטומאה קודם הקרבה או בחולה וכי בשביל שהותרה לחלל שבת לצורך פקוח סכנת נפשות יהי' מותר לחלל שבת אף במה שלא יהי' באותו החילול הצלת סכנתו. זה לא עלה על דעת מעולם ומה דמצינו בגמ' כמה פעמים כיון דאישתרי אישתרי ג"כ אין הכוונה בו אלא בעת שאישתרי לאיסור זה אישתרי באותו מעשה גם אם יצטרף איסור אחר ע"ד שאמרו גבי מכניס ידיו כו' הואיל והותרה לצרעתו הותר לקריו א"כ אף אם נימא בבגדי כהונה בשעת עבודה הותרה ולא דחי' עכ"ז אין להמציא בזה להוסיף בהתירא ולומר שהכהן הואיל והותרה בעת שהכהן עובד בהם יהי' מותר גם קודם עבודה ושלא לצורך עבודה ע"כ נכון כמו שכתב השאגת ארי' דהראב"ד סובר דילפינן כלאים של בגדי כהונה מכלאים בציצית דגלי בקרא להדי' לפי דברי התוס' במנחות דף מ"א ע"א שיהי' מותר אף שלא במקום מצוה והיינו בלילה וכדומה דברי הדו"ש: תשובה כד

נשאלתי במעשה שהי' ישראל אחד ארענדאר בכפר הי' לו בתוך פרותיו פרה אחת אשר מעולם לא היתה חולבת ומכר אותה לטבח נכרי לשחיטה בעד ארבעים זהובים ונתן הנכרי הדמים ולא לקחה לביתו ולא משך. כי כן דרכם להשאיר הפרה ברפת המוכר ישראל הארענדאר ואח"כ הכיר המוכר כי היא מעוברת והתחרט על מכירתו כי פרה חולבת שוה לו יותר. וביקש מהטבח נכרי למחול לו המקח ואמר הנכרי כי לא יעשה לו ככה כי יכול להכריח אותו להחזיק קנינו והיצר ונתרצה אליו וקנה ממנו בעד הדמים פרה אחרת אשר שוה לאכילה יותר והוסיף לו ו' זהובי' לפי מה שפסקו ביניהם ואח"כ אמר הישראל להנכרי כי גם תהי' קנוי' לו הפרה הראשונה בעד הדמי' שנתן לו מקודם ועל הפרה הב' יושאר חייב המ' זהובים והתרצה הנכרי ועתה ילדה הראשונה ולד זכר ע"כ ל' השואל בסגנון לשון תורף המעשה ושאל השואל אם הולד הנ"ל קדוש בבכורה או לא וכתב השואל בתוך פלפולו בזה"ל והנה עוד אמרתי כי אני נבוך מב' טעמים חדא כיון שהתרצה הנכרי למחול הקנין ראשון ונתבטל המקח כי נתן לו עוד ו' זהובים כאשר פסק עמו בעד הב' אשר קנה בלב שלם ואף כי המקח שנגמר בקנין אינו בטל ע"י מחילה אלא רק באם המוכר עושה קנין חדש וכ"מ בח"מ ברמ"א סי' קפ"ט מ"מ הכא שהיתה הפרה עומדת בחצר המוכר ממילא כיון שנתרצה ופסק הנכרי למחול הקנין לקנות הב' ונתן ו' זהובים לתשלום קנין הב' בודאי קנתה חצירה של הישראל הפרה הראשונה בעומדת: וא"כ אפשר כששוב אמר אליו שצריך למכור הפרה ותהי' קנוי' לנכרי זו לא הוי שום קנין מעות כי עתה לא נתן לו מעות ומאי מהני מה שאמר להנכרי כי הדמים הראשונים יהי' על פרה זו ובעד הב' יושאר חייב עכ"ל השואל

תשובה בראשית דבריו כוון יפה שע"י מחילות הקנין לא נתבטל המקח ומה שדחה לעצמו שקניית הפרה הראשונה לישראל בקנין חצר אינו נכון דבשיטות הפוסקי' דבקנין נכרי לישראל או להיפך אינו רק בכסף אם הי' אומר הנכרי בפירוש שחוזר ומקנה הפרה לישראל לא הי' ביד הישראל לקנות פרה בקנין חצר ולא עדיף בזה חצר מקנין משיכה והגבהה ובתפיסת יד בלא מעות לא מהני קנין מהנכרי וכמבואר להדיא בפוסקים וכמו דמוכח בסוגי' דע"א דף ע"א ובתוס' שם ומלבד זה המעיין בתה"ד סי' שי"א שגם מדבריו יצא לו להרמ"א הדין הנ"ל שבסי' קפ"ט שאפי' מכר זל"ז אח"כ לא מהני ויראה להדי' שהי' פשוט לתה"ד להחליט לדינא שמחילת המקח אינו מועיל אף היכא שמטלטלין שנמכר בקנין עדיין המה ת"י המוכר וברשותו וע"כ טעמו דהמחילה אינו כהקנאה חדשה. וכל זמן שאין הלוקח אומר להדיא שחוזר ומקנה לו אין בזה שום לשון הקנאה רק מחילה ומחילה אינו מועיל רק על תביעת חוב ולא על פקדון שהוא בעינא כמבואר בשו"ת מהרי"ק שורש צ"ד גם בסמ"ע בחו"מ סי' רי"א ס"ק ו' כ"כ ושניהם למדו מדקדוק לשון הטור שם בסי' קמ"א והעלימו עינם שהטור בעצמו ביאר דין זה להדיא בשם אביו הרא"ש בסי' ע"ג ומובא גם בש"ע שם בסעיף י"ט

האף שהמל"מ פ"ג דזכי' הלכה ב' מצא בהרמב"ם בשני מקומות שנ' מדבריו שגם בפקדון שייך לשון מחילה הלא כבר הוכרע להלכה בטוש"ע וכמה מחברי שו"ת שדעת הרא"ש ומהרי"ק דבפקדון או במכר לא מהני מחילה ויעוין בחידושי הריטב"א למס' קידושין דף ט"ז וכן פסק הרמב"ם בפשיטות בתשובותיו בכמה מקומות שציין הש"ך בסי' רמ"א בשו"ת אלשיך סי' פ' וכן נשמע מדברי תה"ד הנ"ל וא"כ י"ל לכאורה דאי קנין כסף קונה בנכרי לוקח מהישראל וכן להיפך הרי הפרה הנ"ל שקנה הנכרי מהארענדאר בכסף מלא נשארת קנוי' לו אף שנתרצה על ביטול המקח וקנה פרה אחרת תחתי' כיון שהקנין שני לא נעשה דרך חליפין רק בקנין בפ"ע ועל פרה הראשונה לא נשמע מפי הנכרי שום הקנאה לישראל רק לשון מחילה או סילוק לא נתבטל עי"ז הקנין ולא זכה בה הישראל והי' בזה מקום צידוד להיתר לולד הנולד מאותה פרה לפי שיטות איזה מהאחרונים המקילין בזה לסמוך בדיעבד על קנין כסף בלבד

אולם גם בזה יש לשדות נרגא מהא דאי' במס' ב"ב דף נ"ד ע"ב אמר ר"י אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם מ"ט נכרי מכי מטא זוזי לידי' איסתליק לי' וישראל לא קנה עד דמטי שטרי' לידי' הלכך הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם ודין זה מובא בטוש"ע סי' קצ"ד מעתה י"ל דמיד שקנה הנכרי פרה השנית וקנאה בכסף מה שהוסיף ליתן זהובים בודאי סילק א"ע מהפרה ראשונה ונעשים כהפקר וזכה בה ישראל המוכר בחצירו ושבה להיות פרתו של ישראל וחייבת בבכורה ועוד כיון שמחלוקת שבין רש"י ור"ת אם כסף קונה בנכרי או במשיכה אין הכרעה חלוטה ע"כ לא ערב לב החכמים המקילים בענין בכור אם לא הי' מכירת הפרה כ"א בכסף לבד. רק בצירוף עוד סברא די"ל דקנין סטומתא ג"כ מועיל לפטור הבהמה מבכורה וכיון שבזמנינו מנהג בקנין כסף אף בלא משיכה לא גרע מסטומתא כן תורף דברי המקילי' בכה"ג ופשוט לדעתי דאף שלדידן דנין לשון ממחילת המקח